[התמונה: אתר עמותת יד לשריון]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

האלוף גרשון הכהן - האלוף הוותיק ביותר בצבא עד כה - פושט את מדיו, ויוצא לאזרחות. בפרידה התייחס הכהן, בין היתר, למלחמה האחרונה ולאופן ניהולה, כמו גם להבדלים בין מלחמת ששת הימים למלחמה האחרונה; ולאווירה במטה הכללי. להן דברי הפרידה בלשכת הרמטכ"ל, כמות שהם:

תחילה אשתדל למלא כראוי חובת הכרת התודה.

עברנו תקופה סבוכה שעוד ידובר בה רבות.

חשוב לי לומר ברגע זה את הערכתי לדרך ניהול המלחמה, היא נוהלה על ידי הרמטכ"ל ושר הביטחון יחד עם רבים מהנוכחים כאן, בשיקול דעת יציב, שבחן מחדש מידי יום כיצד נכון במצב המתהווה להכות באויב, ונמנע בתוך כך בריסון מחושב מדחיפת לוחמינו לקרבות גבורה מיותרים מהסוג המצטרף למצעד האיוולת.

לנוכח ציפייה מוכרת הקיימת ומושמעת גם בין מפקדי צה"ל ותיקים, לראות את צה"ל שוב כמו אז במלחמת ששת הימים, צריך לספר שבפיס זוכים אולי פעם אחת ומלחמה היא בדרך כלל, על פי טיבעה, משהו אחר ממה שמצפים שתהיה, בשונה מספורט במלחמה הכללים משתנים בתוך התהוות האירוע, ואין שופט שמודיע בזמן הנכון על כללים חדשים.

בהרמת משקולות מנצח על פי הכללים, מי שהרים משקל הכי כבד, בידיים ישרות לשנייה אחת. באירוע כמו מלחמה יכול להתגלות תוך כדי האירוע, שמה שקובע הפעם הוא לא רק המשקל אלא גם משך זמן ההרמה וזה כמובן משחק אחר, עם מנצחים אחרים.

[בתמונה: המלחמה כתחרות הרמת משקולות... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Jon Clegg לאתר flickr]

בקיצור דרכים רבות לניצחון במלחמה, וכולן טובות כשהן מצליחות, וימים יגידו.

בתל-חי, י"א אדר 1920 - מי ניצח?

חצר תל-חי ננטשה ועלתה באש, טרומפלדור עם שבעה מחבריו נהרגו ובכל זאת... לא רק ימים יגידו, זה תלוי בנו במעשינו במפעלינו ובתקוותינו במה שנספר ובמה שנאמין. ניצחון במונדיאל הוא אירוע סופי שאין אחריו המשכיות, ניצחון במלחמה הוא אירוע פתוח.

אני גם מודה לרמטכ"ל שזיכה אותי להמשיך להימצא במקום ובתפקיד שמאפשר לי להשתדל להועיל, עם כל החשש המוכר שאני יכול לעשות צרות, נדמה לי שממש לא עשיתי צרות, אכן השתדלתי.

מספרים על אלתרמן שאחרי הקמת המדינה הציע לו בן גוריון לקבל דירת שיכון, אלתרמן סרב והסביר - שאם יקבל איך יוכל, אם יבחר, לשבח את בן גוריון.

תאמינו שלא קיבלתי דירה וגם לא הציעו לי.

בהזדמנות זו אודה גם לאבי שיחיה ולאימי עליה השלום, לא כמו ילד בר מצווה, אלא מרום שנותיי המסוגלות להבין ולהעריך היכן וכיצד עוצבתי. ביתם היה בית חלוצי, אנשי תורה ועבודה שהסתפקו במועט ושמחו בחלקם.

בשבועות האחרונים בסיבוב החוזר ונשנה בין סעד עין השלושה, וכרם-שלום חשבתי על אבא שעזב את סעד באמצע שנות ה-50 ויחד עם אימא הדריכו במושב העולים יושיביה שעלה אז על הקרקע.

