[בתמונה: מקור תמונתו של האלוף גרשון הכהן מימין: מפקדת המכללות הצבאיות, צה"ל. תמונתו של שמעון ריקלין משמאל הועלתה על ידו לויקיפדיה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
בימים אלה פורסם מחקר שעליו שקד האלוף במיל' גרשון הכהן בשנים האחרונות ושמו: הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית, שראה אור באוניברסיטת בר אילן, במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים.
הרציונל העיקרי של המחקר הוא שהאופציה של נסיגה מיהודה ושומרון אינה קיימת עוד, כיוון שהשתנות פני המלחמה מאז 1967 אינם מאפשרים הגנה על הגטו, צפוף האוכלוסייה והתשתיות - במישור החוף.
במילים פשוטות: ללא השטחים השולטים ביהודה ושומרון (שטח C), אין יותר יכולת להגן על תל אביב! לכן, אין מנוס מיישוב של 3-2 מליוני יהודים ביהודה ושומרון, על מנת להחזיק במרחב, וליצור מציאות לא הפיכה. פשוט אין דרך אחרת!
[בתמונה: כותרת ישראל היום, ב- 23 לינואר 2019]
[להורדת המחקר: 'הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון - איום קיומי', לחצו כאן]
דיון סוער, מהסיבות הלא נכונות...
מסתבר שהמחקר הזה עורר, קודם לכן 'גלים' בטוויטר, אבל מהסיבות הלא נכונות:
העיתונאי, אריאל כהנא - שפרסם את המחקר - כתב: "כשהתחלתי את דרכי העיתונאית "לפני 400 שנה", מחקר כה חשוב היה יכול להתפרסם רק בכלי תקשורת קטנים ומגזריים...
ועונה לו הפובליציסט, שמעון ריקלין: "אתה לא מרגיש קצת - או אפילו טיפה חוסר מנוחה - שאת "המחקר במרכאות" עשה מפקד הגירוש בגוש קטיף, ועכשיו הוא מנסה להלבין את חטאיו?"
ה'רומן' של הכהן עם ריקלין לא החל עכשיו. מאז פינוי גוש קטיף הוא נוהג לכנות אותו "מחריב גוש קטיף" (בשנת 2005 מונה הכהן לקצין הממונה על פינוי רצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות), ולצאת בהפגנתיות ממקומות אליהם הוא מגיע, כמו למשל לתכנית הראיונות בערוץ 20.
בתחנת הרדיו "גלי ישראל", שם רואיין הכהן לרגל השקת המחקר, רואיין אחרי גם ריקלין שהוסיף:
"...
כמה חודשים לפני הגירוש אני התקשרתי לגרשון הכהן. אמרתי לו 'אל תרים את ידך על הגוש... אני אומר לך את זה כי באת מבית דתי'. אתה יודע מה הוא אמר לי? 'אני עושה מה שהריבון אומר'.
ואז שאלתי אותו שאלה: 'אתה זוכר את מלחמת לבנון? את אלוף משנה אלי גבע - אותו מח"ט שריון שסירב פקודה והתפטר מלחמת לבנון? מי שתמך בו אז היה גרשון הכהן. שאלתי אותו: 'אתה תמכת באלי גבע. כשרצית ידעת לסרב פקודה. אז לסרב פקודה לתמוך באלי גבע זה מותר, ולסרב פקודה כדי לא לפנות את גוש קטיף זה אסור? הוא לא ענה.
שהציבור ישפוט... הוא קיבל תפקיד אלוף לכבוד המחווה המחרידה הזאת והוא מעולם לא אמר, אני מתחרט... אני לא סולח לו"
מי יגיד שהמלך הוא עירום?
מצב מוזר: לטעמי, הכהן צודק מאו; והנסיבות, אכן, השתנו באופן דרמטי, אבל אין מי שיגיד "המלך הוא עירום":
- כי השמאל טוען שהכהן מדבר בכלל מתוך טראומת הפינוי שממנה איננו מצליח להשתחרר.
- הימין אינו מוכן לעשות כן בגלל שהדברים באים מפי "מחריב גוש קטיף". גם אם הכהן מביא להם בשורה במחקרו המקצועי, הם לא רק דוחים אותה מפיו של 'מצורע', אלא בדיוק כמו השמאל, מבטלים את הממד המקצועי שבה, מתוך הטענה שהכל מונע מהרצון לטהר את עצמו.
כך, שני הצדדים מבטלים את התקפות המקצועית של נקודת המבט של גרשון הכהן; ובהיעדר דיון, נפתח פער רלוונטיות גובר והולך בין פטפוטי המומחים למציאות המשתנה, ושוב נגיע לצומת החלטה, ושוב נטעה, כרגיל.
[להרחבת המושג: 'פער רלוונטיות', לחצו כאן]
הוויכוח אם ההתנתקות הייתה טעות במבחן הזמן היא שאלה פתוחה והכל בעיני המתבונן. כמובן שאת אסונם של אנשי הגוש שום ויכוח לא יקהה...
אולם, כדאי לזכור את האווירה של אותם ימים. ההנחה שהתפטרות הייתה עוצרת את התהליך היא בגדר חלום באספמיה. באסטרטגיה, נכון לעתים להקריב צריח בשביל לנצח; וכשההוריקן מגיע, רק הטיפש עומד זקוף נשבר ומפסיד; זו העת לסגת, לתפוס מחסה ולהמתין לשעת כושר: החיים דינמיים. אחרי גאות יש שפל ואחריו שוב גאות, ואיתה שעת הכושר.
ההשוואה לאלי גבע מעניינת. אולם, האם היא רלוונטית?
