[בתמונה: ארטילריה צרפתית כבדה, 370 מ"מ, מופעלת בקרב ורדן. התמונה היא נחלת הכלל]
[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 9 ביוני 2021
אלוף משנה במילואים גדעון טרן הוא קצין שריון. שימש, בין היתר, כמפקדם של יחידת מורן ובסיס מחו"ה אלון והיה מדריך במכללה לביטחון לאומי של צה"ל. לאחר שחרורו שימש כסמנכ"ל לפדגוגיה של בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ניהל את בית בירם, החטיבה העליונה של בית הספר הריאלי ואת חטיבת הביניים בבית הספר התיכון "העמק המערבי" ביפעת.
המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2002, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו; ולאור תוצאות מבצע 'שומר החומות'...
* * *
תאורטיקן אחד, מערכה אחת ומלחמה אחת - שלושתם העניקו ל'אסטרטגית ההתשה' מקום נכבד בעולם המושגים האסטרטגי.
התאורטיקן הינו ההיסטוריון הצבאי הגרמני, הנס דלבריק (Hans Delbrück; ראו תמונה משמאל), תלמידו של קלאוזביץ'. המערכה היא המערכה בוורדן בשנת 1916 (ראו תמונה בראש המאמר למעלה), והמלחמה היא מלחמת ההתשה בין ישראל לבין מצרים.
[בתמונה משמאל: תמונתו של הנס דלבריק. התמונה היא נחלת הכלל]
ביולי 1827 כתב קלאוזביץ' - שכנראה התכונן לעבד מחדש את ששת הכרכים הראשונים של ספרו - את הדברים הבאים: "למלחמה שני קווי אופי:
- האחד, תכליתו להביס את האויב, להפכו לחסר אונים מבחינה מדינית וחסר יכולת צבאית, וכך לכפות עליו שלום הרצוי לנו.
- קו האופי השני, תכליתו לכבוש טריטוריה בסמוך לגבולות המדינה העוינת בכוונה לספחם או כקלף מיקוח בשיחת שלום".
דלבריק, בספרו על "ההיסטוריה של אומנות המלחמה", היה הראשון שפירש את תורתו של קלאוזביץ' כמצביעה על קיום אסטרטגיית השמדה בצד אסטרטגית ההתשה.
[להרחבת המושג: 'התשה', לחצו כאן]
[להרחבת המושגים התשה ואסטרטגיית התשה, לחצו כאן][למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'מלחמת ההתשה: טיפשות אסטרטגית ועשיית יתר', לחצו כאן]
במה שונות שתי אסטרטגיות אלה על פי דלבריק?
אסטרטגית השמדה מביאה את צבא האויב למצב של חוסר אונים במאורע חד פעמי, על ידי הפלתו פרקדן ארצה, לפי דימויו המפורסם של קלאוזביץ'.
[תמונתו של קרל פון קלאוזביץ היא נחלת הכלל]
התמוטטות האויב מושגת בפעולה דרסטית, שכולה חתירה לקרב השיא המתמקד בנקודת השבירה של האויב. הכל תלוי באירוע אחד, בקרב המכריע. ההכרעה דרמטית ומהירה, גדולה וחד פעמית.
אסטרטגית ההתשה לעומתה, מגמתה לגרום לשחיקת כוחו של האויב, להביאו לידי עייפות, וכך מושג הניצחון בתהליך הדרגתי.
היא מבוססת על גרימת נזק בדרך מצטברת צעד אחר צעד. התהליך יכול להתקדם בקצב אחיד או בעליות וירידות, גאות ושפל... תהליך ההתשה אינו רק פיסי, אלא גם פסיכולוגי כפי שכתב קלאוזביץ': "להלאות את האויב במלחמה פירושו שימוש במלחמה נמשכת, כדי להלאות בהדרגה את כוחו הפיסי ואת התנגדותו המורלית של האויב". האטיות בקצב המערכה, לא נובע מהססנות או מרפיון, אלא כתוצאה מהערכת מצב מכוונת.
