[בתמונה: כריכת החוברת 'ממשגיח הכשרות לנהג הקטר' שראתה אור, לאחרונה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה]

[מאמר זה ראה אור לראשונה כחלק מהחוברת:  'ממשגיח הכשרות לנהג הקטר' בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, והוא מופיע כאן באישור המערכת והמחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

"רוב החברה הישראלית הם חילונים ומסורתיים." כך קבע הסוציולוג עוז אלמוג (ראיון רשת ב' 28.5.16,  11:00). האמנם?

על בסיס אותם נתונים, המסקנה יכולה להיות הפוכה: אם רק נציע מסגרת יחוס מושגית אחרת, הרוב המובהק בחברה הישראלית היהודית, יראה כמשתייך לקבוצת דתיים ומסורתיים; ודווקא החילונים יתגלו כקבוצת מיעוט.

גם גדעון כ"ץ וניר קידר ("יהדותה של מדינת ישראל, בעיני אנשי רוח חילוניים", כשיהדות פוגשת מדינה, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015; ראו תמונת כריכה משמאל למטה) הניחו בנקודת מוצא לדיונם, כי "החילונים היהודיים לגווניהם, הם רובה של החברה הישראלית" (שם עמ' 423).

[בתמונה משמאל: כריכת הספר "כשיהדות פוגשת מדינה". אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

זו שאלת מפתח במאבק על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי: מי כאן המיעוט ומי הרוב, ומהו רצון הרוב לגבי עיצוב אופיו של המרחב הציבורי?

מדובר כמובן בשאלה מורכבת, תלוית היבטים תפיסתיים שנויים במחלוקת, לגבי מגמותיה ומאפייניה של התופעה הדתית. בשינוי ההיבטים נמצא עצמנו מובלים לדיונים שונים ומסקנות שונות.

אל דאגה, לא אכנס בדבריי הבאים לבירור חסר ההכרעה של השאלה הנצחית: "מיהו דתי?". שאלה זו  מורכבת  פי כמה משאלת מיהו יהודי. אשתדל לעומת זאת לברר, מה גורם לציונות הדתית, לשתף פעולה עם המגמה התופסת את המסה הגדולה של יהודים מסורתיים כקרובה בערכיה ובאורחות חייה, דווקא אל הקבוצה החילונית, תוך התעלמות  מזיקותיה המסורתיות של קבוצה זו אל הקבוצה הדתית.

בחוברת  שהופצה בתפוצה רחבה, וכותרתה: "מי את הציונות הדתית?", כתב הרב אלי סדן: "מתחילת דרכה של הציונות הכללית, היו 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי' המיעוט בתנועה, בן חורג... גם כיום אנו מודעים היטב להיותנו מיעוט במדינת ישראל..." (עמ' 38).

אכן בהיבט האלקטורלי, עדין מדובר במיעוט. אולם ראוי לברר, מדוע לא מבקשים לפרוץ אל מעבר לגבולות קבוצת המיעוט. מדוע בכל העשורים האחרונים, לא הרחיבו  את מעגלי השפעתה של הציונות הדתית המורשתית? בקיץ 2005, בימי המאבק על גוש קטיף, התרסתי בפני חנן פורת איך לא הצליחו לגייס למחאת כפר מימון, את פוטנציאל התומכים האפשרי, תושבי ערי הפיתוח בצפון הנגב, אנשי בת ים אשדוד, קריית מלאכי ועוד.

פוטנציאל השותפות על בסיס זיקה יהודית אמונית משותפת, מתבטא במפגשי הוויית החיים, בכל רחוב, בכל ממשק בעבודה, בשרות הצבאי, ובבתי הכנסת. נגשתי לאחרונה לחנות בתל אביב לתיקון טלפון סלולרי. על שולחנה של הבחורה שטיפלה בענייני, היה מונח ספר תהילים גדול, פתוח בפרקי תהילים לאותו היום. בלבושה, היא ממש לא הייתה עומדת בסטנדרט שהיה מזכה אותה בעיני הרב סדן להיחשב ל"דתייה". שוחחתי עמה, היא גרה בבת ים, משתדלת לשמור שבת וכמובן מאוד מאמינה. יתכן מאוד כי פרופסור עוז אלמוג והרב אלי סדן יסכימו לשייכה לקבוצת המסורתיים.

הדיון - שיכול היה להתקיים ביני לבין פרופסור עוז אלמוג, בסוגיית שיוכה הקבוצתי הנכון יותר - יתמקד כנראה בהבניית מסגרת התבוננות מתודולוגית סוציולוגית, לברור העניין.

הדיון ביני לבין הרב אלי סדן, לעומת זאת יוכל להתקיים גם בממדי ההתנהלות הפוליטית הנכונה והרצויה לציונות הדתית, לנוכח אתגרי השעה. הרי אם רק היה יכול לכלול אותה וחברותיה במסגרת מאחדת רחבה, יחד עם הציונות הדתית המורשתית, כוחו הפוליטי היה מתרחב, והיה מסתייע בעוצמה נוספת במאבק על  דרכה היהודית של מדינת ישראל. גם אם לא היה מצרפה לחברת מפלגה במפלגת הציונות הדתית, היה יכול לפתח עם הקבוצה אליה היא משתייכת, מסכת בריתות ושיתופי פעולה במכלול סוגיות רחב הכרוך בהשראתה ובהכוונתה המעשית של אמונת אבותינו. מדוע אם כן זה לא קורה?

לפנינו חידה מובהקת ראויה להתבוננות ולברור. בדבריי הבאים, אציע את ההשערה כי מגמות עומק המכוננות מורשתית את דרכה וזהותה של הציונות הדתית, חוסמות אותה מן היכולת לעצב מחדש את זהותה באופן שירחיב את גבולותיה, ומונעות בכך את התהוותה של קבוצת רוב מאוחדת על בסיס ברית זיקות דתיים ומסורתיים.

שתי מגמות עומק עומדות כמכשול בפני הרחבת גבולות הציונות הדתית

המגזר הציוני דתי מפוצל באורחות חייו ובהגותו הרעיונית, לגווני גוונים שונים, שאינם מתכנסים לדרך ראשית מאחדת. המגמה מוכרת וגלויה גם למתבונן מהצד במבט ראשוני. בהכללה מרחיבה, מוצע להתבונן בשתי מגמות עיקריות:

• האחת מאופיינת באורח חיים מודרני, בנתיבי מסלול חיים המתבטאים בהשתלבות מצטיינת במערכות האליטה המובילות: באקדמיה, בשרות הביטחון, בשרות הציבורי ובהנהלת הכלכלה והתעשייה המתקדמת.
• המגמה השנייה, מאופיינת בנתיבי התבדלות והסתגרות, בביטוי הניבט באורח החיים, בקוד הלבוש, באזורי המגורים, במסגרות חינוך בדלניות ובמאפייני התעסוקה.