אלוף משנה אלי גבע אותו הזכיר ריקלין - שהתפטר בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה - לא סבר לרגע שיוכל, בטווח המידי, לעצור את התהליך. מיד לאחר התפטרותו כבר היה מפקד חדש לחטיבה 211. הוא רק ביקש להפגין ולעורר את דעת הקהל; וגרשון הכהן חשב שהוא צודק; תמך בו, גם הראה שהוא לא פוחד לשלם מחירים משמעותיים כשנכון לעשות זאת.
אבל ריקלין ורבים בציונות הדתית - סבורים, שאם רק היה מתפטר, הגוש היה נשאר על תילו. הכיצד?
יתרה מכך. כשאלי גבע התפטר, הוא עשה זאת כאדם בודד. גרשון הכהן באותם ימים נתפס כמייצג דור חדש של בכירים חובשי כיפה (למרות שהוא עצמו נמנע מלחבוש כיפה, ונימוקיו עימו). משמעות הדבר היא שהחלטה של הכהן להתפטר לא הייתה של אדם בודד. התפקיד הזה הפך מבחן לסוגיית נכונות השילוב של הציונות הדתית בתפקידים הבכירים בצה"ל. אם היה מסרב ומתפטר, מי יכול היה יותר לסמוך יותר על גנרל חובש כיפה? ההתפטרות הזו הייתה מסיגה את הציונות הדתית 40 שנים לאחור...
יתרה מכך, הפור נפל ורוב העם תמך בהתנתקות; ומרגע שנפל - הרגיש הכהן שחשוב שיבוצע דווקא בידי אוהב. באותם הדגשים שבהם ביקש לעצב את הפינוי.
ריקלין מדבר יפה ומשכנע, 'מילים הן תמיד בזול'... מנהיגות היא הדחף להחזיק בהגה, בעיקר, ברגעים קשים ולא נחמדים; וברגע כזה לא הולכים הביתה!
[לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן]
"הוא קיבל תפקיד אלוף לכבוד המחווה המחרידה הזאת..."
הטענה המקוממת ביותר של ריקלין היא טענתו האחרונה - שיש לה הדים רבים בציונות הדתית - לפיה נבחר הכהן במיוחד לתפקיד משום קשריו עם המגזר, ואף קיבל דרגת האלוף כאתנן על ביצוע ההתנתקות (חשיבה קונספירטיבית, לפיה צה"ל שונא כל כך מתנחלים, עד שהוא ממנה כאלוף את מחריב הגוש, למרות שזה לא מגיע לו היא טפשית מכדי לעסוק בה...).
[להרחבה בנושא: 'קונספירציה', לחצו כאן]
לשם ביצוע ההתנתקות נזקק צה"ל לשתי מפקדות אוגדתיות, ולכן, שובצו לתפקיד שני מפקדי האוגדות הסדירות. הכהן היה הוותיק שבתתי האלופים (ותק של 10 שנים בדרגה זו), מצביא כשרוני וממילא, מועמד טבעי לקבלת דרגת אלוף. כמובן, שאופן תפקודו במהלך ההתנתקות; והעובדה שביצע את המשימה בשבוע במקום בחודש, רק העלתה את קרנו במטה הכללי (ואגב, כמה הוא חשוב לצה"ל, ניתן לראות מכמות ימי המילואים העצומה שהוא עושה עד היום...).אגב, אותם טיעונים על אתנן רלוונטיים כלפי מפקד אחר שפיקד על ההתנתקות בצפון השומרון. אבל משום מה, עליו לא נאמר דבר...
הציבור ישפוט! אני רק ממליץ לקרוא את מחקרו של הכהן בתשומת לב מרובה, ולהתייחס לגופו של עניין ולא לגופו של איש...
אין מה להתייחס בכלל לליצן שקורא לעצמו עיתונאי
לעומת אדם עקבי עם עמדות מנומקות וברורות
אני לא מכיר אף אחת מהדמויות.
אין ספק שנסיגה מיהודה ושומרון נושאת בחובה סיכונים שונים- וסיכונים אלה משתנים עם השנים לטוב ולרע. אנחנו גם רואים כמה קשה לחזות איומים עתידיים.
מצד שני בכלכלה לא בוחנים מוצר אחד או אופציה אחת לבדם – "התפוח יקר" לדוגמה – השאלה היא יקר ביחס למה – מה האופציה השנייה ומה המחיר הכלכלי שלה . באותו אופן – אי נסיעה מהגדה פרושה בסופו של דבר סיפוח של מיליוני פלסטינים שלא רוצים לדור איתנו , אין להם תרבות משותפת איתנו , לא ערכים ולא מעוניינים להשתלב. הדבר הזה יוביל לאפרטהייד , מלחמת אזרחים או כל מיני מרעין בישין אחרים. בטוח הארוך זה אומר שלפחות 40-50% מתושבי המדינה יהיו מוסלמים – תנו להם זכויות או לא תתנו להם זכויות – זה בכל מקרה ישנה לגמרי את אופיה של המדינה. גם אם יהיו רק 40% זו תהפוך למדינה דו לאומית עם הרבה בעיות חברתיות כלכליות ובטחונית. בקיצור – את האופציה הזו גרועה פי כמה ממדינה קטנה אבל מלכודת.
אפשר לראות את הנזקים של הכיבוש כבר היום – כאשר במקום דיון עניני על נושאי בטחון, מאשימים את מי שלא מעוניין בהמשך המצב הזה בבגידה במדינה. כיבוש (כלומר החזקת מיליוני בני אדם ללא זכויות אדם) – לא יכול לדור בכפיפה אחת עם דמוקרטיה. ובלי דמוקרטיה – אין חופש ביטוי . בלי חופש ביטוי – אין מחקר ופיתוח. בלי מחקר ופיתוח – אין צבא חזק . בלי צבא חזק – אין מדינת ישראל.