[בתמונה: קורבנות... מה זה בכלל אומר? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mohamed_hassan לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן]

עודכן ב-17 במרץ 2024

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא היא פרשת השבוע הראשונה בספר ויקרא. היא מתחילה בראשית הספר, פרק א', פסוק א', ומסתיימת בפרק ה', פסוק כ"ו.  (ויקיפדיה: פרשת ויקרא).

הנושאים העיקריים בפרשה זו: 

• קורבנות...
• הרבה קורבנות...

אבל, מה זה באמת אומר?

ויקרא, פרק א' - קורבנות ויצרים

בשביל הדיוט כמוני זה פרק לא פשוט. חברים ומכרים הזהירו אותי, שספר ויקרא אינו מהקלים לקריאה. אז יחסית ה"שוק" לא היה נורא...

הפרק הזה דן בקורבנות. מיד לאחר השלמת בניית אוהל מועד, שתפקידו להוות מתחם להקרבת קורבנות (במובן הזה הוא לא רק "אוהל מועד"; אלא גם אוהל ה"מועד לפורענות", בעיקר לחיות השונות שיועלו שם כקרבן...

אגב, מדוע אוהל מועד?

• מועד: מקום התוועדות של אלוהים עם משה.
• מועד: זמן של חג (חגים ומועדים לשמחה). מזכיר, שנהוג לעלות 3 פעמים בשנה, בשלושה חגים, לירושלים.
• מועד: מלשון נופל. מי שמגיע לתת קרבן  -ולא עושה זאת בכוונה אמתית - הוא למעשה הופך לקרבן של עצמו.

ותודה לשמוליק טפלר ידידי, שהפנה את תשומת לבי לשם האלבום הראשון של מאיר אריאל ז"ל – "חג ומועד ונופל":

.

אז יהוה קורא למשה ומדבר אתו על קרבנות. ספר ויקרא כולו נקרא על שם אותה קריאה של יהוה: א וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר;

הפרק הזה מדבר על העלאת קורבן של בקר, צאן או עוף: ג אִם־עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה; י וְאִם־מִן־הַצֹּ֨אן קָרְבָּנ֧וֹ מִן־הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן־הָעִזִּ֖ים לְעֹלָ֑ה זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ; יד וְאִ֧ם מִן־הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָ֑ה וְהִקְרִ֣יב מִן־הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן־בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת־קָרְבָּנֽוֹ.

תסלחו לי אם לא אכנס לכל תיאורי השחיטה, הקזת הדם והמנגל המתוארים בפרק, וגם לא לריח הניחוח, שלכאורה היה כבושם לאלוהים. זה בעיני לא מעניין.

בהקשר של הריח, רק אזכיר שכאשר נח יוצא מהתיבה, לאחר המבול, הוא מעלה קרבן זבח ליהוה ותגובת יהוה היא (בראשית פרק ח'): כא וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹסִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי. 

ריח הזבח מביא את יהוה להכריז – יצר לב האדם רע מנעוריו; והרוע בא לידי ביטוי בהעלאת הזבח. כל נושא הקרבנות והזבחים, אינו אלא ביטוי ליצר הרע של בני האדם.

לא המין הוא יצר הרע, כפי שמגזרים חרדיים מסוימים אומרים לנו במשך אלפי שנים. יצר הרע הוא הצורך להקריב קרבנות, כחנופה לאל.

מה שנראה לי רלוונטי לחיים שלנו היום הוא שהפרק מדבר על כך שכדי שאדם יוכל להתקדם ולבצע שינויים בחייו, הוא חייב להקריב משהו. אין מתנות חינם ואין ארוחות חינם. ההקרבה בפרק הזה היא הקרבה של רצון.

[בתמונה: אין ארוחות חינם... בעל הזכויות בתמונה המקורית לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

לא פעם ולא פעמיים אנחנו נדרשים לקחת פסק זמן מהמירוץ המטורף של החיים, לחשוב מה באמת אנחנו רוצים להשיג, לוותר (להקריב) על דברים מסוימים (שיכולים להיות חומריים או אחרים) ולהמשיך להתקדם להגשמת מה שנראה לנו כייעוד שלנו בחיים.

