[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]
ד"ר חגית לרנאו (בתמונה למטה משמאל), משפטנית, קרימינולוגית ומכהנת בעשור האחרון כמשנה לסנגור הציבורי הציבורי הארצי. מחברת הספר עבריינות ואכיפת חוק ומנהלת דף פייסבוק בשם זה, העוסק בסוגיות הקשורות למשפט פלילי, עבריינות ואכיפת חוק.
* * *
בשנים האחרונות גוברת הביקורת כלפי יחסה של מערכת הכליאה לנשים אסירות. בהקשר זה נטען כי טכניקות ענישה, ובעיקר טכניקות כליאה שפותחו במתקני כליאה שהיו מיועדים לגברים, אינן מתאימות לנשים, מתעלמות מצרכיהן הייחודיים; ולכן, מייצרות פגיעה נפשית, משפחתית וחברתית עודפת בנשים עוברות חוק.מספר אמנות וכללים המנסחים כללים מינימליים להחזקת אסירים, שהחשובים בהם הם כללי האו"ם לטיפול באסירות ולשימוש באמצעים שאינם כוללים כליאה הידועים בשם 'כללי בנגקוק' (Bangkok Rules) (החוברת ניתנת להורדה למטה. ראו תמונת כריכה למטה משמאל).
הכללים אומצו בשנת 2010 וכוללים 70 סעיפים המתייחסים לנשים אסירות. בין היתר מדגישים הכללים את הצורך להתאים טיפול רפואי לנשים במהלך הריון ובכלל ואת חשיבות יצירת חלופות כליאה עבור נשים הרות ואימהות לילדים קטנים.
[לחוברת כללי בנקוק של האו"ם (באנגלית), לחצו כאן]
למה זה חשוב?
שתי הצדקות מרכזיות עומדות בבסיס הדיון על תנאי כליאה ייחודיים לנשים:
הצדקה ראשונה נשענת על תיאוריות סוציולוגיות העוסקות בעבריינות נשים ומבקשות לראות בהתנהגות אלימה של נשים תגובה למצבים של מצוקה כלכלית, שוליות חברתית ואלימות. אחת הכותבות המשפיעות על פיתוח גישה זו היא מדה צ'סני־לינד, הטוענת שקיים קשר הדוק בין נסיבות החיים של נערות מקבוצות מוחלשות, הסובלות מהכפפה לנורמות פטריארכליות, מאלימות, מגזענות ומניצול מיני, לבין התנהגות עבריינית ואלימה.
לתפיסתה, העבירות שנשים אלו מבצעות הן ניסיונות הישרדות בתוך מכלול נסיבות חיים בלתי אפשריות, ומהוות ביטוי למצוקה ותגובה להתעללות מינית, פיזית ונפשית שאירעה בילדותן או בבגרותן המוקדמת. גישה זו מדגישה כי קיים קשר בין עבריינות לבין זנות והתמכרות לסמים ולאלכוהול, ורואה בכל התופעות הללו ביטוי לניסיון להתמודד עם חוויות טראומטיות.
מתוך גישה זו, יש לפתוח תגובה המתמודדת עם הגורמים החברתיים שהובילו לעבריינות ולא להחמיר את מצבן של הנשים באמצעות שליחתן לכלא והעמקת מעגל העבריינות.
הצדקה שנייה מתייחסת לכך שטכניקות הענישה, ובעיקר טכניקות כליאה שפותחו במתקני כליאה שהיו מיועדים לגברים, אינן מתאימות לנשים, מתעלמות מצורכיהן הייחודיים ובכך מייצרות פגיעה נפשית, משפחתית וחברתית עודפת בנשים עוברות חוק. טענות בהקשר מתייחסות מצד אחד לצורך להפסיק או להפחית למינימום האפשרי שימוש בטכניקות שליטה כמו חיפוש בעירום, החזקה בבידוד ואיזוק, ומצד שני מדגישות שהמחיר החברתי והמשפחתי עמו מתמודדות נשים במאסר גדול מזה של גברים אסירים.
[בתמונה: 'כללי בנקוק' לכליאת נשים. במאמץ להנגיש ולהטמיע את כללי בנגקוק מפרסם האו"מ חוברות הסברה ובהן, בין היתר, תזכורת למגוון הגורמים, שבכולם להשפיע ולעצב את מצבן של נשים בבתי הכלא]
ומה המצב בישראל?
בישראל, בדומה לרוב מדינות העולם, שיעור ההשתתפות של נשים בפשיעה הוא נמוך יחסית. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על מגמה דומה בישראל, בה שיעור ההשתתפות של נשים בפשיעה הוא כ־9% (כ־11% בקרב האוכלוסייה היהודית וכ־4% בקרב האוכלוסייה הערבית). היחס בין מספר ההרשעות של גברים למספרן בקרב נשים הוא 1:10, ואילו מספר האסירות בישראל מהווה בשנים האחרונות פחות מ־2% מכלל הכלואים.
בית כלא נווה תרצה משמש הכלא היחיד לנשים המרצות עונש מאסר בגין עבירות פליליות. בית הכלא יכול לאכלס כ-230 אסירות ועצורות אך בשנים האחרונות מצבת הכלואות אינה מלאה ועומדת כ-160. כמחצית מהאסירות הן אימהות, ובדרך כלל שוהות בנווה תרצה אסירות הרות או אסירות המגדלות ילדים עד גיל שנתיים.
.
לא אחת מתעוררים בכנסת דיונים המבקשים לשנות ולהתאים את אופן הכליאה של נשים למאפיינים החברתיים בגינם הן מבצעות עבירות ולצרכים הייחודיים של נשים. בין יתר הדברים נטען כי קיים בארץ מחסור בחלופות מעצר וכליאה עבור נשים עוברות חוק ובפרט עבור נשים הרות ואימהות לילדים קטנים או שיפור התנאים הפיזיים בנווה תרצה והתאמתם עבור תינוקות השוהים במקום עם אימהותיהן וכן עיבוי ופיתוח הקשר בין האסירות לבין ילדיהן.
