להקים מהר את "אגף השיטור" החדש

אגף השיטור

[Created by Paul August, ויקיפדיה]

ממקומי הנוכחי בינואר 2009 (בחופשת פרישה) אין לי מושג וחצי מושג מה עולה בגורלו של אגף השיטור המתוכנן, שאמור לאחד תחת קורת גג מנהלתית אחת את שוטרי הסיור ביחד עם מערך המתנדבים המשטרתי, ומדוע הקמתו מתעכבת. יחד עם זאת, למרות העיכוב וגם בגללו, הרגשתי צורך להקדיש את המאמר הזה לחיוניות של האגף הזה לעתידה של משטרת ישראל ולחיזוקה (לא אעסוק בהיבטים כמו תקינת האגף והרכבו, שהם סוגיה נפרדת לחלוטין, אלא רק בהיבטים המהותיים הנובעים מעצם הקמתו).

האגף הזה הוא בעצם "ברית של מקופחים". שני חלקיו הבכירים – מערך הסיור ומערך המתנדבים הינן שתי החוליות החלשות במשטרה, הן בתחום תורות ההפעלה וניצול חידושים הקיימים בתחומים הללו מזה עשרים שנה בעולם המערבי; הן בהשקעת משאבים; והן במעמד התוך ארגוני.

המעמד הארגוני הבעייתי הזה מתקבע עוד יותר בשל הצלחת אגף החקירות והמודיעין לעשות שימוש מושכל ב"קפיצת המדרגה" הטכנולוגית על מנת לאפשר למשטרה "קפיצת מדרגה" ביכולתה להתמודד בתופעות לאומיות כמו הפשע המאורגן וגם כנגד פשיעת הרחוב. המצב הנוכחי היום הוא, שבעקבות אותה "קפפיצת מדרגה" טכנולוגית, כל אגורה שתושקע באגף זה תניב תוצאה מיידית באחוזי הגילוי, בהרחקת עבריינים מהרחוב ובהגדלת האמון הציבורי במשטרה – תהליך שהדינאמיקה שלו כבר מורגשת, מרגע שנוכח הציבור שהמשטרה מצליחה לטפל בפשע המאורגן ברמה גבוהה בהרבה מזו שהופגנה רק לפני שנים מעטות.

במצב הזה ועד שימוצה הפוטנציאל הטמון ב"מהפיכה הטכנולוגית", הסטת סכומי כסף מהותיים לשם יצירת "רפורמה שנייה" בתחום הקהילה הוא מהלך שסיכוניו רבים מסיכוייו, בייחוד לאור העובדה ששני הנסיונות לשנות את חלוקת העוצמה הפנימית במשטרה ולהקנות לאגפים הללו קדימות בשתי "מהפיכות" קהילתיות – ב- 1980 על ידי המפכ"ל דאז אריה איבצן; וב- 1994 על ידי המפכ"ל דאז, אסף חפץ – לא צלחו, ואת המחיר משלמת היום המשטרה במאבק המאוחר נגד התופעה של הקמת גופים מתחרים ברמה העירונית.

בהיעדר סיכוי לעשות את ההבדל בתחום הכספי, הסיכוי הטוב ביותר לשינוי, שחייב לבוא, מצוי בתחום הרפורמה בתורת ההפעלה. בתחום זה שורר תוהו בבוהו מוחלט במגזרים הללו. "סנכרון" שני המערכים לבדו יכול להניב פירות של ממש, בזמן קצר וללא השקעת משאבים.

במה דברים אמורים?

מערך הסיור נטול תורת הפעלה סדורה, שכן, עד היום, האגף הממונה עליו כיום – ה"קרוע" בין תחומי האבטחה, המבצעים והסיור – התקשה לתת לו את תשומת הלב שלה נדרש. הוא פועל על פי המודל התגובתי ה"וותיק", שלא השתנה מהותית מאז הותקן הטלפון הראשון בתחנת המשטרה והשוטרים קיבלו את הרכב הראשון והפכו לממונעים. לעומתו, פיתח אגף הקהילה תורת הפעלה, המתבססת על מודל מנוגד של שיטור יזום (חלופי למודל התגובתי), כפי שבא לידי ביטוי, למשל, במרכזי השיטור הקהילתי (המש"קים).

