[מקור תמונתו של השופט, חנן מלצר: הרשות השופטת של ישראל]
ד"ר חגית לרנאו (בתמונה למטה משמאל), משפטנית, קרימינולוגית ומכהנת בעשור האחרון כמשנה לסנגור הציבורי הציבורי הארצי. מחברת הספר עבריינות ואכיפת חוק ומנהלת דף פייסבוק בשם זה, העוסק בסוגיות הקשורות למשפט פלילי, עבריינות ואכיפת חוק.
* * *
"אדוני, פסק דין זו לא המלצה!"
במילים חריפות אלו פנה השופט מלצר, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, לנציג המדינה בתגובה לבקשת המדינה לדחות את יישום החלטת בית המשפט העליון בעניין הגדלת שטח המחיה המינימלי לאסיר בישראל בעשר שנים (10 שנים!).
תקציר הפרקים הקודמים:
ב-13.6.2017 ניתנה החלטה תקדימית של בית המשפט העליון, שבה נקבע כי תוך תשעה חודשים, תדאג המדינה להבטיח שטח מחיה מינימלי של 3 מ"ר (לא כולל השירותים והמקלחת) לכל אסיר; וכי תוך שנה וחצי (18 חודשים) צריכה להקצות לכל אסיר ועצור שטח מחיה של 4.5 מ"ר כולל שירותים ומקלחת, או 4 מ"ר לא כולל השירותים והמקלחת.
על הסטנדרט הבינלאומי לשטח מחייה מינימלי שהמדינה מחויבת להקצות לאסיר והמצב בישראל, ראו במאמר הבא:
[למאמרה של חגית לרנאו: 'מהו שטח המחיה המינימלי, שמדינה מחויבת להקצות לאסיר?', לחצו כאן]
על החשיבות התקדימית של החלטת בית המשפט העליון ראו במאמר הבא:
[למאמרה של ד"ר חגית לרנאו, 'עוזב בפתיחת דלת', לחצו כאן]
המשימה שהטיל בג"צ לפתחה של המדינה אינה קלה, והיא דורשת ריווח שטח המחיה לכ-40% מכלל הכלואים בישראל (כ-6,300 אסירים מתוך 19,000). בחודשים האחרונים עורר יישומה ויכוח נוקב בין גורמי ממשל שונים. משרד האוצר, הסנגוריה הציבורית, שירות המבחן ורבים מאנשי האקדמיה מתחומי המשפט והקרימינולוגיה, סברו שהחלטת בג"צ מחייבת פיתוח מנגנונים ליישום דוח ועדת דורנר באופן שיפחית את מספר האסירים והעצורים בישראל, שבה שיעורי הכליאה גבוהים יחסית לרוב מדינות העולם ותועלתם מוטלת בספק.
[לדוח 'הועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים' (ועדת דורנר), לחצו כאן]
ומנגד, המשטרה, גופי התביעה והיועץ המשפטים לממשלה דבקים בעמדה שמעצרים ומאסרים יוצרים הרתעה ומסייעים במניעת עבריינות עתידית. לתפיסתם, צריך לדבוק בגישה המקצועית שהובילה לשיעורי הכליאה הגבוהים בישראל, והאחריות על יישום החלטת בית המשפט מצויה בציר שבין שירות בתי הסוהר, אשר נדרש לתכנן ריווח של מתקני הכליאה הקיימים ובניית מתקנים חדשים, למשרד האוצר, אשר צריך להזרים תקציבים למימון בינוי וריווח בתי הכלא.
על הוויכוח והביטוי שקיבל בתקשורת ראו במאמר הבא:
[למאמרה של ד"ר חגית לרנאו, 'המלחמה על שטח המחיה של האסירים', לחצו כאן]
תשעה חודשים חלפו... ו...?
שבוע לפני שפג המועד ליישום השלב הראשון של פסק הדין, ביום 5.3.2018, הגישה המדינה בקשה לבית המשפט לדחות את לוח הזמנים ליישום החלטת בית המשפט בעשר שנים. במהלכן, היא תפעל לקידום תיקוני חקיקה שעשויים לצמצום מצבת האסירים בכ- 1,200 באמצעות הרחבת המנגנון של שחרור מנהלי, הסרת חסמים לשחרור על תנאי של אסירים הראויים לכך והארכת משך הזמן בו מוסמך בית המשפט להטיל על נאשם עבודות שירות משישה חודשים לתשעה חודשים. בנוסף, תפעל המדינה לבינוי והכשרה של כ-5,000 מקומות כליאה חדשים, 823 מהם עד לסוף שנת 2019 וכ-4000 מקומות כליאה חדשים שייבנו עד שנת 2027.
[לבקשת המדינה באתר האגודה לזכויות האזרח, לחצו כאן]
בתגובה חריפה שהגישו האגודה לזכויות האזרח והמרכז האקדמי למשפט ולעסקים ביום 8.3.2018, התבקש בית המשפט לא לאפשר למדינה להמשיך ולפגוע בליבת כבוד האדם של אסירים ועצורים בישראל באמצעות הארכה אינסופית של המועד ליישום ההחלטה בדבר שטח המחיה. בנוסף נטען כי התנהלות המדינה, אשר עד הרגע האחרון לא נקטה בפעולה ממשית כלשהי לצורך יישום השלב הראשון של החלטת בית המשפט העליון, היא פסולה ודי בהתנהלות כזו כדי לדחות את הבקשה.
[לתגובה הקצרה של העותרים באתר האגודה לזכויות האזרח, לחצו כאן]
המצב כיום
ביום 19.3.2018 - שלושה ימים אחרי המועד שקבע בית המשפט ליישום השלב הראשון והבטחת שטח מחייה של 3 מ"ר לכל אסיר - התקיים דיון בבקשת המדינה לדחות את מועד הביצוע. במהלך הדיון מתחו השופטים ביקורת חריפה על התנהלות המדינה; ובסיומו, הורה השופט מלצר למדינה להגיש תוך שבוע תכנית להגדלת שטח המחיה לכל אסיר ועצור ל-3 מ"ר בלוח זמנים קצר וסביר.
בשלב זה לא ניתנה ארכה למועדים שנקצבו בהחלטה המקורית. אי לכך, חלק משמעותי מהאסירים והעצורים במדינת ישראל מוחזקים בתנאים שיש בהם פגיעה ברורה בגרעין זכויות האדם ותוך הפרה ברורה של הוראות בית המשפט העליון.
השבוע שהקציב בית המשפט העליון למדינה להגיש תכנית חדשה וסבירה כבר חלף, והמדינה ביקשה ארכה קצרה להשלמת המשימה. אפשר שההודעה המבוקשת תוגש כנדרש מחר, ומצד שני הניסיון מלמד שיכול גם להיות שלא.
