מעניין להשוות תנאים אלה לתנאי המעצר ברוב מתקני הכליאה בישראל: ב- 24 בפברואר 2014 פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת מסמך בעקבות דוח הסנגוריה הציבורית, המצביע על תנאי מעצר ומאסר ירודים ובלתי הולמים ברוב מתקני הכליאה בישראל ועל גידול עקבי בשיעורי הכליאה ובמספר המעצרים בשנים 2013-1996 (טשנר, 2014).
אם נקבל את הקביעה כי תנאי הכליאה בישראל הינם בעייתיים ביותר ואינם נאותים למדינה מתוקנת, הרי שהדוגמה הנורבגית הינה צדו השני של הספקטרום:
"בית מלון הומאני" הינו מתקן כליאה הבנוי על התיאוריה לפיה תנאים משופרים מדכאים אגרסיביות ומוביל לשיקום. כזה הוא למשל כלא הלדן הממוקם בדרום-מזרח נורבגיה, ונחשב לאחד המתקנים ה"הומאניים" ביותר בעולם. למעשה, מבט אל תאי המאסר, המסדרונות והחצר חושף תמונה המזכירה יותר בית מלון. זהו מתקן מרווח ומשוכלל שבו משוכנים רק 252 אסירים בתוך מתחם שגודלו 300 דונם. אסירים, גם אסירים קשים – כדוגמת רוצח ההמונים רוצח ההמונים המטורף, אנדרס ברינג ברייויק - שרצח 77 בני אדם ב-2011 – משתכנים בדירת שני חדרים נטולי סורגים, הכולל גם סלון לאירוח משפחות. האסיר רשאי לטייל בחצר הגדולה הכוללת מסלולי צעידה ביער, יכול לעשות ספורט במכון הכושר, להקליט שירים באולפן הקלטות משוכלל, לקחת קורס בישול או כל קורס אחר שבו תחפוץ נפשו.
וגם:
[שתי תמונות של "הכלא ההומני" מתוך כתבת ynet. הצלים: רויטרס]
במקביל, כלא הלדן, הוא בית הסוהר שבו מוחזקים הפושעים המסוכנים ביותר במדינה. ורמת הפיקוח אליו נחשבת לגבוהה מאוד.
שירות בתי הסוהר הנורבגי מיישם בכלא הלדן מדיניות לפיה הקלות עם האסיר - יובילו לשיקומו. לפחות 50% מהשומרים במתקן הן נשים, כחלק משיטה שנועדה להפחית את האגרסיביות של האסירים. יתרה מכך, אסירים שמפגינים התנהגות טובה זכאים לצפות בסרטים על מסך הפלזמה שבתאם ולהתחבר לאינטרנט.
איפה האמת בין שני העולמות הללו של ישראל ונורבגיה? האם היינו רוצים לשכן רוצחים מטורפים במלון עם שני חדרים ונוף פסטורלי וגישה לאינטרנט?
חומר למחשבה...
