[בתמונה: בת פרעה ומשה... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמות, לחצו כאן]

עודכן ב- 3 בינואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת שמות הפותחת את הספר השני של חמשת ספרי המקרא, מספרת את סיפור לידתו של משה. בחלק הראשון של התיאור מספר המקרא על לידתו של משה וגידולו בבית פרעה[1], ואילו בחלק השני מתוארים שלושה סיפורים מחיי משה לפני שנהפך לנביא האל[2].

סיפור לידה זה אינו ייחודי למקרא, והוא קיים גם בתרבויות המזרח הקדום. המוטיב של לידת מושיע והרצון להורגו, לידתו והסתרתו המיוחדת משתלבים במקרא במוטיב של הצפנת משה בתיבה בנהר הנילוס. על מוטיבים דומים בתרבות המזרח הקדום נחזור בהמשך.

לאחר לידתו, מספר המקרא שלושה סיפורים מחיי משה שיש להם מחנה משותף, בהם משה מתערב בסכסוכים שאין לו נגיעה ישירה בהן ובכולם הוא מציל את החלש מגורלו. הסיפור הראשון  הוא הורג מצרי שמכה איש עברי: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.  יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל"[3]. בשני הוא מתערב בסכסוך בין שני עברים:" וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ"[4], ובסיפור השלישי הוא מתערב לטובת בנות מדיין ומצילם מיד הרועים:" וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר.  טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן, שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת, צֹאן אֲבִיהֶן.  יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם"[5]. כאמור, המחנה המשותף לסיפורים אלה – משה הוא איש רודף צדק שאינו מהסס להציל את החלש מיד עושקו.

סיפור משולש זה מובא בדירוג, היות ושני הסיפורים הראשונים היו יכולים להיות מוסברים על סמך נאמנותו של משה לבני עמו. לכן, הסיפור השלישי עם בנות מדיין מראה שאין כאן התערבות הקשורה למוצא אתני, אלא רדיפת צדק אבסולוטית, היות והצדדים המעורבים בו אינם שייכם לעם ישראל.

בפרק ב' בפרשת שמות, אין המקרא נוקב בשמות הוריו ואחותו של משה, ורק הוא מופיע בשמו. הדבר יכול להיות מוסבר כי המספר המקראי ציין רק את הפרטים החשובים ביותר לעניין העיקרי – דמותו של משה, ודילג או השמיט פרטים שלא נראו לו חשובים לגוף הסיפור.

סיפורו  של משה היה ז'אנר מקובל בספרות של אותה תקופה. לידתו, הנחתו בתיבה בנילוס הצלתו ואימוצו על ידי בת פרעה, כל אלה הינם מאפיינים המזכירים סוגה ספרותית הידועה כסיפור הגיבור שהופקר בלידתו[6]. אשר על כן, סיפורו של משה מזכיר את האגדה האכדית על לידתו של סרגון מלך אכד(האלף השני לפני הספירה), שנחשב למייסד ממלכת אכד, האימפריה השמית הגדולה והראשונה בהיסטורית המזרח הקדום.

[בתמונה משמאל: משה התינוק. הצייר אינו מוזכר. התמונה היא נחלת הכלל]

להלן הטקסט האכדי המספר את סיפורו של  סרגון(תרגום):" אמי הכוהנת הגדולה הרתני וילדתני בסתר, הניחתני בסל נצרים, את המכסה חתמה בזפת. היא הפקירתני לנהר אשר לא כיסני, הנהר נשאני עמו, ולקחני לאקי שואב המים, הוא לקחני לבן וגידלני"[7].

בקריאה שטחית נראה כי יש לסיפור של סרגון נקודות השקה רבות לסיפורו ל משה. אולם בעיון נוסף נראה כי בכל הפרטים המרכזיים סיפורו של משה שונה בתכלית. אם סרגון היא הכוהנת הגדולה, בניגוד להוריו של משה, שמתוארים כאנשים רגילים משבט לוי, ולא ממשפחת המלוכה או הכהונה.

בדרך כלל, סיבת הפקרת ילד באותה תקופה הייתה על רקע של לידה מחוץ לנישואין. במקרה של סרגון על אמו נאסר להרות, ולכן היא מיהרה להעלים את דבר לידתו. בסיפור משה, המדובר על הורים אוהבים ומגינים שנאלצים להיפרד מבנם כדי לנסות להצילו מגזירת פרעה.

הבדל נוסף הוא שמשה ניצל לבידי בת פרעה, ואילו בסיפור המקביל של סרגון הוא ניצל על ידי אדם פשוט מן השורה. אשר על כן סיפור לידתו של משה אינו שייך לסוגה של אגדת לידתם של גיבורי המזרח הקדום אלא הוא הפכו הגמור.

משה בניגוד לסיפור סרגון שמושם בנהר בסל נצרים,  מושם בתיבת גומא, ואין ספק שהסופר המקראי משתמש במילה תיבה בקונוטציה ישירה לסיפור המבול, היות והשימוש במילה תיבה במקרא בזיקה למים נמצא אך ורק בשני מקרים אלה. תיבה גם מציינת את העובדה שאין לה משוטים או יכולת ניווט כלשהיא והיא נתונה לחסדי זרם המים בו היא נמצאת. הדבר בא כמובן להראות כי בדומה לתיבת נוח, גם תיבתו של משה מגיעה למקום מבטחים בעטיה של השגחת האל. הצלתו הנסית של נוח דומה אם כן להצלתו הנסית של משה.

תיבתו של משה הייתה עשויה מגומא[8], שהוא צמח הגדל באין מפריע על גדות הנילוס. המצרים השתמשו בגומא לעשיית סירות שהיו מותאמות במיוחד לשייט במים רדודים, בדיוק כפי המסופר במקרא על משה. אולם בכדי למנוע ממים לחדור לתיבה/ סירה של משה, היא צופתה בשכבה של חומר וזפת. חומרים אלה יצרו שכבה חלקה ואטומה לחדירת מים, חומר שהיה ידוע ונפוץ במצרים העתיקה. ככלל, במזרח הקדום השתמשו בביטומן לציפוי חיצוני של כלי שייט, כחומר עזר לבנייה, ובתעשיית התכשיטים של אז.

לאחר כל התלאות תיבתו של משה נמצאת על ידי בת פרעה, שמאמצת את משה כבנה. התיאור של אימוצו של משה, תואם את הדרך השכיחה של אימוץ תינוקות, בגלל התמותה הגבוהה שלהם באותה תקופה.

לאחר שהתינוק שאימצה גדל, בת פרעה מעניקה לו שם  - משה. ההסבר שניתן לשם זה מבוסס על משחק מילים ואינו משקף בהכרח על מקורו האמתי.

על פי פסוקי המקרא, עולה שבת פרעה דיברה עברית, היות והשם משה מורה על משייתו ממימי הנילוס. למרות זאת, קשה לעלות על הדעת כי בת פרעה ידעה עברית, ולכן השם משה נגזר משם העצם המצרי ילד(MS). שמות כאלה ניתנו לילדים שנולדו ביום הולדתו של אחד האלים, ולכן ברור על האמור כי השם משה הוא שם מצרי ולא שם עברי כלל ועיקר.

[בתמונה: משה התינוק. התמונה היא נחלת הכלל]

הסיפור של אימוץ ילד אסופי שנמשה מהנר קיים גם בספרות האשורית[9]. במוזיאון לאומנות בהמבורג, נמצא לוח העשוי טין המתאר אימוץ שכזה. בלוח יש תיאור מפורט של אימוץ ילד אסופי מהנהר על ידי אשה הנשואה לפקיד רם דרג, שהקנה לה את הזכות לאימוץ שכזה. לפי המסופר בלוח האמור, אין ספק שהילד המאומץ לא הגיע לנהר בכוחות עצמו אלא הוטל לתוכו בתוך סירה קטנה, על מנת להצילו ממוות. תיאור חיצוני זה מאשש את ההנחה כי הסיפור המקראי אודות אימוצו של משה לא הייתה המצאה דמיונית, אלא הוא נארג מחומרים שהיו ידועים ומקובלים באותה תקופה.

אחרית דבר

סיפור לידתו של משה, על היבטיו השונים, אינו ייחודי למקרא לכאורה, היות והוא היה  סיפור נפוץ בספרות של המזרח הקדום. אולם מעיון מעמיק יותר, קיימים הבדלים מהותיים בין הסוגה הספרותית של התקופה לבין סיפור לידתו והצלתו של משה. ההבדל המהותי הוא בנסיבות המקרה. במזרח הקדום היה נהוג לנטוש ילד בדרך כלל כאשר הוא נולד מחוץ למסגרת הנישואין הפורמלית. אצל משה אין זה הנתון הבסיסי של הסיפור, אלא הרצון של שני הוריו להצילו מגזירת פרעה. כמו כן, המספר המקראי מדגיש כי משה מונח בתיבה, שיש לה קשר ישיר לתיבת נוח, אות וסימן לכך שהוא ינצל על ידי האל בדומה לנוח. אימוצו של משה בא על רקע העובדה שרק נשים בעלי מעמד חברתי גבוה, היו יכולות לאמץ ילד שכזה. אשר על כן, סיפור אימוצו של משה המסופר במקרא מבוסס על פרטים מוכרים וידועים של ספרות התקופה, כך שניתן לומר כי לפנינו סיפור אותנטי לחלוטין.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמות, לחצו כאן]

מקורות

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת שמות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 27/12/18.

[1] שמות, פרק ב', פסוקים: א' – י'.

[2] שם, פסוקים: י"א – כ"ב.

[3] שם, פסוקים: י"א – י"ב.

[4] שם, פסוק י"ג.

[5] שם, פסוקים: ט"ו – י"ז.

[6] עולם התנ"ך, ספר שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 27. (להלן – עולם התנ"ך, שמות).

[7] שם, עמוד 27.

[8] Cyperus בשמו המדעי.

[9] עולם התנ"ך, שמות , עמוד 29.