בשנים ההן, בשנות אימת הפדאיון אימא הייתה שרה לי - שיר ערש נגבי שכתב יחיאל מוהר:

"רוח רוח על ביתנו

אבא שם חורש שדותינו

נומה בן,

למה זה יחרוש בלילה

ואותי לא יישן

אדמתנו בני אין פנאי לה

נומה נומה בן,

יש דבר אורב באלם

ותנים חורצים שוב שן

אבא אי שם פותח תלם

נומה נומה בן,

הן יחרוש בשדות המשק

למה לו אקדח וסטן

אין חריש עמוק בלי נשק

נומה בן."

באותם ימים, לא הבטיחו להם דבר, הם נענו לצו השליחות החלוצי ומילאו אותו בקושי לא מועט, אך בשמחה ומסירות.

אודה גם ליעל רב-סרן (במיל') שכבר עשר שנים מגדלת את ילדינו כמעט לבדה, גם בלי סבא וסבתא, ואזכיר את אביה שלמה ברקת שנפל כאיש מילואים באגם קרעון בלבנון באב תשמ"ג, ואימא דבורה ניצולת זוועות הנאצים שהלכה לעולמה בטרם עת.

ומילה טובה ליוסי בכר האלוף.

יוסי בא מהמקום הנכון, עם הניסיון הנכון, עמירם לווין תאר אותו כשהיה מ"פ סיירת צנחנים, כלוחם-על, המשתווה בסגולותיו למאיר הר ציון, תהי דרכך צליחה.

ועוד כמה מילים אחרי למעלה מ-41 שנים.

אני נפרד באהבה ויודע שהגיעה כנראה העת להיפרד. נפרד כמו נער הנפרד מבית אביו ויודע שגם אם ירחיק נדוד, לעולם גם אם ירצה בכך, לא באמת יעזוב, יודע היטב שבית כזה לא אראה שוב, גם אם אוהב מחר בתים אחרים וחברים אחרים ומקומות אחרים זה יהיה תמיד משהו אחר, ביחס לדבר העצום שממנו אני נפרד, בית נעוריי.

המסע הארוך 41 שנה, ארוך יותר מזמן מסעם של בני ישראל במדבר, אינו נמדד בשנים. המון השתנה כאן מאז קיץ 1973 ובכל זאת, נראה כאלו זה היה רק אתמול. יגידו לי שזו הכחשה כי מזדקנים ומשתנים, אבל הזיכרון טרי ובהיר. מבחינתי זה היה ממש אתמול.

ריחות הקיץ ההוא, קיץ 1973 במחנה 80, בשדות האימונים בין סינדיאנה לרגבים, עדיין נישאים עימי בשיא רעננותם. כמו ריח שרוכי הנעליים שדבק בהם ריח הטיון, וריח ברזנט האוהלים וערימת עלי האיקליפטוס שעם בוקר העלו עשן בטעם של עבודות רס"ר ות"ס תס"ח.

בשבוע לקראת יום הכיפורים אותה שנה, סיימנו אימון פלוגה ברגבים. המ"פ הסביר בסיכום השבוע שתרגלנו את כל צורות הקרב חוץ מנסיגה והשהיה, כי בצה"ל שאף פעם לא הולך אחורנית, ממש לא נחוץ לתרגל נסיגה.

מאז אני זוכר לפרטים כל אימון כל תרגיל ממסלול פרט בסינדיאנה, ועד תרגילים מטכ"ליים.

אני יכול לצייר במדויק כל מקום בו דרכו רגליי כמו הדרך מפאיד לפנרה בקו תעלת המים המתוקים ממערב התעלה, הדרך מחרפא למזרעת בין ג'אן דרך מוצב  012 שם פרסתי זחל ברמפה ביום קרב והסמג"ד צ'סנר השאיר אותי לבדי ללילה כי ידעו אז לסמוך על מט"ק. ונתיבי החרמון בין הפיתולים לשיא. גם הלילה בלי הכנה אני יכול לרדת ממרג' עיון לחרדלה, בואכה מזרעת תמרה.

עם שר הביטחון כמפקד סיירת צנחנים ירדנו לשם לילה אחר לילה, באפריל 1979 אל המעבורת בעיקול מול הפרדס ושדרת הברושים בין ציר הנפט העולה לדמשקיה ופאתי הפרדס הגולש לזריקון, גם אז היית זהיר ושקול בעליה למנצוריה הלכתי אחריך בביטחון מלא ואתה עצרת עם רגלך, מונחת על תיל ממעיד - רגע לפני... מה עושים עם הזיכרון החד הזה? אולי מורה דרך?