הפיצול לשתי מגמות אלה, מוכר היטב לעוסקים בציונות הדתית, ולא באתי לחדש דבר בעצם תיאורן. אלא  שלאורן, אבקש להציע בדבריי הבאים, את ההשערה המסבירה כיצד שתי מגמות אלו, כל אחת בדרכה, מציבות חסמים ליכולתה של הציונות הדתית להתחבר בזיקות חיי היום יום, אל קבוצת הרוב המסורתית.

חסמים אלה, המסכלים היווצרות חיבור בין הציונות הדתית לבין היהדות המסורתית, יפורטו בביטוייהם בהמשך. הם יוצגו בעיקרם, כשזורים בהשפעותיהם בהגיון היסוד המניע את התהוות שתי המגמות המובילות בציונות הדתית. בתמצית, מדובר בשני חסמים המאפיינים כל אחד בנפרד את כל אחת מהמגמות:

• החסם האחד, קשור בטבורו להגיונות המודרנה - כגישה המכוננת את הציונות הדתית המשתלבת בהוויית החיים המודרנית - באופן בו קשרה גורלה עם הרעיון המודרני ואימצה אותו במלואו. מתוך ליבת הגישה המודרנית, בה נטועה המגמה, מתהווה בינה לבין הקבוצה המסורתית פער תרבותי. הוא מתבטא  בחלקו גם בממד סוציו-אקונומי, וכרוך בבידול מעמדי בין הקבוצות.
• במגמה השנייה, החסמים גלויים ומודעים יותר. הם כרוכים באורח החיים, המונהג על ידי דוגמה הלכתית נוקשה. בהכוונתה נוצרים מאליהם דפוסי קיום חברתי בדלניים ומסתגרים. במודע ושלא במודע, דפוסי קיום אלה הולכים ונעשים  לחסמים, המחוללים מאליהם הדרה והרחקה של הציבור המסורתי מן הציבור הציוני דתי הבדלני.

כיצד משפיע הרעיון המודרני על דרכה של הציונות הדתית?

הציונות הדתית, כמו הציונות בכללותה, הייתה מראשיתה תופעה מודרנית. כתנאי להבנת האופן בו כוננה המודרנה את הציונות הדתית בזהותה ובהתנהלות אנשיה בתחומי פעולתם, נידרש לקווי מתאר כלליים להגיונות התופעה המודרנית כגישה וכהשקפת עולם.

מודרניות משמעה דברים רבים. אפשר לתאר את המודרנה כתקופה היסטורית, ואפשר לתארה גם כגישה וכהגיון. נכתב על כך רבות. הזיקה הרעיונית ההדוקה בין הגישה המודרנית כבשורה לעולם חדש ובין רעיון הנאורות, כוננה את תודעת החברה המערבית במאתיים השנים האחרונות והשפיעה כמובן גם על התמורות שהתחוללו ביהדות אירופה וארה"ב. גם סמינר של שנה, לא יספיק לתיאור מלוא השלכותיה של המודרנה על המפעל הציוני ועל הציונות הדתית. לדיוננו אשרטט בקיצור מכליל, כמה קווים הנראים על פי שיפוטי כמרכזיים לתופעה ונאמנים דיים לייצוג  תמציתי של תופעה כה נרחבת בממדי השפעתה.

להלן קווי מתאר כלליים למודרנה כגישה וכהגיון:

1. התבונה האנושית: על השכל לשלוט בחיינו כמפתח לקדמה, ליציבות ושגשוג האדם והחברה.
2. המדע כבשורת גאולה: בכוח הידע המדעי והמיומנות הטכנולוגית הנרכשת על בסיס הידע המדעי, טמון מזור לתחלואי האדם והחברה ואף יכולת הגנה מפני פגעי טבע.
3. תפקיד המומחים: המומחיות התבונית-מדעית צריכה לשמש תשתית ידע מקצועית, ולהיות מקור הכוונה להתנהלות הפרט, הארגון והמדינה. בהסתמכות על מומחים ראויים, ניתן לפעול בבטחה ובאחריות לא רק בתחומי סביבת הפעולה  המוכרת, אלא גם בהליכה אל הבלתי נודע. כמובן לא נפתרה עדין החרדה מן הבלתי צפוי, אלא שאדם תבוני מאמין כי ככל שיובל על ידי תבונתו ועל ידי המומחים הנכונים, תהיה בידיו מידה לא מבוטלת של ראיית הנולד ויכולת להכין עצמו גם לקראת הבלתי צפוי. על כן,  כה חשוב  לוודא  שהפקדנו גורלנו בידי אנשים ראויים, אמונים על מומחיותם ומצייתים בהתנהלותם האחראית לביקורת התבונה. ההנחה המודרנית היא שאם משהו השתבש ויצא משליטה, מישהו מהמומחים עליהם השלכנו יהבנו, כנראה התרשל במימוש מומחיותו. מכאן מקור הטלטלה שאחזה בחברה הישראלית לנוכח הפתעת מלחמת יום הכיפורים. זה הרקע התרבותי לדחף הציבורי לחקירת מצבי כישלון, מלחמות ואסונות לאומיים,  באמצעות ועדות חקירה דוגמת ועדת אגרנט, וינוגרד וכו'. אם גורלנו ועתידנו מצוי בעיקרו ביד האדם, רצוי שהאדם האחראי ייתן דין וחשבון לתוצאת פעולתו.
4. כורח הטיהור: דרישת יסוד לטיהור ולהפרדת מרחבי הפעולה המדעיים והציבוריים מאמונות, מיסטיקה ודעות קדומות, (מומלץ בסוגיה זו, מאמרו של ברונו לאטור ,"מעולם לא היינו מודרניים: מסה באנתרופולוגיה סימטרית- מבחר פרקים", תיאוריה וביקורת, 26, אביב 2005 )  במאמרו הנחשב לעמוד תווך בביקורת המודרנה, ניתח והמשיג  הסוציולוג הצרפתי ברונו לאטור, את ההכרח שכופה הרעיון המודרני לקיום פרקטיקה של הפרדות: כמו עקרון הפרדת דת ממדינה, הפרדת הרשויות, הפרדת השכל מן הרגש. כביטוי לצו הפרדה התובע טיהור  מרחב הפעילות המודרני  מניגודיי עניינים, כתב לאטור: "איש אינו באמת מודרני, אם אינו מסכים להרחיק את האל מהמשחק של חוקי הטבע ושל חוקי הרפובליקה" (שם, ע' 59).

