מדבריו מתברר, כי הוא הבטיח לתובעת – שדכנית לפי אומנותה – אחוזים מסוימים מדמי הנדוניה. אין הוא מתלונן על התובעת; אדרבא, היא עשתה למעלה מכוחותיה כדי לזכותו בכלה עשירה, אך הדבר לא עלה בידה:

• היא הביאה אליו "פרטי" (כלומר, צד, מועמדת לנישואין) ולא מצאה חן בעיניו.
• הביאה שנייה, ואף זו בעלת הון, ולא נראתה בעיניו.
• הביאה שלישית, הוליך אותה לחופה.

הוא מוכן לתת לתובעת "אחוזים" מהנדוניה, אך כלתו לא הביאה לו פרוטה אחת בנדוניה, ולא עוד, אלא עליו היה לסלק את חובותיה שמלפני הנישואין, ולכן הוא חושב זאת ל"ג'סטה ג'נטלמנית" – לפי ביטויו, כלומר, מעשה אדיבות, אם מרצונו הטוב הוא מציע לה חמש לירות ארצישראליות.

גרסתה של השדכנית שונה במקצת, והיא מגלה גם טפח מהמתהווה מאחורי קלעי משרדו של השדכן המודרני:

• ראשית, טוענת היא, הסכום שהיא תובעת הוא המינימום שיש להעניק לשדכן, גם אם אין הכלה מביאה לבית חתנה שום נדוניה. דרישה זו מוצדקת בייחוד בהתחשב במצבו הכלכלי והחברתי של הנתבע, שהוא בעל הון של כמה רבבות.
• השנייה, הייתה לה, לשדכנית, עבודה מרובה, כי העניין לא היה כל כך חלק: כשבא אליה היה נשוי, ואשתו נשארה במרכז אירופה. היא, השדכנית, הכניסה ראשה בסבך זה, נועצה ביודעי דת ודין, השפיעה עליו לפנות לבית דין דתי, מקום שהובאו עדים להעיד כי אשתו סירבה לעלות איתו ארצה בשעתו, ומשום כך היא בגדר "מורדת". ורק בעזרתה של השדכנית עלה בידו לקבל פסק דין של גירושין מאשתו הראשונה. כלום אין היא, השדכנית, שעלה בידה לעשות מעשה רב כזה, ראויה לפרס הוגן?

[בתמונה למעלה: כריכת ספרו של שניאור זלמן חשין, שחוק ודמע בבית-הדין. הספר ראה אור בהוצאת ברונפמן, בשנת 1982. אנו מאמינים שאנו עושים בו שימוש הוגן]

[הספר מופיע גם באינטרנט. לחצו כאן]

נתמנה מומחה בענייני שדכנות להעריך את השכר הראוי שיש לשלם לתובעת. הנה פסוקים נבחרים מתוך דברי מומחיותו: לפי דיני ישראל על כל צד לשלם 2% מהסכום הגדול יותר שיש לחתן או לכלה, אך לא פחות מחמישים לירות ארצישראליות. כיום אין מתחשבים בדין ולוקחים יותר, ואפילו מאה לירות. אני עצמי משדך בלא הסכם מוקדם, ואחר כך דורש לפי המסיבות המיוחדות: הזמן שהושקע במאמץ התיווך, הגיל, ערך הכסף וכו'.

אם הבחורה צעירה, אני דורש שכר גבוה יותר מהחתן; אם היא קשישה במספר שנים מהבחור, אפשר להוציא ממנה יותר; ויש להביא בחשבון את מידת ההשכלה של בני הזוג. זה הכלל: כל מה שהם פחות משכילים, שכר השדכן גבוה יותר. מי שנתעשר פתאום, מעניק בעין יפה יותר לשדכן. על היופי אין מביטים, כי זו שאלה של טעם, ואין בודקין בטעמו של אדם.

קיצורו של דבר: אין כללים מסוימים, העיקר הוא שצריך לשלם לשדכן, והדבר תלוי באופיים ובמזגם של אנשים.  אין לקנא בשדכן. עבודתו קשה כקריעת ים סוף, משום שכמעט תמיד שני הצדדים משוגעים, והשדכן צריך לאחוז בכל מיני תחבולות, כדי ליישב את דעתם עד שיסכימו זה לזו.

[לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]