[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay; תמונתו של יוסי ביילין נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידיו. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 1.0]

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'קונספציה', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

יוסי ביילין הוא אחד האנשים החכמים, הפיקחים והשנונים בעולמנו הפוליטי. אין ספק שהוא דוגמה קלאסית לאדם שגאה ביכולת החשיבה והסקת המסקנות שלו - תוצר לתפארת של פרדיגמת החשיבה המערבית שלנו.

דווקא בשל כך נופל ביילין, פעם אחרי פעם, לתוך המלכודת שנופלים בה רבים וטובים מאלה החולקים עימו את אותה פרדיגמת חשיבה: הוא משליך על אויביו את היגיון החשיבה שלו!

לכן, מאמריו של ביילין מספקים לנו מקרי בוחן רבים להבנת פער ההבנה שבין פרדיגמת החשיבה המזרחית לזו המערבית.

ניקח למשל את מאמרו האחרון: מאמר דעה שפורסם ב- 16/1/19 ב'ישראל היום'., על הפער שבין רצונות ההנהגה במדדינות ערב לתחושות העם בנוגע לישראל. בחושיו החדים זיהה ביילין את הבעיה, וידע לתת לה את השם הנכון: "אין די בקשרי מנהיגים".

[למאמרו של יוסי ביילין ב'ישראל היום', לחצו כאן]

ביילין תאר במאמרו שני אירועים שאירעו לאחרונה:

"במקרה אחד נפרסו דגלי ישראל על רצפת אולם הכניסה למטה האיגודים המקצועיים בירדן, באופן שאילץ את שרת ההסברה (הירדנית) ג'ומנה רונאמיימאט לדרוך על הדגל בהיכנסה לאולם. האירוע צולם, הופיע בתקשורת, הפך לוויראלי וזכה לתמיכה רחבה. לא שמענו התנצלות, לא מהשרה ולא מצד המלך עבדאללה השני. יש אמנם שלום בין שתי המדינות, ואף שיתוף פעולה ביטחוני הדוק, אך בחוגים רחבים נתפסת ישראל כאויב, ממש כפי שהייתה לפני החתימה על הסכם השלום ב־1994."

"הדבר אינו מפתיע" - כותב ביילין - "האיגודים המקצועיים מחרימים את ישראל, ואירוע הדגל היה חלק ממאבקם בן 25 השנים נגד הסכם השלום עם "האויב הציוני". העובדה שחרם כזה מתקיים, ויותר מכך - שאין התנצלות על האירוע - חמורה ומצערת".

[© הצילום מתוך הרשתות הערביות, מתוך אתר jfranews]

• "מקרה נוסף הוא הראיון שהעניק נשיא מצרים עבד אל־פתח א־סיסי לתוכנית "60 דקות", שבו התייחס לתיאום הביטחוני עם ישראל. לאחר סיומו, ביקשה לשכת הנשיא מעורכי התכנית למחוק מהראיון את התייחסותו לפעולת מטוסי צה"ל במרחב האוויר של מצרים, שנועדה לפגוע בגורמים אסלאמיסטיים קיצוניים בחצי האי סיני. עצם הבקשה פורסמה ברבים, והדבר הביך, כמובן, את הנשיא. ישראל לא הגיבה".

אפילו המשמעויות שגוזר ביילין מהאירוע נכונות:

"שוב הוכח שאנחנו מרמים את עצמנו... החופש להחרים את ישראל, לדרוך על דגלה וגם להסית נגדה הוא הסחורה הפוליטית הפשוטה והזולה ביותר שיכולים מנהיגי ערב להעניק להמונים כדי להימנע מעימות עם הציבור..."

אבל המסקנה... 

"הסכם שלום עם הפלשתינים הוא תנאי הכרחי לשינוי יחסה של דעת הקהל הערבי כלפי ישראל"...

בין שתי פרדיגמות

אבל ביילין צריך לדעת שפתרונות ליניאריים לבעיות מורכבות אינם עובדים...

[להרחבת המושג: 'ליניאריות', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'מורכבות', לחצו כאן]

אחת הסיבות לכך שזה לא עובד היא העובדה, שבשביל המוני המוסלמים בארצות ערב (שעבורם, אגב, האסלאם הוא לאום ולא רק דת!), ועל פי הקוראן, היהודים הם "בני קופים וחזירים" ו"רוצחי נביאים", אשר "חרון אפו של אללה רובץ עליהם", ושדתם היא "דין באטל" (דת שקר). לכן אין דרך להכשיר מצב שבו יהודי שולט על מוסלמים "מאמינים", שרק דתם היא "דין חק" (דת אמת) (קידר, 2017). לכן, הם שונאים אותנו כי אנחנו כופרים היושבים על אדמה קדושה. הפלסטינים מבחינתם הם בעלי הבית האמתיים על כל אדמת הקודש. שום 'שתי מדינות לשני עמים' לא ישנו זאת!

המצב הזה לא יכול להשתנות, כי מיום שנכבשה ישראל על ידי סאלח א-דין היא אדמה קדושה, שבה יהודים חייבים לחיות תחת רחמי האסלאם ולא כריבונים על עצמם. המעמד הזה קרוי מעמד הדִ'ימִי (ذمي,): נתין לא-מוסלמי מבני עמי-הספר (נוצרי, יהודים ובני הדת הזורואסטרית) - מעין בן חסות - של מדינה הנשלטת על פי חוקי השריעה (יחזקאלי, 2018).

[בתמונה: אדרטה לזכרו של אלח א-דין. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ahmed yousri elmamlouk. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

חוסר הסובלנות הזה אינו מוגבל ליהודים בלבד, וניתן לראות מה עובר על מיעוטים אחרים במזרח התיכון בעשורים האחרונים.

כל הסכם עם 'כופרים' כמונו (כולל הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן) בנוי על המודל של הסכם חודיבייה (صلح الحديبية), ואין בלתו: ההסכם שערך הנביא מוחמד עם אנשי מכה בתחילת ההיסטוריה של האסלאם. הסכם זה אפשר לו להשקיט את החזית מול אנשי מכה העוצמתיים, ולהפנות את כוחו לכיבוש שטחים נוספים בחצי האי ערב, וכנגד השבטים היהודיים שבו, ובכך להגביר את כוחו. לאחר שהתעצם - וזו הפואנטה - הפר מוחמד את ההסכם, ולאחר שנתיים (שנת 630) כבש את מכה בראש צבא של 10,000 מאמינים‏ (יחזקאלי, 2018). לכן, כל הסכם עם ישראל הוא זמני, עד "שהרוח תשנה את כיוונה".

[לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

לסיכום

מדיניות איננה יכולה להיות מושתתת על שאיפות בלבד, וחייב להיות בה שיקול ריאלי מה ניתן להשיג ובאיזה מחיר. בירור קצר עם מזרחנים ילמד את ביילין עד מהרה את מגבלותיו של הסכם כזה; ובהכרח, גם את המחיר שכדאי לשלם עליו...

[לקובץ המאמרים על 'קונספציה', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• יוסי ביילין (2019), אין די בקשרי מנהיגים, ישראל היום, 16/1/19.
• מרדכי קידר (2017), אף אחד לא “הופך את הסכסוך לדתי”, הוא תמיד היה כזה, מידה, 3/8/17.
• פנחס יחזקאלי (2018), חלם השגרירויות הישראליות במדינות ערב, ייצור ידע, 31/1/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.