ומילה אחרונה על שחיטת החיות בפתח אוהל מועד: יחסית למצב היום - שבו האנושות מפעילה תעשייה משוכללת של רצח והתעללות המוניים ליצירת מאכלי בשר לבני האדם. מבלי שאנחנו נראה בכלל מה קורה (אנחנו מקבלים לצלחת תוצר נקי ומתועש) - הרי שבפתח אוהל מועד, השחיטה הייתה מבוצעת בצורה יחידנית וידנית, כאשר האדם מביא את הקרבן באופן אישי, ורואה את השחיטה מתבצעת למול עיניו ועפ"י כללים ברורים ומדויקים.

אז לכל המזדעזעים מהפרק הייתי מציע לחשוב שוב מה מזעזע יותר!

ויקרא, פרק ב' - נפש חיה – לא רק האדם

בפרק א' דובר על "אדם" שרוצה להקריב משהו ליהוה והקרבן הוא בשר מסוגים שונים.

בפרק ב' מדובר על "נפש" שרוצה להקריב משהו ליהוה; ואז, הקרבן הוא צמחוני: א וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהוָ֔ה סֹ֖לֶת יִהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֨יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה.

למה ההבדל?

הפירוש שלי הוא כדלקמן:

אדם הוא אחד מברואי העולם שיש לו נפש. נפש יש לרבים מברואי העולם, שאחד מהם האדם (תבדקו אותי, בבראשית א' פסוקים כ' ואילך).

ברור שרק חיה מסוג אדם מרגישה צורך להקריב קרבנות לאלוהים (לא שמעתי שיש דגים או פרות שמרגישות צורך להקריב קרבן לאלוהים, למרות שיש להן נפש!!).

[בתמונה: לא שמעתי שיש דגים או פרות שמרגישות צורך להקריב קרבן לאלוהים, למרות שיש להן נפש... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ulleo לאתר Pixabay]

האנשים שיש להם רגישות לנפש, במובן הרחב שלה, נפש שיש לכל החיות, לא יכולים להקריב נפש אחרת (זה ממש קניבליזם של נפשות). לכן, מקבלים כאן אופציה להקריב מהצומח.

ויקרא, פרק ג' - חטא הגרגרנות ובצע הכסף

קרבן זבח.

הפרק מחולק ל- 3 חלקים, החוזרים כמעט במדויק זה אחר זה:

• 5 פסוקים על זבח בקר.
• 6 פסוקים על זבח צאן.
• 5 פסוקים על זבח עזים.

אין כאן ניסיון לחסוך. למרות החזרה הכמעט מדויקת לכל סוג זבח, כל אחד מהם מקבל את ה"כבוד" המגיע לו.

כשאני קורא את כל הפרקים האלה של הזבח, הקרבן, העולה וכו' – אני מרגיש שהתורה לא ממש אוהבת את כל החגיגה הזו. התיאורים המפורטים מעלים בי הרבה שאט נפש; ואני בטוח, שכך מרגיש כל אדם שפוי, שאינו נהנה ממרחץ הדמים והאיברים הפנימיים, המתגלה לעינינו בפרקים האלה.

בפרק הזה – שתי נקודות שצדו את עיני:

העניין הראשון הוא "וסמך את ידו". בכל מקרה של זבח, בקר, צאן או עז, יש חזרה בנושא הזה: ב וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וּשְׁחָט֕וֹ פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב; ח וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְזָרְקוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב; יג וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְזָרְקוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב. 

אם כבר האדם רוצה לזבוח - כלומר, לשחוט בעל חיים ולאכול אותו - הוא צריך לעשות את זה בעצמו. לא רק זאת, הוא צריך לשים את ידו על ראש הקרבן, ממש להרגיש אותו, ורק אז לשחוט. כמה אנשים היו הופכים לצמחוניים, אם המצווה הזו הייתה מקוימת כלשונה? להערכתי רבים מאוד ובוודאי אני...

[ייצור ידע]

והעניין השני, הוא הפסוק האחרון בפרק המסכם את שלושת סוגי הזבחים: יז חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם כָּל־חֵ֥לֶב וְכָל־דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ. גם אם כבר שחטת ואתה מתיישב לאכול את הבשר, את הדם והחלב אסור לאכול. יש המפרשים את הדם כנפש, ומאחר והנפש היא אינה שלך אלא רק הבשר של החיה הוא שלך, אז אסור לאכול את הנפש.