אכן אני חייל שיודע לאהוב את מלאכתו גם את עשן מנועיי הטנקים והשמן הנוטף מטבעת הצריח, גם את זיעת הצנחנים כשהם נדחסים למטוס בהמראה לצניחה.

בביקור ניחום אבלים אצל קפלינסקי, ישבו חלוץ, קליפי ושאלו מה אני עוד עושה בצבא? ישב לידם שלמה וישינסקי, אמרתי להם שישאלו את שלמה למה הוא עדיין ממשיך לעלות על הבמה? האם הוא יכול אחרת?

אל דאגה, כמו וישינסקי אמשיך לשחק, משחקים דומים, בבגדי עבודה כחולים, בעמל ובזיעת אפיים, הרי חופש הוא סוג של אשליה בורגנית ומנוחה באה רק ליגע.

לסיום, משהו על עצמנו כמטה כללי.

המדרש שואל כיצד חיילי אחאב שהיו עובדי עבודה זרה היו הולכים למלחמה ומנצחים וחייליו של יאשיהו המלך היו יראיי אלוהים אך כשלו במלחמה. ומסביר המדרש- שחיילי אחאב ניצחו כי נהגו כבוד זה בזה. נידמה לי שבשלוש השנים האחרונות גם אנחנו מצליחים לנהוג כבוד איש ברעהו.

[בתמונה: המלך אחאב; התמונה היא נחלת הכלל]

ברוח זו, למרות האמביציה האישית שהיא תנאי לפעולתנו, השתדלתי יום יום לקיים את תפילת רבי אלימלך מלידז'נסק:

"שתצילנו מקנאת איש מרעהו

שלא תעלה קנאת אדם עלינו

ולא קנאתי על אחרים

אדרבה,

תן בליבנו שנראה כל אחד

מעלת חבירו ולא חסרונו

ושנדריך כל אחד את חברו

בדרך הישר,

ואל יעלה בליבנו שום שנאה

על חברו חלילה.."

רק זו הדרך אם רוצים ביקורת פתוחה. אם יש כבוד אפשר לריב

זו הדרך לניצחון, לו יהי.

והמאבק כמובן לא תם, ימשיכו אותו צעירים ומוכשרים וחוזר חלילה זו הדרך לחרות.

בשעה טובה יצא בימים אלה ספר ההרצאות מגלי צה"ל.

הספר עוסק בזיקה בין השאלה איך נלחמים לבין השאלה למען מה מתקיימים ולשם מה נלחמים.

פעמיים בשירותי הצבאי ביצעתי את תפקידי ביעילות מלאה מתוך ערעור על התכלית- זה היה ב 1982 כשהצטרפתי לחטיבה 7 במוצאי שבת 6 ביוני מלימודים וכך כמובן בגוש קטיף בקיץ 2005. האם זה מלמד שמקצועיות יעילה מאפשרת להתעלם משאלות יסוד של אמונה בתכלית? בשיטת פס הייצור בניכור של המהפכה התעשייתית אכן מתקיים ניכור מובנה המפריד במכוון בין הכורח של פועל הייצור לדעת "איך" ובין השאיפה לדעת למה.

יצחק שדה מייסד הפלמ"ח דרש גם מהמ"כ להחזיק בתרמילו את שרביט המרשל. במורשת שלנו כפי שהבנתי אותה, גם המ"כ חייב לדעת לשם מה.

לגבי עצמי כיצד פעלתי ביעילות משכנעת למרות ערעור יסודי, נשאיר את השאלה פתוחה.

אחרי הכול בכל דרך, אין לנו אופציה לחנך חיילים בלי חיבור בין ידיעת המקצוע לבין תודעת התכלית, זו הייתה דרכן של תנועות הנוער והיא דרכנו: "שירה הנוער שיר עתידנו, שיר התחדשות בנין ועליה כל עוד הנוער לנו במולדת קום יקום חזון עם ישראל" (שמואל נס)