כאן טמון ההסבר למחלוקת ולכעס הציבורי שגרם אל"מ עופר וינטר בנוסח הדף הקרבי שכתב כמח"ט גבעתי לקראת 'צוק איתן'. הוא פשוט הפר את הדרישה להרחקת האל ממרחב הפעילות הציבורי- ממלכתי:

[תמונתו של עופר וינטר נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ori~ קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

5. המודרנה כבשורת גאולה תאולוגית –פוליטית: התפנית המודרנית בהשפעתה על רעיון המדינה, בישרה כי באמצעות המדע והתבונה, נמצא הכלי לחיבור בין האידאל השמימי, לקראת עולם שכולו טוב, לבין החיים הפוליטיים הארציים. בביטוייה ההומניסטיים המעשיים, חוללה בשורת הנאורות שינוי ושיפור במצבו של האזרח ובחובת המדינה לזכויותיו. יחד עם סערת המהפכה הצרפתית, הופצה והתבססה האמנציפציה במדינות אירופה, בעיקר במערב ובמרכז אירופה.

הייתה לכך כידוע, השפעה מרכזית גם על מצבם של היהודים ועל תנאיי התהוות התנועה הציונית. האידאל השמימי שהיה נתון עד אז בידי האל, כחזון לאחרית הימים, הפך בהוויית המדינה המודרנית החילונית, לנתון בידי אדם. למרות מובהקותה של מגמת החילון, בכל הקשור למרחב הציבורי-ממלכתי, המדינה המודרנית כבשורת גאולה לאדם, נצבעה בצבעי החזון הדתי של אחרית הימים, כמיזוג מלכות שמיים עם המדינה הארצית. הפילוסוף כריסטוף שמידט (ראו תמונה משמאל) הסביר: "מצד אחד הנאורות אכן שוללת את שלטון הכנסייה על בסיס "התבונה המעשית", האוטונומיה של האדם; מצד אחר היא מפרשת את השחרור כאקט שמגשים את החזון הדתי של מלכות שמיים, בהיסטוריה הפוליטית הממשית." (כריסטוף שמידט, "בתשובה על השאלה: מהי תיאולוגיה פוליטית?" האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית, עורך כריסטוף שמידט, מכון ואן ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009 ,ע' 18).

[תמונתו של פרופ' כריסטוף שמידט: באדיבות האוניברסיטה העברית. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

למהלך פרשני מהפכני זה היו שותפים רבים, מלסינג ועד הגל, ומהינריך היינה ועד ארנסט בלוך. הייתה לכך השפעה רבה על כתבי הרב קוק ועל  תמיכתו המשמעותית במהלך הגאולה הציוני ובצביעת מוסדותיה הארציים באור של קדושה. רעיון זה של מיזוג החול עם הקודש, במתכונת חדשה של תיקון העולמות, עולה בקנה אחד עם מהפיכת הקבלה של האר"י הקדוש.

ואכן, כבר עמדו לפני על הזיקה של מהפיכת המודרנה והנאורות, לתורת האר"י הקדוש (ראה סיפרו של פרופסור יוסף דן, המשיחיות היהודית המודרנית, האוניברסיטה המשודרת, 1999; ראו תמונת כריכה משמאל). זה כמובן סייע לרב קוק בגיבוש תמיכתו למהפכה הציונית.

התבוננות ביקורתית על יחסה של הציונות הדתית למדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, נדרשת  בשל כך להעמדתה על רקע התהוות המודרנה כבשורת גאולה אנושית. גאולה זו, המתממשת בראש ובראשונה בממד הארצי, מתממשת באמצעות הסדר המדינתי החדש, הפועל במכלול מנגנוניו, במתכונת ההיגיון המודרני.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של יוסף דן, המשיחיות היהודית המודרנית, שראה אור בסדרת האוניברסיטה המשודרת, של גלי צה"ל ומשרד הביטחון, ההוצאה לאור. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

לקווי מתאר אלה השלכות רבות לעיצוב דרכה של הציונות הדתית, החל בהיבטי אורח חייו ודפוסי התנהלותו של הפרט ועד ליחסה המיוחד של הציונות הדתית לממלכתיות מדינת ישראל, כערך. גם בדור המייסדים (בהם סבותיי שמואל הכהן וינגרטן ונתן גרדי), גם בדורנו, קבוצת המשתייכים לציונות הדתית פעלה וממשיכה לפעול בעולם העשייה, בהכוונה מודעת ובלתי מודעת, של ההיגיון המודרני.

להסבר, לצורך חיבור ממשי בין המופשט לקונקרטי, אשתמש בסיפור פשוט:

לפני כמה שנים בליל תשעה באב הוזמנתי להרצאה בבית כנסת ידוע ברעננה. בהפסקה  בין סוף התפילה לתחילת ההרצאה, שוחחו עמי כמה מתפללים, שהיו חיילי בחטיבת המילואים עליה פיקדתי. רובם עורכי דין, והתעניינו במצבו המשפטי של היישוב בגולן בו בניתי את ביתי. שאלו איך קרה שהעמידו את כל המשפחות ביישוב למשפט על בניה בלתי חוקית, ביישוב בלתי חוקי ורק אני ניצלתי מהעמדה לדין. עניתי בכנות שזו באמת חידה. לא הופעלה בשבילי פרוטקציה. דווקא להפך. אולי סייעה לי ברכת הצדיק. סיפרתי להם כי באחד מערבי שבת, הגעתי לקבלת שבת בבית הכנסת בתל אביב של האדמו"ר מוואסלוי. בסיום התפילה הוא התעניין במצב היישוב, גילה בקיאות בפרטי הכתבה שעלתה בעניין  וברך אותי שהכל יבוא על מקומו בשלום ולא יאונה לי כל נזק...

בין הסובבים אותי באותו בית כנסת ברעננה, נפלה תדהמה. שאלו  בגיחוך "ואתה אלוף בצה"ל, מאמין בזה?" שאלתי אותם : "אם אינכם מאמינים בזה, בשביל מה בכלל באתם להתפלל?" הוספתי כי אילו הייתי מספר זאת בבית כנסת בקרית מלאכי, אופקים או נתיבות, הסיפור היה לגמרי מובן, מקובל ומוסכם. אמרו לי: "אתה לא רציונלי, איך מינו אותך לאלוף?"

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MMillustrates לאתר Pixabay]

כאן, בקליפת אגוז, טמון ההבדל הגדול בין הציבור הציוני דתי, בעיקר זה הנמנה על הפלג המשתלב בהצטיינות בכל תחומי המעשה והמדע, לבין הציבור המסורתי:

חברים אלה מבית הכנסת ברעננה, הם באמת מודרניים. הם מצטיינים בהקפדתם על הפרדה בין עולמם הדתי, לבין השתלבותם המלאה בעולם המודרני במלוא הגיונותיו. במילים פשוטות: כשהם יוצאים למלאכת יומם, אלוהיהם נשאר בד' אמות עולמם הפרטי, או בבית הכנסת. אמונתם מתבטאת כתוכן רעיוני, בלמדנות ארון הספרים היהודי, בדף יומי, בדבר תורה נעים בקידוש של שבת, אך לא בדפוסי התנהלותם היומית, לא בתהליכי קבלת החלטות בהוויית המעשה, שם הם לגמרי מודרניים. שם הם "תבוניים תקניים", בהפרדה מוקפדת מסממני הזיות של צפייה לנס, ללא שמץ תלות ב"סממני כישוף" של ברכת צדיק.