אני לא חושב שהדם הוא הנפש; ולדעתי, האיסור הזה בא להגיד לנו, שגם כאשר היצרים הפרימיטיביים של העלאת זבח קרבן של חיה ואכילת בשרה עולים בנו, יש לשמור על צלם אנוש. הדם והחלב מסמלים את המצב, שבו האכילה הופכת לזלילה, לסביאה, לנהנתנות מיותרת, לגרגרנות. הדם ניגר מהפה ונוזל על הסנטר והחלב נדבק לאצבעות ונוטף על הבגדים – כל זה אסור שיקרה.

[בתמונה: התורה נגד גרגרנות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Prawny לאתר Pixabay]

לסיכום – אין איסור אכילת בשר אבל יש ניסיון להמעיט ככל שניתן בכמויות ובפרימיטיביות של העניין. אין ספק שיש כאן הרבה מאוד רלוונטיות למה שקורה בימינו עם תעשיית הבשר המתועשת העולמית ועם תעשיית הכשרות המסואבת שמכשירה בתי מטבחיים לרוב תמורת בצע כסף!

[לכתבה המלאה של יואב אבן במאקו - לחצו כאן]

ויקרא, פרק ד' - כפרה ודוגמה אישית

בפרק הזה מדובר על קרבנות המשמשים לכפרה על חטא שנעשה שלא במכוון, בשגגה, בטעות. גם על חטאים שנעשים בטעות, ללא כוונת תחילה, צריך לכפר!

המשמעות היא מאוד פשוטה, – אתה אחראי למעשיך, וכאשר אתה טועה עליך לתקן. ואולי חשוב גם לדעת שתמיד אפשר לתקן.

דרך התיקון, או הכפרה, המוצעת בפרק הזה היא בעיני שערורייה בלשון המעטה: יש בפרק מדרג לקרבנות על חטאים בשגגה:

• כהן – פר זכר תמים , 10 פסוקים
• כל עדת ישראל (חטא כללי) – פר זכר  בן בקר – 9 פסוקים.
• נשיא – שעיר עזים זכר תמים -  5 פסוקים
• איש רגיל –שעירת עיזים נקבה תמימה – 5 פסוקים
• איש רגיל (אופציה נוספת) – כבש נקבה תמימה – 5 פסוקים

בעיני כל זה מאוד מוזר וזר.

כל הרעיון שחטא של אדם או עם יכול להיות מכופר על ידי רצח של חיה, הוא בלתי מתקבל על הדעת.

עוד יותר שערורייתי הוא שגם בקרבנות יש אפליה מגדרית בין זכרים ונקבות, כאשר בכירים צריכים להקריב זכרים ואנשים פשוטים צריכים להקריב נקבות.

אם בכל זאת אפשר לקחת משהו מכאן, אז זה שגם כוהנים ונשיאים צריכים לכפר על חטאים שהם עושים. הם אינם חסינים. ומצד שני – זה שכוהנים ונשיאים חוטאים אינו משחרר את פשוטי העם מהחובה לשאת באחריות על מעשיהם שלהם.

בימים בהם מנהיגי ישראל (הפוליטיקאים שלנו) מואשמים במגוון מרתק של עברות שוחד, מרמה, הפרת אמונים, תיווך לשוחד ולעיתים גם אונס ומעשים מגונים, לא יכולים פשוטי העם לקחת את הדוגמה הזו, ולעטות אותה כהגנה על מעשיהם שלהם.

אז, כל ישראל ערבים זה לזה, אבל כל אדם מתייצב מול חטאיו לבדו!

[הכרזה: ייצור ידע]

אגב – בפרק הקודם הייתה התחשבות בצמחוניים. בפרק הזה לא. חבל. כדי לכפר על עבירה שבשוגג חייבים לרצוח איזו חיה חביבה...

ויקרא, פרק ה' - "שליש" ו"כפרה"

פרק של חטאים וכפרה באמצעות קרבנות.

במבט מעט מעמיק, מדובר בפרק על שני סוגי חטאים – כאלה שניתן למדוד בכסף את הנזק שנגרם מהם; וכאלה שלא ניתן למדוד בכסף. באופן לא מפתיע, ההבדל בתהליך הכפרה על החטא, בשני המקרים, אינו שונה בהרבה.

