[בתמונה: אין דבר כזה בעולם האמתי, "הם שם ואנחנו כאן"! למקור התמונה, לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן] [מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

*  *  *

הגיליון הקודם של ליברל הקדיש מקום רחב לתכנית "מפקדים למען ביטחון ישראל", בסוגיה הישראלית פלסטינית.

בימים אלה פרסמתי מחקר ארוך במרכז בגין סאדאת באוניבריטת בר אילן (בס"א), המציג ניתוח שיטתי לתפיסה ביטחונית אלטרנטיבית, במרכזה מוסכמת היסוד לזכותה של ישראל ל"גבולות בני הגנה". מוסכמה זו הייתה אבן פינה גם לתפיסת יצחק רבין ביסוד עמדתו לתהליך אוסלו.

תמצית המחלוקת ביני לבין שוחרי הנסיגה - בשם הכורח להיפרדות מהפלסטינים - מתבטאת בשתי מדרגות:

• במדרגה הראשונה, טענתי היא כי ההיפרדות מהפלסטינים בוצעה כבר במגמה שהובלה בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין, מומשה במלואה בינואר 1996, ודי בה לצורכי שימור הרוב היהודי במדינת ישראל ולסיום שליטתנו בעם אחר;
• במדרגה השנייה, טענתי היא כי בבחירה בין היפרדות בעיצוב מרחב בינארי, לבין היפרדות בתפיסה מרחבית היברידית, מן ההיבט הביטחוני רצוי לבחור בגישה ההיברידית.

[המקור: הלוגו של 'מפקדים למען ביטחון ישראל']

אכן חתירתו של רבין (ראו תמונה משמאל) לסיום השליטה הישראלית בפלסטינים הושגה במלואה. היא מומשה תחילה במאי 1994, עת נסוג צה"ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינים ברצועת עזה והעביר את השליטה באוכלוסייה והמרחב שבה התגוררה לרשות הפלסטינית (רש"פ) שזה עתה הוקמה. בינואר 1996, חודשיים לאחר רצח רבין, הסיגה ישראל את כוחותיה מהאזורים המאוכלסים ביו"ש (המרחב הכלול בשטחי A ו-B). ב-20 בינואר 1996, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, וזמן קצר לאחר מכן בוטלו המִנהל האזרחי והממשל הצבאי, והוחלף במנגנון תיאום וקישור. מתאריך זה ואילך, נמצאים למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש תחת שליטה פלסטינית, ולא תחת כיבוש ישראלי.[i]

[תמונתו של יצחק רבים משמאל צולמה על ידי צבי טיבריוס קלר, מתוך אתר פיקיויקי]

במילים אחרות, המחלוקת בין ישראל לבין הפלסטינים  ובין הישראלים לבין עצמם, אינה על הדרך לסיום "הכיבוש" אלא על עתידם של ירושלים המזרחית ושל שטחי C - הכוללים את כל הישובים היהודיים ביו"ש, מחנות צה"ל, דרכים ראשיות, שטחים שולטים חיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן-  והנחיצות הביטחונית של המשך השליטה והאחיזה הישראלית במרחב זה.

יסוד המחלוקת בינינו נטוע במה שנראה בעיני כהשלכותיה הביטחוניות-אסטרטגיות הבעייתיות של הסדרת מרחב בינארית – שכונתה במילותיו של אהוד ברק: "הם שם ואנחנו כאן". בתפיסת עיצוב מרחב בינארית, שההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה היוותה את ביטויה המובהק ביותר, הגבול ניצב כחיץ מוחלט ונוקשה בין שתי הישויות, באופן המחייב עקירת מתיישבים ו"טיהור" המרחב מנוכחות יהודית. בפועל הטילה ההתנתקות מגבלות חמורות, פיזיות ומנטליות, על יכולתם של השב"כ וצה"ל לפעול מעברו השני של הגבול למניעת הפיכתה של הרצועה לישות טרור.

במרחב המאורגן באורח היברידי, לעומת זאת, בו חיות שתי ישויות אתניות ו/או לאומיות נפרדות זו לצד זו תוך דו-קיום רב ממדי בכל מערכות התשתית המרחביות (תחבורה, מים, חשמל, עסקים, תעשייה, וכיו"ב), החיכוך היומיומי, כולל במישור הביטחוני, מעניק יתרון בהפעלת הכוח באופן היכול למנוע התפרצויות עתיות בעצימות גבוהה. בעצומה שפורסמה בקיץ 2005 - בחתימת מאות חברי "המועצה לשלום וביטחון", המורכבת מבכירי צה"ל ומערכות הביטחון לשעבר - הובטח כי ההתנתקות תשפר את ביטחון מדינת ישראל, בין היתר, על-ידי קיצור קווי המגע בהם צה"ל פרוס. עיקרון זה, העשוי להיות נכון במצבים מסוימים, אינו מתאים להקשר הישראלי-פלסטיני. מבחינת צה"ל והשב"כ קיים יתרון משמעותי בהארכת קווי המגע עם הפלסטינים באורח המציע ניהול חיכוך יומיומי על "אש קטנה" לאורך קווי מגע ארוכים וגמישים, העדיף עשרת מונים על התפרצויות עצימות עד כדי מלחמה, כמבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן, הנובעות במקרים רבים מחסרונות הסידור המרחבי הבינארי.

במציאות המרחבית כפי שהוסדרה ביהודה ושומרון, בהנהגת יצחק רבין, טמון להבנתי הפתרון הנכון יותר.

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[i] אפרים קארש, "אסון אוסלו", עיונים בביטחון המזרח התיכון מס’ 123, אוניברסיטת בר-אילן, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגים, ספטמבר 2016), 21.