הדבר שונה בדפוסיי התנהלותם של המסורתיים. הם לא פחות מוצלחים ונבונים, אבל אלוהיהם הוא אלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי לחם לאכול ובגד ללבוש. אלוהים המלווה אותם בכל מעשיהם, משולב ביסוד הציפייה לישועה בהוויית המעשה. בהוויית המציאות, כתמיד החיים מורכבים יותר ורחוקים מדיכוטומיה כה סטריאוטיפית.

 

בכל אופן ברמת ההכללה, יש בתיאור זה כדי להצביע על פער תרבותי בין שתי הקבוצות, הניצב ביניהן כחסם להתהוות מערכת זיקות מאחדת. אכן, על בסיס ערכי יסוד משותפים: יראת אל, אמונה וכבוד למורשת ישראל, היה ניתן לצפות לשיתוף פעולה פוליטי וחברתי עמוק ומקיף יותר.  אלא שזו כנראה, עוצמתה של הגישה המודרנית, החוסמת ומפרידה בין קבוצת הציונות הדתית לבין הקבוצה המסורתית. שזור בכך גם פער מעמדי סוציו אקונומי ויש להכיר בו כגורם משפיע.

כשנפתלי בנט החל את צעדיו הראשונים כמנהיג הבית היהודי, הסברתי לו שכדי לזכות להנהגת העם, צריך לדעת להתחבר אל הקבוצה הגדולה הקרויה "מסורתיים". אבל הוספתי ושאלתי, איך ינהיג חיבור אליהם כשהציבור שלו ממותג במיתוגי הצטיינות הכי מאפיינים למצוינות האליטה הישראלית "אשכנזית"? הצטיינות ביחידות העלית של צה"ל, הצטיינות באקדמיה ובעסקי הצווארון הלבן. אלו אינם סממנים חיצוניים גרידא, הם מבטאים את המכלול התרבותי הרחב שבו צומחים בני הציונות הדתית, כמכלול  השזור בעומק התופעה המודרנית במלוא הגיונותיה, וניצב לפי שעה כמכשול בפני פריצת הציונות הדתית מבידולה המגזרי.

 

[בתמונה: נפתלי בנט - איך ינהיג חיבור למסורתיים, כשהציבור שלו ממותג במיתוגי הצטיינות הכי מאפיינים למצוינות האליטה הישראלית "אשכנזית"?. מקור התמונה: פייסבוק]

מגמת הבדלנות מתוך השלמות והמצוינות ההלכתית

דווקא הפלג המתבדל ומסתגר, בהיותו פחות לכוד בהגיון הגישה המודרנית, היה יכול לפרוץ את המחיצות בין הציונות הדתית לבין קבוצת המסורתיים. באורח חייהם, החברים הנמנים על מגמת הבדלנות, אכן חיים בחוויית האמונה ובציפייה לישועה, כמעשה יומי. הדבר ניכר ומתבטא במובהק ביחסה של קבוצה זו לילודה ולמשפחה. בעוד האדם המודרני, בבקשו שליטה ותכנון על מסלול חייו, מתכנן את גודל משפחתו בהתאמה לצפי יכולותיו הכלכליות, בעצם הבחירה במשפחה מרובת ילדים, הורים משליכים עצמם במודע אל הבלתי נודע, באמונה בישועת ה' הבאה כהרף עין. מצויה כאן התרסה כנגד יומרת האדם לשלוט בהתפתחויות חייו. לא פטאליזם חסר אחריות כאן, אלא הכרה תבונית שמה שקורה, על מלוא השיקולים המעוגנים בתנאי המציאות הנוכחת, אינו בהכרח מה שיקרה. זו הכרה הבאה מתוך התנסות בחוויית חיכוך עם הבלתי נודע; בלמידה כיצד עם הכניסה למציאות חדשה, כמו הופעתו של ילד נוסף במשפחה, מתגלים מקורות כוח ויכולות שלא היה ניתן להכירם בתכנון מראש.

באופן ציורי, ניתן לתאר את הרציונליות המודרנית כתפיסת חיים אחראית, שאולי לעולם לא תחווה את חווית ההצלה הפלאית המתוארת במזמור לדוד במילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי." (תהילים כ"ג). בחרדת הסכנה ובהנהגת התבונה, יתכן ויזהו מראש את גיא הצלמוות, ובאופן מפוכח ואחראי ימנעו מכניסה אליו. מצויה כאן זיקה מעניינת בין המצדדים בשם התבונה, בוויתורים מפליגים במשא ומתן לשלום, לבין המטיפים בשם התבונה, לתכנון המשפחה ושליטה ב'גודלה הסביר'. בהחלט יתכן כי מי שחווה פעם אחת בחייו את חווית הישועה, יתנהל אחרת בתהליכי קבלת ההחלטות, במוכנות אחרת ללקיחת סיכונים, לעומת מי שבהערכת המצב ידחק החוצה את מרכיב הישועה. במקום הזה פוטנציאל הזיקות המשותפות בין הפלג המסתגר בציונות הדתית, לבין קבוצת המסורתיים הוא רחב היקף. ובכל זאת, משהו ממשיך לחסום את מימוש הפוטנציאל. הוא נטוע כנראה, בנוקשות ההלכתית החותרת לשלמות ולמצוינות בדפוסיי החיים ומתקשה להכיל אורח חיים הלכתי, הנראה כלוקה בפשרנות מתירנית. ככל שהדוגמה נוקשה יותר, כך היא מתקשה להכיל את אלה המתקיימים בשוליה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי KELLEPICS לאתר Pixabay]

זו שאלת היסוד: האם חייבת להתקיים ליבת זהות קבוצתית, המדירה מתוכה את מרחבי השוליים? לא כל יהודי הנוסע בשבת הוא בהכרח חילוני. אם רק נוציא מידי אנשי ההלכה הליטאים את הסרגל לקביעה מיהו דתי, נגלה כי רוב היהודים במדינת ישראל  די דתיים. הרוב היהודי מתקיים לפי גישה זו, באורח חייו הדתי, על פני רצף משתנה ודינמי והוא מאוחד בזיקתו האותנטית לקודשי ישראל.

כפי שמרתון אורבני נעשה לאירוע עירוני ממתג ומעצב, בזכות השתתפות עשרות אלפי ספורטאים חובבים, המסיימים בתוצאה בינונית, כך גם בתופעה הדתית. דווקא למסה של יהודים 'חובבים', 'בינוניים' באמות המידה הנהוגות ל'מדידת' מדרגתם הדתית, יש תפקיד מכונן בעיצוב החוויה הדתית במרחב הפרטי, הקהילתי והלאומי! בסידור תפילה בנוסח קהילת חאלב, מצאתי כתוב בעמוד הראשון: "זה נוסח התפילה שהיו מתפללים אבותינו בחאלב מדורי דורות, שהיו משכימים לעבודת הבורא וממהרים לעבודת יומם." אכן היו אלה אנשי מעלה וחלילה להמעיט בערכם. ממש להפך. דווקא לנוכח מעלתם, מוצע להתבונן מחדש על דרכי מופת נוספות בעבודת ה', שונות משהו מדרכי המופת של ישיבת וולוז'ין הליטאית, ולמצוא יתרון במה שנראה לכאורה, כקיום אורח חיים דתי ב'מדרגת החובבנות'.

בהתייחסות נוספת למטפורת מרוץ המרתון, כמפגן ספורטיבי עירוני עממי, אם הגעתי למירוץ לאחר שבוע מעייף בתרגיל מטכ"לי וספורטאים מקצועיים שואלים אותי בהתנשאות, למה באתי אם לא התאמנתי כראוי,  אכן בעיניהם אני לא באמת רציני, סתם חובבן. אם בכל זאת השכמתי להגיע, השתתפתי וסיימתי, הדבר מעיד שזה כנראה באמת חשוב בעבורי. מכאן למדתי לדבר בשבחי החובבנות. יש יתרונות בחובבנות גם במדע ובאמנות. אולמות הקונצרטים לא היו מתמלאים אם התכניות היו מכוונות רק לקהל יעד של מומחים מקצוענים. בפירוש ה'מאור ושמש' לפתיחת פרשת ניצבים (דברים כ"ט) מודגשת מעלת האחדות המושגת בעמידת בני ישראל יחדיו, כמו במעמד הקהל, בשעה שכל אחד רואה מעלת חברו ולא עוונותיו ואז מתגברים על כל קטרוג. בהגיון זה בוודאי שניתן לחבר בין הציונות הדתית על כל פלגיה לבין הקבוצה המסורתית. מהו, אם כן, הדבר המעכב?

שוחחתי על כך עם הרב מידן, בניסיון לברר אחר חורבן גוש קטיף, איך המאבק למניעת ההתנתקות נותר ביסודו מאבק מגזרי.  להצעתי לפעול לחיבור לקבוצה המסורתית, לא רק בשעת צרה, אלא כצו השעה, בחיבור קרוב  במעגלי החיים, ענה לי: "ואיך נשתתף עמם בחתונה, ראית איך הבנות שם לבושות ואיך רוקדות. איך אפשר?"

בפירוש קיצור אלשיך למגילת רות מצאתי מענה: על הלילה בו נכנסה רות המואבייה לגורן של בעז כתב המקובל אלשיך: "מכאן למדים שאין לך דבר שבקדושה שמביא תועלת, שאין בו יסוד של חטא." (מקראות גדולות, מגילת רות). מנקודת מבט הלכתית צרופה אכן ניתן לשאול מי יכול היה להתיר לה להיכנס כך אל הגורן? לנקודת המבט הקבלית של החכם אלשיך יש תשובה. לא לנקודת המבט ההלכתית הליטאית. כאן טמון יסוד גדול להבדל בין תפיסת ההלכה הליטאית, המובילה באורח הגמוני את הציונות הדתית, לבין  תפיסת ההלכה של חכמי ספרד. לא שחכמי ספרד מקלים ראש בחובתם לשולחן ערוך. אולם הם מתייחסים בכובד ראש למבחן הנהגת בני קהילתם במורכבות אתגריי החיים. בברור סוגיה זו לעומקה, מצוי כנראה מפתח למימוש פוטנציאל החיבור בין הציונות הדתית לבין קבוצת המסורתיים.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Merio לאתר Pixabay]

שתי סוגיות  אקטואליות

התבוננות בשתי סוגיות אקטואליות, יכולה להבהיר את טענותיי עד כה. הסוגיה הראשונה: סוגיית ההסתייגות או החשש מחובשי כיפה בתפקידים בכירים במערכות הביטחון ובשרות הציבורי. הסוגיה השנייה: הוויכוח על ענף תודעה יהודית בצה"ל, מה עושה אותו לוויכוח כה טעון?

מדוע חוששים מחובשי כיפות בעמדות מפתח?

ממה נובע החשש מחובשי כיפה בתפקידים בכירים?  מדוע חשד להבאת אג'נדה לתפקיד, מתעורר דווקא  כלפיי חובשי כיפות?

על המדף מונחים שני הסברים פשטניים:

• האחד יצביע על קיומו של משהו ראשוני בסיסי ומוכר: שוביניזם אנטי דתי.
• האחר, יאחז בקיומן של שאלות טכניות הלכתיות, כמו שאלת יוסי ורטר על מינוי אלוף יעקב עמידרור לראש מל"ל: האם בשעת חירום בשבת, ירים טלפון מראש הממשלה?

[תמונתו המקורית של יעקב עמידרור היא נחלת הכלל]

אבקש להציע הסבר אחר, המבקש לגעת בסמוי מן העין: החשש מחובשי הכיפה מבעבע מן האופן בו אנו מזהים עצמנו כאנשים מודרניים, מלב ליבה של האידאה המודרנית, בקווי המתאר הרעיוניים ששורטטו לעיל. אכן, כולנו נתונים בעוצמה משתנה, במודע ושלא במודע במסגרת תפיסתית מודרנית ומן הראוי להיות מודעים לה ולאפיין את עיקר תכניה. מתוך אידאה זו כגישה מכוננת, ניתן לאפיין שלושה דפוסיי חשדנות כלפיי חובש הכיפה, הנושא בתפקיד בכיר בשרות הציבורי:

1. החשש שמא מתוך אמונתו לא יפריד כנדרש בין ראייה מפוכחת של המציאות בתנאיה הראליים לבין הזיית הציפייה לישועה.
2. החשש שמא מתוך אמונתו, ברגע של התנגשות בין ציווי החוק והממסד, לבין מה שנראה לו או לרבניו כציווי האל, יקלע חובש הכיפה למצב ניגוד עניינים.
3. החשש שמא מתוך אמונתו והתמסרותו לעבודתו בתודעת שליחות, יפר את האיזון הנדרש בין שיקול דעת מקצועי מוסדי, לבין תשוקת שליחותו. המערכת המוסדית בוטחת יותר באנשים המתנהלים מתוך שיקוליי מצוינות אישית ופיתוח קריירה מקצועית וחוששת ממטעני אג'נדה אידאולוגית המניעה שליחות לוהטת.