על פי היחס הציבורי למש"קים, אין ספק איזה מודל מעדיף הציבור. אולם, כיוון שהמודל התגובתי הוא השליט, נשאבים שוטרי המש"קים לפעילות התגובתית ומיליונים רבים מושקעים באותם מש"קים בקהילה, שהם סגורים למעשה רוב שעות היממה. יתרה מכך, התפיסה התגובתית מנתבת את ההשקעה הכספית המשטרתית בכיוונים מנוגדים להתפתחויות בתחום זה בעולם המערבי, שמגבירים את פוטנציאל הניכור עם האוכלוסיה, מנוגדים לתורות הפעלה מתקדמות של שילוביות, ושיהיה קשה מאוד לסגת מהם בעתיד בגלל גובה ההשקעה בפרוייקטים הללו. למשל, ההשקעה במרכזי שליטה מחוזיים, שבהם שוטר במטה המחוז הדרומי למשל, אמור לתת מענה לאזרח המתקשר 100 מאילת... (התפיסה הקהילתית גורסת מרכז שליטה משותף, אך לא לכלל תחינות המחוז אלא לכלל שירותי  החירום בעיר מסויימת – משטרה, מד"א, כיבוי אש, המוקד העירוני, שירותי הרווחה וכדומה).

גם תורת ההפעלה של המתנדבים אמורה להסתנכרן עם תורות ההפעלה של הסיור ושוטרי הקהילה. איך היא יכולה להסתנכרן עם שתי תורות הפעלה סותרות?

אין ספק, שעד שלא תהיה תורה אחידה ש"תשזור" יחד את שלושת התורות הללו לתורה אחת ברורה, לא תוכל המשטרה להפעיל את המערכים הללו בצורה אופטימאלית, ותשלם את מחיר חוסר האמון הציבורי ברמת השטח.

לא סוד הוא, שהצורך ב"ידע" נכון בזמן אמת הופך קריטי עבור כל ארגון, קל וחומר עבור ארגון הנמצא בבחינה מתמדת ותחת ביקורת יסודית ורציפה כמו המשטרה. אגפים "מתקדמים" במשטרה, כמו אגף התנועה למשל, הצטיינו (דרך מחלקת המחקר והפיתוח שלו, שהיא חיונית בכל תת ארגון המבקש להישאר רלוונטי במציאות דינאמית המשתנה במהירות) ב"שאיבת" חידושים מכל קצווי תבל ובניסיונות "לתרגם" אותם למציאות הישראלית.

למרבה האירוניה, התבשרנו לאחרונה, כי הקרימינולוג הנודע, פרופ' דויד וייסבורד, זכה בפרס שטוקהולם על חידושיו בתחום הסיור והקהילה, המבוססים על תורות מתקדמות כ"תורת המערכות המורכבות" ו"תורת הרשתות". "קפיצת המדרגה" שהשיג וייסבורד, שהיה מעורב מאוד בעבר בניסיון ליישם בישראל שיטור קהילתי בתקופת אסף חפץ, כמעט ואינו מנוצל על ידנו לבניית אותה תורה משותפת. המצב הנוכחי גוזר עליו ועלינו, שיהיה מחוזר על ידי משטרות מעבר לאוקיאנוס, בעוד שמשרדו שוכן על הר הצופים, כמטחווי קריאה מחלונות בהמטה הארצי שלנו...

תיאוריית "הנקודות החמות" – שמושגיה נמצאים בשימוש במשטרת ישראל, אולם, הרציונאל שלה רחוק מלהיות מובן ולהפוך לאסטרטגיה מובילה ברמת הסיור והאק"ם – תהפוך, ללא ספק, לאבן יסוד בכל אסטרטגיה משותפת שתוכן על ידי האגף העתידי.

האגף החדש ומחלקת המחקר שלו יכולים לעשות נפלאות באפקטיביות וביעילות של הכוח המשטרתי הפרוס בשטח ובאינטראקציה שלו עם הציבור, אפילו ללא השקעה משמעותית של אמצעים.

טענה שנשמעה בתקשורת הטילה ספק בצורך שבהקמת האגף החדש עד שלא תוכרע סוגיית השיטור העירוני הנמצאת היום בטיפולם הישיר של המפכ"ל והשר הממונה. דומה שאין טעות גדולה מזו.

האגף החדש הוא היחיד שיכול ליצור באופן אינטגרטיבי את הידע החיוני הדרוש לכלל המערכים הנמצאים היום בויכוח ציבורי תחת הכותרת "שיטור עירוני" או "משטרה עירונית" (לסינכרון שבין תורת ההפעלה של הסיור, תורת ההפעלה של המתנדבים והתורה הקהילתית, יש להוסיף את תורת ההפעלה של המערכים השיטוריים העירוניים).

אם יוחלט להשאיר את "השיטור העירוני" בידי המשטרה, הרי האגף החדש הוא הכלי להוביל את ההתפתחות הזו. ואם יוחלט אחרת – הידע שייצבר באגף יאפשר לו לקיים רגולציה יעילה על מה שמתקרה "משטרות עירוניות", כשה"ידע" ובעקבותיו גם ההדרכה של הגופים הללו, נשמרת בידיים "כחולות"...

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *