[התמונה המקורית: פייסבוק, לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן] [מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

בכל העיתונים ובשלטי חוצות הופיעו מודעות ענק מטעם 'מפקדים לביטחון ישראל': "ההכרעה הגורלית היא סיפוח או הפרדות".

מדובר במניפולציה מסוכנת, הרחוקה ממגמות היסוד הקיימות מכבר במציאות בשטח, כפי שהתפתחה בחצי היובל מאז ראשית תהליך אוסלו. ההיפרדות - שבשמה הם מדברים - בוצעה כבר בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין, ודי בה לצורכי שימור הרוב היהודי במדינת ישראל ולסיום שליטתנו בעם אחר.

חתירתו של רבין לסיום השליטה הישראלית בפלסטינים הושגה במלואה. ההיפרדות  מומשה בעיקרה בתחילה במאי 1994, עת נסוג צה"ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינים ברצועת עזה והעביר את השליטה באוכלוסייה והמרחב שבה התגוררה לרשות הפלסטינית (רש"פ) שזה עתה הוקמה. בינואר 1996, חודשיים לאחר רצח רבין, הסיגה ישראל את כוחותיה מהאזורים המאוכלסים ביו"ש (המרחב הכלול בשטחי A ו-B). ב-20 בינואר נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, וזמן קצר לאחר מכן בוטלו המִנהל האזרחי והממשל הצבאי והוחלף במנגנון תיאום וקישור. מתאריך זה ואילך, נמצאים למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש תחת שליטה פלסטינית ולא תחת כיבוש ישראלי.

במילים אחרות, המחלוקת בין ישראל לבין הפלסטינים - ובין הישראלים לבין עצמם -  אינה על הדרך לסיום "הכיבוש" אלא על עתידם של ירושלים המזרחית ושל שטחי C - הכוללים את כל הישובים היהודיים ביו"ש, מחנות צה"ל, דרכים ראשיות, שטחים שולטים חיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. הנחיצות הביטחונית של המשך השליטה והאחיזה הישראלית במרחב זה ברורה וצה"ל לבדו ללא מסה של אוכלוסייה אזרחית  ישראלית, יסבול מנחיתות בסדר הכוחות כפי שסבל בדרום לבנון.

יסוד הסכנה בנסיגות נוספות, נובע מהשלכותיה הביטחוניות של הסדרת מרחב מכנית – שכונתה במילותיו של אהוד ברק: "הם שם ואנחנו כאן". בתפיסה זו שההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה היוותה את ביטויה המובהק ביותר, הגבול ניצב כחיץ מוחלט ונוקשה בין שתי הישויות, באופן המחייב עקירת מתיישבים ו"טיהור" המרחב מנוכחות יהודית. בפועל הטילה ההתנתקות מגבלות חמורות, פיזיות ומנטליות, על יכולתם של השב"כ וצה"ל לפעול מעברו השני של הגבול למניעת הפיכתה של הרצועה לישות טרור.

במרחב המאורגן באורח היברידי, על פי המתווה שקבע רבין ביו"ש, בו חיות שתי ישויות אתניות נפרדות זו לצד זו באוטונומיה שלטונית מלאה לרשות הפלסטינית בשטחי AB,  החיכוך היומיומי, כולל במישור הביטחוני, מעניק יתרון בהפעלת הכוח באופן היכול למנוע התפרצויות עתיות בעצימות גבוהה, מהסוג המוכר ברצועת עזה. בעצומה שפורסמה בקיץ 2005 בחתימת מאות חברי "המועצה לשלום וביטחון", המורכבת מבכירי צה"ל ומערכות הביטחון לשעבר, הובטח כי ההתנתקות תשפר את ביטחון מדינת ישראל, בין היתר על-ידי קיצור קווי המגע בהם צה"ל פרוס. עיקרון זה, העשוי להיות נכון במצבים מסוימים, אינו מתאים להקשר הישראלי-פלסטיני. לשב"כ ולצה"ל קיים יתרון משמעותי, בממשק קווי המגע עם הפלסטינים, באורח המחולל  חיכוך יומיומי על "אש קטנה" במרחבי דו קיום משותפים, כמתהווה ביו"ש. הסדרה מרחבית זו עדיפה עשרת מונים על זו שמומשה בעזה הכרוכה כידוע, בהתפרצויות עצימות עד כדי מלחמה כמבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן.

במציאות המרחבית כפי שהוסדרה ביו"ש בהנהגת יצחק רבין, טמון הפתרון הנכון יותר. היפרדות נוספת לה מטיפים ה'מפקדים'  בשלטי החוצות, תוביל לסיכון ביטחוני חסר אחריות עד כדי הפיכת כביש 6 לכביש גבול, וחשיפת ערי גוש דן  לאיום מהסוג המוכר ביישובי עוטף עזה.

מעבר לשיקול הביטחוני, ראוי להזכיר למפקדים לביטחון ישראל, כי חזון שיבת ציון היה וממשיך להיות רחב בהרבה משאיפת הענקת ביטחון  לריכוז יהודים המתכנסים לערי החוף.

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]