על החשש מחובשי הכיפה אמר פרופ' יגיל לוי (ראו תמונה משמאל) בראיון : "אני יכול להבין את הדאגה הזו, במובן שכשיש תחושה של חילופי אליטות, היא מייצרת חרדה. בפרט שהציונות הדתית נתפסת כגוף שיש לו סדר יום." (מקור ראשון, 25.12.2015).

[תמונתו של פרופ' יגיל לוי משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי גדעון מרקוביץ קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

הכיפה על ראשו של משרת ציבור בדרגה בכירה, מחשידה אותו אם כן, כאדם המחזיק בו זמנית שתי נאמנויות: אחת למומחיותו המקצועית והאחרת לדתו ולאמונתו. מכאן הסיכון המתמיד שמא יכשל באי יכולתו להפרדה בין שתי נאמנויותיו.  בהיותו סוג של יצור כלאיים, מוצא עצמו "חובש הכיפה", כחשוד מראש בניגוד עניינים.

מה שמעצים עוד יותר את  פוטנציאל ניגוד העניינים של "חובש הכיפה", הוא  תודעת השליחות המיוחסת לו יותר מאשר לאחרים. ההתמסרות לשליחות נתפסת כמונעת מתשוקה שמוטב  להותירה בבית. בהגיון המודרני, התשוקה לכשעצמה, בין אם היא דתית, אידיאולוגית או לגמרי אישית, עלולה לערב פנטזיות אישיות במקום הנדרש למומחיות ולתבונה צרופה. דגל החינוך למצוינות, אכן נושא בחובו  בגלוי ובסמוי, מסר המבטא העדפת אדם המתמסר לקריירה וקידום בארגון, על פני חברו המתמסר לשליחות. מכאן הצורך של בן כספית להרגיע אותנו ביחס למינוי רב ניצב אלשיך למפכ"ל:  "הוא חובש כיפה, ימני מתון בדעותיו, שאינן משפיעות על תפקודו" (מעריב,27.9.2015).

קלמן ליבסקינד סיכם באומרו: "את מי שעסקו במינוי אלשיך למפכ"ל וטרחו לטפל אגב כך בכיפה שעל ראשו, אפשר לחלק לשניים: אלה שחשבו שהוא פסול לתפקיד בגלל הכיפה שלו, ואלה שציינו אותו לשבח והעידו שמכריו מעידים עליו שאינו מערב את דעותיו הפוליטיות שלו בעבודה, למרות הכיפה שלו." (מעריב, 2.10.2015).

[התמונה המקורית: פייסבוק]

ובכן, מראשית ימי האידאה המודרנית, דרך ההתגוננות הרווחת והמוכרת מפני חשד ניגוד העניינים של "חובשי הכיפה",  ביקשה להוכיח עד כמה, בהיכנסם לתפקוד כמומחים, הם מצייתים לנורמת ההפרדה. גם הסנטור ג'ו ליברמן, מציג כיהודי אורתודוקסי, מופת של ציות להמלצת מנדלסון ליהודי גרמניה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך."

זה היה מקור ההסתייגות מן הדף הקרבי של אל"מ עופר וינטר: הוא נתפס כקצין שהפר את נוהלי פרקטיקת ההפרדה שיתר חבריו חובשי הכיפה, הסתגלו להצטיין בה. אפשר להציע בהסבר 'הפוך על הפוך', כי ריבוי חובשי כיפה בסביבת ראש הממשלה, מבטא בדיוק את ההפך ממה שנראה לעין. לא בגלל האג'נדה הדתית שהם מביאים כביכול לעבודה נבחרו לשם, אלא דווקא בגלל מיומנותם הגבוהה בפרקטיקת ההפרדה: אין כמו אנשים דתיים מודרניים, המורגלים מילדותם להגיע למרחב הציבורי כשהם מטוהרים מאמונותיהם. אין כמוהם להבטיח שהם באים לעבודה, בידיים נקיות ללא אג'נדה.

בדיוק לכך כיוונתי בטענתי כי הגישה המודרנית המוטמעת כה עמוק בבני הציונות הדתית, במיוחד בפלג החותר להשתלבות מצטיינת, מהווה חסם לחיבור אל קבוצת המסורתיים, שגם בהיותה נראית לכאורה לגמרי חילונית,  אינה נוקטת בפרקטיקת ההפרדה המודרנית.

בהיבט זה גם אני איני מודרני, מזמן עמדתי על הפוטנציאל הטמון לאדם מאמין בבשורה הפוסט-מודרנית. בהשראת מבטו הביקורתי של ברונו לאטור (ראו תמונה משמאל) על הרעיון המודרני, כביקורת על עצם התביעה והיומרה לטיהור מרחבי הפעולה המקצועיים והמדעיים, מתכנים של אמונה והשקפת עולם, בחרתי להציע בהשראתו ובהשראת מישל פוקו, את ניפוץ הפרדיגמה המודרנית.  בחינה ביקורתית של פרקטיקת הפרדה, יכולה להביאנו להכרה שהיא אמנם מכוונת למגמה בת הנמקה, אך היא מעולם לא השיגה טיהור מושלם.

[תמונתו של ברונו לאטור משמאל הועלתה לויקיפדיה ע"י Monika derivative work: Toter Alter Mann. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

לא רק האדם הדתי מביא עמו לעבודה השקפת עולם. גם חילוניות היא השקפת עולם. גם שקוף זה סוג של צבע. לא רק שכולנו יצוריי כלאיים , הפועלים במרחבי  כלאיים בלתי מטוהרים, אלא שהבשורה הנחוצה כל כך למצבנו המשברי, שוכנת כנראה, במרחבי הכלאיים.

המאבק על ענף תודעה יהודית כמאבק על זהות המרחב הציבורי במדינת היהודים

הסוגיה מצויה בחודשים האחרונים במרכזה של תרעומת שהצטברה בציונות הדתית כלפי הפיקוד העליון בצה"ל. עיקר המשבר מתחולל דווקא בקרב בני הפלג הבדלני המסתגר. לרבים אחרים לא ברור מה הסיפור ועל מה נזעקים. העניין בסמכותו המלאה של רמטכ"ל, ואין כל חדש בהעברת ענף או מחלקה מאגף לאגף במטכ"ל. צה"ל כמו כל ארגון, בוחן מידי תקופה, את מבנה היחידות והמטה כעניין שבשגרה. מהו אם כן ההסבר לדיון הטעון ביחס להחלטת הרמטכ"ל להעברת ענף תודעה יהודית מאחריות הרבנות הצבאית, לאחריות ראש אכ"א?