הנוקט באסטרטגית ההתשה עשוי לפעול בתקיפות רבה, אך הוא עושה זאת באופן בררני, ורק כאשר הוא בטוח שיגיע להישג הרצוי. על פי דלבריק, מלחמת ההתשה היא מלחמה מוגבלת, חסכונית בכוח, המשלבת אמצעים צבאיים ולא צבאיים. ואכן, במלחמת העולם הראשונה התקיימו זו לצד זו שתי האסטרטגיות.
[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]
הקזת הדם של פלקנהיין
בשלהי 1915 חיבר הרמטכ"ל הגרמני, אריך פון פלקנהיין (ראו תמונה משמאל), תכנית אב שזכתה מאוחר יותר לכינוי "תזכיר חג המולד".
במרכזו של המסמך עמדה אסטרטגיה של "אאוסבלוטן"- "הקזת דם" (שימוש זהה עשה לאחר למעלה מחמישים שנה נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, כאשר כינה את מלחמתו בישראל מלחמת "הקזת דם", "חרב אל איסתינזאף").
לא אכנס כאן ועכשיו להנחותיו של פלקנהיין לגבי כלל החזיתות. אדגיש רק את הקשור לענייננו, להתשה, להקזת הדם שהתמשכה בוורדן; ואעשה זאת בשפה הצבאית, המוכרת לרובנו.
המטרה: גרמניה תוכיח לבעלות הברית ובראש ובראשונה לאנגליה, כי אין סיכוי וטעם להמשיך במלחמה נגדה, ובכך, תביא את השלום בתנאיה שלה.
הרעיון המבצעי: הקזת דמה של צרפת עד מוות, בהתקפה מוגבלת בחזית וורדן, הרעבת אנגליה במלחמת צוללות בלתי מוגבלת, ומניעת הצטרפותן של מדינות אחרות למלחמה לצד בעלת הברית, מה שמוגדר במקומותינו כ"הכלת העימות".
במתקפה על וורדן ב- 1916, רצה פלקנהיין לאלץ את הצרפתים להילחם במרחב בו נהנו הגרמנים מיתרון טקטי ברור, במיוחד בתחום הארטילריה. פלקנהיין קיווה, שבמצב זה יוכל להסב לצרפתים אבדות כבדות, שיביאו להתמוטטות רצון הלחימה של צרפת ולביטול נכונות המערכת הצרפתית לחתור להשגת מטרותיה.
אולם, הנחה זו של פלקנהיין, כמו גם מטרת המלחמה, לא הובהרה לפקודיו. מכל מקום, התפתח קרב שחיקה אכזרי שנמשך כארבעה חודשים, בו ספגו שני הצדדים מאות אלפי אבדות, אך הכרעה לא הושגה.
"חרב אל איסתינזאף" של גמאל עבד אל נאצר
ב- 23 ביולי 1969, כשנשא נשיא מצרים, ג'מאל עבד-אל נאצר, את הנאום המסורתי של יום המהפכה המצרי, הציג לעמו ולעולם הערבי תמונת מצב, לפיה מצרים נתונה במה שכינה "חרב אל-איסתינזאף".
תרגומה המילולי של הגדרה זו הינו "מלחמת הקזת דם". המתרגם באמ"ן העדיף לתרגם את המילה "איסתינזאף" למילה העברית התשה. מאותו היום, הפך שם זה לשמה של המלחמה.
אם נרצה לדייק, נאצר התבטא באשר לרצונו לנקוט באסטרטגיה, שיש בה מרכיבים של התשה, כבר עם סיומה של מלחמת ששת הימים. כאשר מינה את מחמוד פאוזי למפקד הכוחות המזוינים, ב- 11 ביולי 1967, כתב נאצר, כי אמר לו: "אם התקופה הנדרשת לך לבניית הכוחות המזוינים היא 3 שנים, מה מונע ממך שההשפעה תהיה 5 חיילים ישראליים נפגעים ליום? אם מכפילים זאת ב- 365 ימים ובשלוש שנים ייצא לך מזה משהו נכבד".
