[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי cherylholt לאתר Pixabay]
[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
מהתכונות המנהיגותיות המוערכות בתרבות המערבית הן הישירות, האמינות והעקביות במימוש הבטחות שניתנו בעת מסע הבחירות. במקרים רבים, מתגלה פער בין תכנית העבודה שהציג מנהיג ובין היכולת או הרצון שלו לממש את הבטחותיו. אחת הסיבות לפער כזה היא המציאות המשתנה, המחייבת לנקוט בדרכי פעולה אחרות מאלו שהובטחו קודם לכן, או שהרעיון שהנחה בעבר, מאבד מתקפותו כאשר המנהיג מגלה ש"מה שרואים מכאן – לא רואים משם", כאשר הפרספקטיבה משתנה, עת בוחנים את המציאות דרך "עדשות המגע" של המשרה המנהיגותית החדשה.
בתרבות שלנו, מנהיג המשנה את דעתו ואינו עומד מאחורי הבטחותיו, נתון במקרים רבים להתקפות על אישיותו מצד בוחריו המאוכזבים, על שאינו עומד מאחורי הבטחות שבגינם הצביעו בעדו. מנהיג דעתן, המבין שהנסיבות מחייבות אותו לערוך שינויים בחבילת הבטחותיו, חייב למצוא נימוקים טובים שירצו את המאוכזבים - אם חפץ הוא בתמיכתם כך.
מנהיגים שהגמישו את הבטחותיהם
למשל:
- נהגו לצטט את האמרה המיוחסת ללוי אשכול: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים..",
- או זו של משה דיין: "רק חמור לא משנה את דעותיו". דיין למשל שינה את דעתו מ- "עדיף שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח" להצדקת טענתו, שאין לוותר על מדבר סיני, אך לאחר מכן המליץ ואף לחץ להשיב את חצי האי סיני לידי המצרים.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי andrea_bolis_yep לאתר Pixabay]
[להרחבת המושג 'גמישות', לחצו כאן]
- או אריק שרון שהבטיח בתחילה, שרצועת עזה תישאר לנצח בשליטה ישראלית, יזם ופינה את הרצועה מכול נוכחות ישראלית, בניגוד מוחלט לכול הבטחה שנתן אי פעם בעבר.
מנגד, אנו עדים למנהיגים שהבטיחו ועמדו בהבטחתם, גם שנים מאוחר יותר:
- אהוד ברק למשל, הבטיח לפנות את צהל מלבנון תוך שנה מכניסתו לתפקיד ראש הממשלה - ומימש את ההבטחה ממש ביום האחרון של המועד שקצב (2000). ברק היה מאד גאה להציג לציבור את עובדת נחישותו לעמוד מאחורי הבטחתו כאות ליכולותיו המנהיגותיות (מבטיח - מקיים). הבעיה לא הייתה עצם הסגת צהל מלבנון, אלא העיתוי והאופן בו בוצעה הנסיגה בבהילות, תכנון חפוז ולקוי, כאשר חיזבאללה מזנב בכוחות, צהל מותיר שלל אמצעי לחימה ומודיעין חשובים בידי האויב, ובעיקר - מפקיר את חיילי "צבא לבנון החופשית" (צד"ל) ומשפחותיהם לגורלם המר, אלו שבגופם ובדמם חצצו בינינו ובין האויב. בכך, פגע באופן בלתי הפיך באיזשהו סיכוי שנזכה לשיתוף פעולה מצד הלבנונים בעתיד; שלא לדבר על כך, שחיזבאללה תרגם את הנסיגה המבוהלת הזו כניצחון על הצבא הציוני, שהוטבע גם בתודעה הפלסטינית, והיוותה תמריץ משמעותי - כך לפי עדויותיהם שלהם - לפעילות טרור קטלנית.
- בימים אלה אנו עדים למהלך דומה, הפעם של הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, שהבטיח להסיג את הצבא האמריקני מהמזרח התיכון לאלתר, ברוח הבטחותיו קודם בחירתו לנשיאות. במעשה זה הוא גרם להפקרת מדינות ערב ידידותיות לארצות הברית כמו מדינות המפרץ וסעודיה, במיוחד ירדן והכורדים, הרואים בכך לא פחות מאשר מעשה בגידה. הביקורת על החלטה זו של טראמפ באה מכיוונים שונים בממשל כאשר שר ההגנה, מטיס (Mattis), מתפטר לאלתר, וסנטורים רפובליקניים רבים יוצאים חוצץ כי רואים בכך מימוש מדיניותו של הנשיא אובמה, אותה תקפו בחריפות רק שנתיים קודם לכן. (אף שאובמה עצמו מיתן את החלטה בעקבות בחינה מחודשת של השלכות הנסיגה, ואפשר המשך נוכחות אמריקנית באפגניסטן לפחות). וגם כאן - מציג טראמפ בגאווה החלטה שנויה מאד במחלוקת זו, כהצדקה להפגנת "עיקביות" במימוש הבטחותיו לבוחר כעדות למנהיגותו. אמנם ישראל אינה מכנה נטישה אמריקנית זו כ"בגידה", אך מתקשה מאד להסתיר את "חוסר הנחת" ממהלך זה, על רקע חיוכים מאוזן לאוזן בקרב האיראנים, הסורים והרוסים.
בתרבות המזרח חושבים אחרת
בתרבות המזרח, אין מי המעלה על דעתו שמנהיג יתעקש לממש הבטחות עבר כאות לכישורי מנהיגותו. לכול ברור, שהבטחות ניתנות על בסיס המציאות באותם ימים, וכי שינויי הנסיבות מחייבים הערכה והתאמת ההבטחות למציאות המשתנה, ואיש לא יטיל ספק במנהיג בשל חוסר עקביות.
יותר מכך, מנהיג המתעקש על מימוש, רק כי "הבטחות יש לקיים", כאשר הנסיבות מחייבות שינוי- ייחשב כבלתי כשיר בעליל. על כן, "הבטחתי- קיימתי"- אינה בהכרח עדות לכישורי מנהיגות, ויש תמיד לבחון אותה על בסיס צרכי המציאות המשתנה.