ובכן מה שמכונן את הדיון הציבורי בשאלת קיומו ותפקודו של הענף לתודעה יהודית, כדיון פוליטי רב משמעות, נובע מכך שבשאלה הזו, מתמצה כרגע המאבק על זהותו של המרחב הציבורי במדינת ישראל. בן גוריון היטיב לכונן את צה"ל כגוף המבטא  בערכיו את ליבת הממלכתיות הישראלית. בהיבט זה המאבק הציבורי, בסוגיית הענף לתודעה יהודית, כמאבק המונע על ידי גורמים מחוץ לצה"ל, ומוחדר אל סדר יומו של המטה הכללי, מבטא מאבק אקטיבי על אופייה המתהווה של הממלכתיות הישראלית.

בתוך כך מובלטות שתי שאלות יסוד, על משמעותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית:

• האחת מתמקדת במקומה של הדת במרחב הציבורי הישראלי.
• השנייה מתמקדת בשאלת גבולות התופעה הדתית. האם, לדוגמה, נושא רוח הלחימה של צה"ל, הוא בכלל עניין דתי, הנתון באופן מוכר וראוי, גם בידי רבנים צבאיים; או שמוטב להגבילם לענייני בית הכנסת, כשרות ויין לקידוש.

בעל כורחנו, הדיון מוביל לשאלת היעוד: את מי אמורה לשרת הרבנות הצבאית? האם רק את החיילים הדתיים, כגוף מסייע ליצירת תנאים הולמים לשירותם בצה"ל, או את כלל משרתי צה"ל, גם אלה שאינם יהודים? לגישה מצמצמת או מרחיבה בכל אחת משאלות אלה, קיימות השלכות משמעותיות לעיצוב המרחב הציבורי של מדינת ישראל.

כאן טמונה מחלוקת מעניינת: כאשר רב צבאי אוסף לוחמים לתפילה בטרם קרב, מבחינת החילונים המובהקים רצוי שיפנה רק לדתיים מתויגים. צרוף האחרים, הנראים להם כחילונים, נתפס בעיניהם כמניפולציה מיסיונרית. אולם 'חיילים  אחרים' אלה, יודעים תפילה מבית אבא וזקוקים לה באופן לגמרי אותנטי, לא רק בטרם קרב. הרב הצבאי נדרש בהיבטים אלה לרוב חיילי צה"ל, השמחים בנוכחותו הצמודה.

בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה יצא לאחרונה הספר "כשיהדות פוגשת מדינה" (ראו תמונת כריכה למעלה). הספר מומלץ כמבוא לעיון עמוק וביקורתי בסוגיה. בשער הרביעי: "יהדותה של מדינת ישראל בעיני אנשי רוח חילוניים", מצוי ביטוי בהיר לקוי המתאר ההגיוניים, המהווים השראה למצדדים בגישה המצמצמת, ביחס למקומה של הרבנות הצבאית. בתיאורם של גדעון כ"ץ וניר קידר, כותבי שער זה, מובלטות שתי הנחות טעונות ברור:

• האחת קובעת ש"רוב אזרחיה של מדינת ישראל אינם רואים בעצמם מאמינים ואינם סרים למרותה של תורה" (שם, ע' 423).
• השנייה קובעת כי יהודים חילונים "רואים במדינת החוק המודרנית, את אחד משיאי החילון ואולי אף את אחד משיאי היצירה האנושית. בעיניהם הדת היא גורם העלול לערער את יציבות המדינה" (שם ע' 424).

קל להבין מכאן כיצד לדידם, ככל שהמרחב הציבורי במדינתנו, יהיה טהור מהשפעה דתית, כך תתחזק מדינת ישראל כפרויקט מודרני יעיל ומתוקן. כך גם רצוי להבנתם, עבור רוב האזרחים, המאובחנים בעיניהם כחילונים.

לעומת גישה רווחת זו, בהשתתפותי בדיון שנערך לרגל הוצאת הספר, חלקתי על שתי הנחות יסוד אלה. בכל הקשור לטענה השנייה גייסתי לעזרתי את ברונו לאטור וביקורתו על המודרניות. נשאיר דיון זה למקום אחר. כנגד ההנחה הראשונה - המבקשת לשכנע שממילא, הרוב בין היהודים הישראלים הוא חילוני - טענתי כי רוב היהודים הישראלים ממש אינם חילוניים. למי שמתאר את הקבוצה הגדולה בתווך בין הדתיים המובהקים, לבין החילונים המובהקים כ"מסורתיים", יש אינטרס: לצמצם את קבוצת הדתיים עד כדי הצגתה כמיעוט. כך נסללת הדרך לביסוס הטענה כי הרוב כאן חילוני. בתיאור המסה הרחבה של יהודים מאמינים, בקטגוריית הביניים, "מסורתיים", מציגים כשליש מהחברה היהודית כסוג של "שקופים", ביחס למאבק על דרכה היהודית של מדינת ישראל. לפיכך, כה תמוהה מגמת הציונות הדתית לשתף פעולה עם הבידול בינה לבין המסורתיים. לפנינו תופעה מרתקת: מיעוט חילוני שמתנהג כמו רוב; ורוב דתי ומסורתי שמתנהג כמו מיעוט!

באופן מעשי, לנוכח אפיון מגמת המאבק על זהותה היהודית של הממלכתיות הישראלית, ראוי להדגיש עד כמה יש להימנע מלהפוך את המאבק על ענף התודעה היהודית, לאינטרס פוליטי של הציונות הדתית או מנהיגי הבית היהודי. זה בדיוק מה שיוכיח למתנגדים, עד כמה הענף מבטא לא יותר מאינטרס מגזרי.

כמו במאבק על עתידנו ביהודה ושומרון, המחויב לצאת מן המלכודת המגזרית ולהיות עניין לאומי, כך גם המאבק על מקומה של הרבנות הצבאית בצה"ל, הוא חייב לבטא רצון לאומי ממלכתי. למיטב היכרותי השטח מזמן בשל לכך, החיילים ברובם, שמחים עם המגמה אשר המחלוקת מסכנת לפי שעה את המשך קיומה.

הממד הסמוי מן העין בסוגיה זו, טמון בזיהוי מודע של הפוטנציאל הטמון בנושא, לעיצוב עתידו של המרחב הציבורי הישראלי. גם הציונות הדתית וגם הקבוצה החילונית, זיהו את המאבק על ענף תודעה יהודית כמפתח לגישה אל ליבה של הקבוצה המסורתית. באשר לציונות הדתית, הפלג המודרני המשתלב, אכן לא מצא עניין מיוחד במאבק. הוא רגיל מכבר בהפרדה בין אמונתו לבין עבודתו המקצועית. דווקא לפלג המתבדל בציונות הדתית, המאבק הפך למשמעותי ביותר. מתוך אורח חייו המסתגר של הפלג הבדלני בציונות הדתית, צה"ל הוא למעשה, המקום העיקרי בו הוא נפגש ללא מחיצות, עם הציבור המסורתי. המאבק להצרת צעדיה של הרבנות הצבאית מפעולה המחוללת חיבור אותנטי ורלוונטי בינה לבין קבוצת החיילים המסורתיים, הוא למעשה מאבק על גיבושה של קבוצת הרוב בחברה הישראלית, באמצעותה יעוצב המרחב הציבורי הישראלי בתכניו ובאופיו היהודיים.

