ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; ועמית הוראה, החוג לקרימינולוגיה, אקדמית גליל מערבי.
מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.
יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.
לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.
* * *
הכתבה "מפעל ההרשעות נעצר לרגע קט", מאת יהושע (ג'וש) בריינר (ראו תמונה משמאל למטה) שראתה אור בעיתון הארץ, ב- 30/1/19, גררה שלל תגובות מחמיאות לשופטת אשר חזרה בה מהרשעה של צעיר אשר חצה מעבר חציה באור אדום, וכדי למנוע רישום פלילי נגדו אשר עלול היה להרוס את עתידו, תיקנה את הרשעתו והסתפקה בקביעת אשמה "ללא הרשעה" בדין; כלומר, ללא אות קלון.
בצדק שאלה הקוראת קרן, אחת המגיבות, "לא ברור מדוע הוגש בכלל כתב אישום כלפי הצעיר הזה פשוט שערורייה איך בכזו קלות ועיוורון הורסים חיים של צעיר שעבר באור אדום..." והוסיפה, "כל הכבוד לשופטת שמראש לא הייתה צריכה להרשיע אותו".
[מקור תמונתו של ג'וש בריינר משמאל: פייסבוק]
אכן מדובר ב"זוטי דברים", שעל פי חוק העונשין מוגדרים כמקרים שאינם אמורים להגיע לכתב אישום, שכן, "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך".
סעיף "זוטי דברים" נוסף לחוק העונשין בשנת 1995 במסגרת תיקון 39 לחוק. בדברי ההסבר לתיקון מצוין כי, "עבירה פלילית פלונית, כשלעצמה, אינה מוכיחה בהכרח שיש באותו מעשה לפחות מינימום של אנטי-חברתיות האופיינית לעבירה פלילית."
כך, למשל, "לא יהיה זה נכון לייחס לאב - שנתן לבנו הקטין לטעום מהיין לקידוש - אחריות לעבירה האוסרת עידוד אדם שטרם מלאו לו שמונה-עשרה שנים לשתות משקה משכר", כפי שהסבירה פרופ' גור-אריה מהאוניברסיטה העברית, אשר תמכה בתיקון החוק.
החוק הסמיך את הרשות התובעת לסגור תיקים כאלו מחוסר עניין לציבור, אך לא הגדיר קריטריונים לרשות השופטת להשתמש בו. לכן נאלצה השופטת במקרה זה, לקיים "דין ודברים עם התובע המשטרתי" כדי לתקן את כתב האישום ולהרשיעו "ללא הרשעה".
[למאמרו של ג'וש בריינר בעיתון הארץ, לחצו כאן]
מדגם שנערך על ידי הנהלת בתי המשפט, בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, מלמד שמעל 5% מכתבי האישום נסגרים בקביעת אשמה "ללא הרשעה" ומעל 12% נסגרים בעקבות חזרה מכתב אישום או ביטול כתב האישום כולו. כלומר בכשישית מכתבי האישום, ויתכן שהרבה מעבר לכך, בעקבות עבודה אחראית של הסנגור ו/או השופט, נמנע קלון מאדם שהוגש נגדו כתב אישום שככל הנראה לא היה צריך להיות מוגש מלכתחילה!
מדוע אם כן, מלכתחילה, לא משתמשת התביעה בסמכותה כדי לסגור מקרים כאלו?
בניגוד לתפיסה הציבורית את תפקיד השופט, משפט כמו שרואים בסרטים, הליך פומבי של בירור האמת שבסופו השופטים מכריעים וגוזרים את הדין, במציאות כמעט ואינו קיים. בפועל, במקום זאת בתיקים רבים, "השופטים נוקטים עמדה אקטיביסטית כלפי הצדדים כדי להניע אותם להתפשר ולסיים תיקים בהסכם טיעון", כפי שהסביר פרופ' קנת מן, מייסד הסנגוריה הציבורית, במאמר שהתפרסם בתוך הכרך "משפט צדק? ההליך הפלילי בישראל – כשלים ואתגרים", מתוך הסדרה "משפט, חברה ותרבות", בהוצאת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב בעריכת אלון הראל, 2017.
באופן פרדוקסלי, הקמת הסנגוריה הציבורית מקלה על הגשת כתבי אישום גם ב"זוטי דברים", שכן כפי שכותב מן, "הקמת הסנגוריה הפכה את האקטיביזם השיפוטי - שבגלל היעדר ייצוג התקיים במידה מוגבלת בלבד - לשיטה ממוסדת."
התגובות הנרגשות למקרא שופטת שהתערבה לבטל הרשעה מיותרת מלמדות שבעיני הציבור יש תפקיד חברתי חשוב לשופט. יש להעצים את תפקידו, להעניק לו סמכויות נוספות ולהטיל עליו אחריות לבירור האמת העובדתית בטרם הרשעה. כדי לעשות זאת ניתן למסד בישראל הליך בו, בדומה לחלק ממדינות אירופה, ההסכמה אינה על שאלת האשמה, אלא על הליך מקוצר אשר מבוסס על חקירה פחות נרחבת. הליך בו השופטים יקבלו עליהם תפקידים חדשים הנובעים מהצורך לקצר הליכים, אך שומרים על המחויבות לחתירה לאמת העובדתית, מאפשרים שיתוף מוגבר של הצדדים המוחלשים (נפגעי עבירה ונאשמים), ומסייעים במציאת פתרון המקדם טיפול מעמיק בשורש הסכסוך הפלילי.
עבודה רציפה ורצינית של דר זוהר מביאה אט אט לשינוי תפיסתי בנוגע לעיסקאות טיעון ומעמד ההודאה.
שאפו!
מעז יצא מתוק.