ואכן, ב- 16 באפריל 1969, בנאומו בפני הממשלה, עשה הרמטכ"ל המצרי שימוש במושג "איחתיחאכ דמוי" - "חיכוכי דמים", דהיינו, אסטרטגיה שנועדה "להרבות אבדות בנפש, על מנת לערער את הביטחון של החיילים הישראלים ושל מנהיגי האויב".
אך, למעשה, כאשר דיבר נאצר על אסטרטגיית "הקזת הדם", הוחל במה שחוקרים מצריים מכנים בשם "שלב ההתשה הנגדית", דהיינו, נטילת היזמה על ידי צה"ל.
אסטרטגית ההתשה לא הייתה מושג מוכר ומקובל בשפה הצה"לית של אז. בדיון מטכ"ל, באפריל 1969, אמר ראש מחלקת ההדרכה (מה"ד), דאז, אלוף אריאל שרון, את הדברים הבאים:
"אנחנו מרבים לשאול את עצמנו אם תהיה מלחמה כוללת או לא תהיה מלחמה, ואני חושב, שבנושא זה אנחנו שוגים. אנחנו צריכים לראות את עצמנו כנמצאים במלחמה. לא הייתי מציע להשתמש במונח שאנחנו קוראים לו בטחון שוטף, כי אנחנו נמצאים ממש במלחמה. זאת מלחמה בעלת אופי מיוחד, בהחלט אסטרטגיה של שחיקה. אינני יודע אם אצל המצרים זהו דבר מתוכנן או תוצאה של התפתחות טבעית, אבל לגבינו יש לזה השפעה. הייתי קורא למלחמה רק לצורכי מינוח: מלחמה קטנה. אך, היא בעצם לא קטנה. אם כי ברור, שאין לערבים סיכוי להגיע לניצחון, הרי במלחמה הנוכחית יש סכנות רבות".
באוגוסט 1969 סיכם הרמטכ"ל, חיים בר-לב (ראו תמונה משמאל) את דיון המטכ"ל בדברים הבאים: "אשר לבעיית ההתשה הקונספציה ברורה... שאנו נותש פחות... שהאויב ייפגע במקסימום".
[מקור תמונתו של רב אלוף חיים בר לב משמאל: דובר צה"ל]
את ההחלטה על הפעלתו המסיבית של חיל האוויר, בינואר 1970, הסביר שר הביטחון דאז, משה דיין, כ"רצון להתיש את המתישים". היעדים שנתקפו היו אמנם יעדים צבאיים, אך כאלה הסמוכים ליעדים אזרחיים. כך נוצר האפקט הפסיכולוגי, המבקש לגרום לתחושת חוסר אונים בקרב החברה המצרית. גם אם בישראל לא דיברו אז במפורש ובגלוי על הצורך בהשפלתו של נאצר עד התמוטטות משטרו והפלתו, כך תפסו זאת המצרים עצמם.
מאז ומתמיד נחשבה אסטרטגית ההתשה בקרב קברניטי הביטחון בישראל כפחות זוהרת ומקובלת. היא נתפסה כמשהו גדול מימדים, "גולייתי", עקוב מדם, תוצאותיה אינן חד משמעתיות ואין בצידה רווחים מדיניים.
בנסיבות הביטחוניות של ישראל, התשה נתפסה כבלתי נסבלת וכמוקצית מחמת מיאוס. קברניטי הביטחון גמרו אומר, כמעט "נשבעו", שלא לחזור יותר לדפוס התשתי, והיו אף שהגדירוה כ"קו אדום". אסטרטגית ההתשה, המעמידה במבחן את אורך נשימתה של החברה, המצריכה התמדה וסבלנות, נתפסה כאסטרטגיה המנוגדת לתפיסת ההכרעה, הנטועה עמוק כל כך בתודעתנו. בתוכה, העברת המלחמה לשטח האויב, מכה מקדימה אם אפשר, קיצור משכה של המלחמה, גם בגלל "שעון החול המדיני", וגם עקב אילוצים כלכליים, החזרת המשק לתפקוד וכן הלאה.