סיכום: קריאת דרור ליציאה משעבוד הרעיון המודרני

"העולם המודרני מעולם לא אירע, במובן זה שהוא מעולם לא תיפקד לפי כללי חוקתו...הייתכן שהמודרניות היא אשליה? לא. היא הרבה יותר מאשליה והרבה פחות ממהות. היא כוח שהתווסף לכוחות אחרים שהיה ביכולתה לייצגם לאורך זמן, להאיצם, או לסכמם. אך מעתה יכולת זו אבדה לה לא מעט." (ברונו לאטור, "מעולם לא היינו מודרניים" תיאוריה וביקורת ,26 אביב 2006, עמ' 64)

באימוץ גישתו הביקורתית של לאטור, דיוננו יוכל לפרוץ אל מרחב חדש. את המסד התפיסתי המודרנ - שעדין ממשיך לכונן ולצקת את גישתם של החילונים ושל הציונות הדתית לתוך מסגרת משותפת - אפשר יהיה להחליף במסד חדש, שטרם גובש. לשינוי המסד התפיסתי המודרני תהיינה השלכות רחבות. אחת מהן, יכולה לסייע להתהוות זיקות חדשות בין הציונות הדתית לבין הקבוצה המסורתית ולהכרה כי רוב ברור בין היהודים במדינת ישראל הם דתיים ומסורתיים.

תורתו והגותו של הרב יהודה לאון אשכנזי (מניטו) (ראו תמונה משמאל) - שעלה מצרפת והתוודע גם להלכי הרוח הפילוסופיים הצרפתים של המחצית השנייה למאה ה-20 וגם לתורת הרב קוק - ממתינה מכבר כבשורה לברור מחדש של שאלות היסוד המסעירות את החברה היהודית ישראלית.

 בספרו: מדרש בסוד ההפכים, תיאר את משה רבנו כיצור כלאיים בעל שתי זהויות: מצרית ועברית: " למשה רבנו לא הייתה אישיות אחת, כי אם אישיות כפולה. כביכול היו קיימים שני "משה" שונים לחלוטין:

• הראשון הוא בנו של פרעה, המצרי המובהק.
• השני הוא מנהיג ישראל, בן לשבט לוי.

זהו אותו אדם, אדם אחד, אך יש לו פנים כפולים וזהות כפולה. באופן מסוים הוא מצרים עצמה ובאופן אחר הוא ישראל עצמה."

(הרב יהודה ליאון אשכנזי, מניטו, מדרש בסוד ההפכים: זהות מוסרית עברית, בית מורשה, ידיעות אחרונות, 2009, ע' 134)

בהמשך מבאר הרב מניטו את המדרש: "פיצול הזהות חוצה את עולמו של האדם מישראל לשניים: כביכול, בכל אחד מאתנו יש חלק מצרי, כל אחד וה"מצרים" שלו, והחלק האחר הוא עברי...  ברגע המבחן ההיסטורי, משה הכריע בעד זהות ישראל..."(שם עמ' 135-136).

הכרעה זו של משה, כפי שמובנת לי, אינה הכרעת בחירה דיכוטומית  בין 'מצריות' ל'עבריות', לא במחיקה מוחלטת של המצריות מדובר, אלא בהכרעה הכרוכה במזיגה מודעת ומבוררת. בבחירה ב'עבריות' נותרים הניצוצות שנלקטו מן 'המצריות' שכביכול ננטשה. נוצרת כך ישות חדשה.

כאן מצויה נקודת המפגש בין ביקורת הרעיון המודרני של ברונו לאטור לבין תורת הרב מניטו. שניהם מזהים את הדרישה  להפרדת מרחבי הקיום האנושי - כמו הדרישה לטיהור המרחב הציבורי הממלכתי, מתכניי השקפת עולם ואמונה פרטיים - כיומרה בלתי ניתנת למימוש, ואף כדרישה מזיקה.

המלצתו של לאטור להשלמה עם היותנו יצורי כלאיים, לא באה לבטא ייאוש. לא  בוויתור על יומרה שלנוכח מציאות קיומנו מתגלה כרחוקה מהישג ידינו מדובר, אלא דווקא בבשורה המכריזה על הפוטנציאל הטמון בנוכחותם הגלויה של יצורי הכלאיים בכל מרחבי הפעולה.

במשנתו של הרב מניטו, במיוחד בספרו, מדרש בסוד ההפכים, תופעת מיזוגיי הכלאיים, הוצבה כבסיס לזהות המייחדת את העבריות, דוגמת המיזוג חסר ההפרדה, הכל כך ייחודי לעם ישראל, בין דת לאומה. (שם ע' 104). משה רבנו, כבעל זהות כפולת פנים, גם בבחירתו בעבריות, הוא הגילום של בשורת מיזוג הכלאיים. מנהיגותו מגלמת את המיזוג בין המצריות שביטאה באותם ימים את חזית הקדמה האנושית, לבין העבריות שנצרפה במעמד ההתגלות בהר סיני.

בתיאורו הנועז של הרב מניטו, הקיום היהודי מתואר כקיום המתהווה בתהליך התמזגות מתמיד: "בכל מקום שהם נמצאים על פני האדמה, היהודים אוחזים בזהותם הייחודית ויחד עם זאת מלקטים את הזהויות האנושיות של כל מקום וכל זמן ועוטים אותן על עצמם. הם בעת ובעונה אחת בני אדם לפי דרכו של אברהם ובני אדם לפי דרכן של צרפת, ליטא ומרוקו. כאשר הם מוצאים עצמם בפריז וכאשר הם מתקבצים לירושלים, הם מאחדים את כל הזהויות האנושיות, הם מקהילים את כל האנושות כולה –אם ירצה ה'! – ומאחדים אותה מחדש על פי דרכו של אברהם." (שם ע' 23)

גם בעבורנו, הקיום היהודי המודרני בזהויות כפולות ומופרדות, הגיע לנקודת זמן המחייבת ומאפשרת ברור מחודש. במסגרתו תוכל  הציונות הדתית להתהוות מחדש בזהות מחודשת ועמה ככל הנראה תתעצב מחדש גם החברה הישראלית במגמות מתחדשות.