לגבי החטאים שלא ניתן למדוד בכסף, הפרק מסביר שהדרך לכפרה על החטא מורכבת משלושה שלבים:

1. התוודות, קבלת אחריות: ה וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ.
2. הבאה של קרבן לפי היכולת הכספית של המתוודה: נקבה מהצאן, או זוג יונים, או סולת.
3. הכהן מקריב את הקרבן והכהן הוא המכפר על החטא: יג וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַל־חַטָּאת֧וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֛א מֵֽאַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ וְהָיְתָ֥ה לַכֹּהֵ֖ן כַּמִּנְחָֽה.

• מה שחשוב כאן בעיני הוא השלב הראשון שבו האדם מודה בחטא ומקבל על עצמו אחריות.
• השלב השני, של הבאת קרבן, אינו מתאים כלל לימינו. הכוונה כאן בעיני היא שהאדם המודה צריך גם לעשות מעשה שיוכיח שאכן הוא מבין את אשמתו, ומוכן להקריב משהו למען העניין – למשל זמן (בעזרה בקהילה) או כסף (לתרום לאיזו מטרה ראויה) או כל סוג אחר של הקרבה, שתעיד על ההודאה באשמה.
• והשלב השלישי הוא גם חשוב: הכהן צריך לאשר את ההודאה באשמה. זה בעיני סוג של בקרה חיצונית על התהליך, כמו בית משפט, שבוחן את האדם ומוודא שאכן הוא עבר תהליך קבלת אחריות והודאה באשמה אמתי.

לגבי החטאים שניתן למדוד אותם בכסף, התהליך הוא כמעט זהה, לבד מהעובדה שהתהליך מחייב החזרה של הכסף שנגזל לאדם שממנו הוא נגזל: וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִשִׁתָ֖יו יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו לַאֲשֶׁ֨ר ה֥וּא ל֛וֹ יִתְּנֶ֖נּוּ בְּי֥וֹם אַשְׁמָתֽוֹ. כלומר, יש לשלם את מלוא הגזל + 20% ובנוסף כמובן כל השלבים שרשמתי קודם לגבי חטא שלא ניתן למדוד את ערכו בכסף.

לצערי, מה שקרה בהיסטוריה של העם היהודי, וממשיך עד היום, הוא שהאנשים נצמדים לתהליך הטכני של הבאת הקרבן וביצוע ההקרבה עפ"י כל הכללים, כאשר המהות, של ההודאה האמיתית בחטא וקבלה אמתית של האחריות נעלמו. גם תפקיד הכוהנים, לבחון לעומק אם אכן יש כאן חרטה אמתית, נשכח, והמיקוד הוא בטכניקה של העלאת הקרבן.

וכידוע – הכוהנים נצלו את מעמדם גם לצבירת הון לעצמם, שזהו חטא גדול במיוחד.

אז בשורה התחתונה, בין כל הקרבנות, והדם, והכוהנים, והטקסים, והדם שנזרק, מה שבאמת חשוב זו קבלת האחריות ועשיית מעשה אמתי וכן לתיקון. אלוהים אין לו חפץ בטקס ובקרבן, יש לו חפץ בלב ובמצפון שלנו. מי שמבין זאת, כבר אין לו צורך באלוהים חיצוני.

אז הביטוי של ימינו: "אין לו אלוהים" אינו אומר שהאדם אינו נותן דין וחשבון לאלוהים אלא שהוא אינו נותן דין וחשבון למצפון ולנפש של עצמו. ומכאן – מי שיש לו אלוהים, לא חייב להאמין בקיומו של אלוהים!! די שיתנהג כאילו אלוהים (הטוב) שוכן בו עצמו.

אנחנו רגילים בימינו שפושעים מקבלים "שליש" הקלה בעונש. חשוב שקבלת ה"שליש" תותנה בהודאה מלאה, כנה ואמתית בחטא; ולא תהפוך להליך טכני בלבד הכולל בחינת התנהגות טובה בכלא, ותו לא.

[בתמונה: מקבלים שליש על הודאה מלאה ואמיתית? לכתבה המלאה של טובה צימוקי ב- ynet, לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ויקרא.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ויקרא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/3/19.
• ויקיפדיה: פרשת ויקרא.
• יואב אבן (2015), מכות חשמל ושער ברזל: התעללות במשחטה‬, מאקו, 7/6/15.
• טובה צימוקי (2018), המסלול המהיר לניכוי שליש לאסירים, 1/4/18, ynet.