אם ייגזר עליה להילחם, אין ישראל יכולה להסתפק בשוויון, ואסור לה להסתפק בניצחון דחוק בנקודות. כך נבנה צה"ל, ועל זה התחנכו ומתחנכים דורות של לוחמים ומפקדים. המציאות הכתיבה, ועדין מכתיבה, לישראל את הצורך להשלים עם דפוס שכזה.
העימות המוגבל (LIC) "יודע" להתחכם ביסודותיה של תפיסת הביטחון, בעוצמה ובהרתעה הנובעות ממנה. נראה, שאסטרטגיית ההכרעה המקובלת אינה תואמת את אופיו של העימות המוגבל. הגבלתו של העימות הינה פרי בחירה של שני הצדדים בהתאם לשיקולי עלות-תועלת שלהם: ישראל בוחרת שלא להפעיל את מלוא עוצמתה הצבאית, בין היתר, משיקולים מוסריים (שלא לפגוע באוכלוסיה אזרחית), משיקולים מדיניים ומשיקולים של המחיר החברתי שעלולה לגבות פעילות, שאין לגביה הסכמה רחבה.
[להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'עימות מוגבל' או ''עימות בעצימות נמוכה' (LIC), לחצו כאן] [לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן]
הבחירה בעימות המוגבל מבטאת את ההכרה, שהעימות לא יוכרע במהלך צבאי קצר יחסית, אלא בהתשה מתמשכת, השוחקת בהדרגה את נחישות החברה ולוחמיה באמצעות תהליך מצטבר של פגיעה פיסית, כלכלית ומורלית. פגיעה זו מביאה את היריב להכרה, שאין תוחלת לעימות שהוא מנהל, עד לאבדן נכונותו להילחם למען הגשמת מטרותיו.
נקלענו להתשה, כדפוס מרכזי, למרות שסלדנו ממנו. אך, יחד עם זאת, אם נעיף מבט קצר, נראה, כי משנקלענו למצב כזה, כשלא עמדה בפנינו ברירה אחרת, למדה ישראל כיצד לנהל בהצלחה אסטרטגית ההתשה.
מאזן היסטורי קצר יימצא בסיכומו של דבר כחיובי:
- במלחמת ההתשה בתעלה עמדנו על סף הכרעה אלמלא ההתערבות הרוסית.
- בקיץ 1981, בגבול הצפון, עת הפעילו המחבלים אש מסיבית על ישובי הצפון וקריית-שמונה, נכנענו והסכמנו ברצון להפסקת אש אותה הסדיר השליח פיליפ חביב (ראו תמונה משמאל).
- באינתיפאדה הראשונה, לאחר טעויות ושגיאות בתחילת הדרך, עמדנו יפה. בעימות עם החיזבאללה, עמדנו במשך שתים עשרה שנים בהצלחה צבאית כלל לא רעה, ובעימות המוגבל עם הפלסטינים, מאז אוקטובר 2000, צה"ל התמודד בהצלחה ועם הישגים מרשימים.
[בתמונה משמאל: פיליפ חביב (משמאל) צועד עם הנשיא רונלד רייגן בבית הלבן, 1982. התמונה היא נחלת הכלל]
רוצה לומר, שבניגוד לדעה הרווחת, ואולי אף בניגוד לציפיות, נראה, שדווקא "הסתדרנו" עם דפוס זה של התשה. ישראל לא רצתה להגיע למצב שכזה אבל למדה לתפקד היטב במציאות.
למרות שההתשה מילאה מקום מרכזי בחייה הביטחוניים-לאומיים של ישראל, אנחנו מחויבים למחשבה מחודשת על המושג, מחשבה מורכבת יותר מזו שהורגלנו אליה בעבר.
[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ההתשה: טיפשות אסטרטגית ועשיית יתר, ייצור ידע, 9/8/18.
- פנחס יחזקאלי (2014), התשה ואסטרטגיית התשה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2001), בין הכרעה לניצחון, ייצור ידע, 24/7/01.
- פנחס יחזקאלי (2014), עימות בעצימות נמוכה – LIC, ייצור ידע, 2/5/14.
