[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי rawpixel לאתר Pixabay]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

המושג ניצחון עלה הרבה לסדר היום הציבורי, בהקשר להתמודדות של ישראל מול חמאס. כך למשל דיבר שר החינוך לשעבר, נפתלי בנט על "לתת לצה"ל פקודה לנצח את חמאס". כתבות רבות אחרות בתקשורת הציגו את מצבו של הארגון מול ישראל בסבבים האחרונים כניצחון.

[למאמר המלא של מורן אזולאי ב- ynet, לחצו כאן]

[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]

ניצחון – מילה שמבהירה בצורה ברורה מי זכה בתחרות. אבל לתחרות יש התחלה וסיום ברורים, החוקים ידועים מראש, אין השלכות שלא קשורות ישירות לעניין, ניתן לנתק אותה מההקשר הכולל.

בוא ניקח ספורטאי שהפסיד בגמר האולימפי וזכה למקום השני. באותו רגע שהוא הפסיד הוא חש אכזבה מרה, אבל כמה דקות לאחר מכן בטקס המדליות הוא יודע שהוא הצליח, למרות שלא ניצח (למעט אם זה פדרר...)...

[בתמונה: בטקס המדליות, גם זה שבמקום השני יודע שהצליח... השחיינים אמורי לבו, סזאר סיילו ואלן ברנאר ניצבים על הפודיום באולימפיאדת בייג'ינג, 2008. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Jmex60. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

החיים אינם תחרות ספורט...

אבל, החיים אינם תחרות ספורט, וגם קיומן של מדינות אינו כזה, אלא רצף ארוך ומתמשך, שכולל אירועים שמחים ועצובים, רגעי שיא ושפל, אבל כולם כמכלול הם חלק מהשלם.

ניצחונות יש רק באירועים טוטליים:

• אדם שהחלים מסרטן ניצח את הסרטן (כי מי שמפסיד נפטר).
• מדינת ישראל ניצחה במלחמת העצמאות, כי היא נלחמה על חייה ושרדה. בקרב על לטרון נכשלנו, אבל במלחמה הגדולה ניצחנו כי השאלה הייתה אחת: האם נשרוד או לא, כל יתר הסוגיות נדחקו הצידה (גם הויכוח על יהודה ושומרון).
• גרמניה הפסידה במלחמת העולם ה-2 ולא שרדה כגרמניה הנאצית. היא הוקמה מחדש ע"י ארה"ב.
• עיראק של סדאם הפסידה לארה"ב; והיום זאת מדינה אחרת ששמה עיראק, אבל האם ארה"ב ניצחה במלחמה?

למה אנחנו עסוקים כל כך בסוגיית הניצחון?

אחת הסיבות לעיסוק המתמיד שלנו בניצחון מקורה בחרדות הקיומיות שהיו בשנותיה הראשונות של המדינה. כל מלחמה נראתה כאילו היא מלחמה על חיי המדינה ללא קשר אם זה היה נכון אובייקטיבית או לא. אחד ההסברים לחרדה הקיומית הזאת היא השואה.

החרדות לפני מלחמת ששת הימים היו קיומיים, למרות שהאמריקאים העריכו, שיחסי הכוחות הם חד צדדיים לטובתנו, כפי שבאמת היה. לכן, אנחת הרווחה בסיום המלחמה - שאליה התלוו הישגים כבירים בשדה הקרב - נראתה כמו חולה סרטן שהחלים מהמחלה. לישראל לא היו יעדים לפני המלחמה (כמעט תמיד זה כך...); לכן, כל הישג, שהתלווה לזה ששרדנו, היה מתנה אלוהית. אבל, האם ניצחנו? המדינה לא עמדה מלכת, המשכנו להתפתח, אבל לא היה טקס חלוקת מדליות.

השאלה, האם ניצחנו, בכל תחרות קטנה (עימות, סבב, מו"מ) אינה מאפשרת לעסוק באסטרטגיה, יעדים וחלופות, היא מונעת את הדיון על המטרות והתועלת הצפויה מהן ומה המחיר שצריך לשלם כדאי להשיגן.

[בתמונה: הצנחנים ליד הכותל המערבי, לאחר שחרורו. יצירת מופת של הצלם, דוד רובינגר, לע"מ. השאלה, האם ניצחנו, בכל תחרות קטנה (עימות, סבב, מו"מ) אינה מאפשרת לעסוק באסטרטגיה, יעדים וחלופות, היא מונעת את הדיון על המטרות והתועלת הצפויה מהן ומה המחיר שצריך לשלם כדאי להשיגן...]

כך למשל, מלחמת יום הכיפורים פרצה כאשר ישראל רצתה לשמר את המצב האסטרטגי, ללא שאיפות כלל. היעד היה להימנע ממו"מ מדיני, כיוון שמחירו היה נראה גבוה מדי (פוליטית). עד היום אנחנו מרבים לציין שלמרות ההפתעה הגדולה ניצחנו בשדה הקרב, אבל אפילו התמונה בשדה הקרב יותר מורכבת:

• בצפון אמנם השגנו מובלעת קרקעית בסוריה, אבל לא היה בכוחנו להשיג יותר ובתמורה לשטח חתמנו על הסכם הפרדה.
• בדרום כיתרנו את הארמיה ה-3, אבל פתחנו במו"מ, חתמנו על שני הסכמי ביניים והסכם שלום ב-1979.

השורה התחתונה הייתה, שהמחיר עבור היעד של הימנעות ממו"מ היה גבוה מדי.

כעבור 9 שנים, יצאנו למלחמת שלום הגליל. היעד האמתי של המלחמה היה לגדוע את רוח הלאומיות הפלשתינית ולסדר את המזרח התיכון. בשדה הקרב נחלנו דווקא הצלחה מרשימה, אש"ף עזב את לבנון. ניצחנו. אבל ההישג האמתי לא הושג, והמחיר היה יקר מהתועלת. סיומה של המלחמה כעבור 18 שנים ו-1200 הרוגים נתפס כ'הפסד' (בריחה). אבל, במקום זאת אפשר לראות זאת כחיתוך הפסדים עתידיים, על יעד שלא היה קיים באמת (למעט אגו וכבוד). כעבור 18 שנה מהנסיגה, אפשר לראות שההפסדים מהשהייה אכן נחתכו, וישראל - שרואה בקו הכחול את גבולה הצפוני - לא שילמה על כך מחיר יקר (אין בסיס לטענה שהאינתיפאדה השנייה קשורה לנסיגה מלבנון).

ובחזרה לחמאס...

אפשר להתייחס גם לכל סבב מול חמאס כאילו אין שום דבר אחר שחשוב, וחייבים לנצח בכל מחיר. אבל, קיומה של ישראל מובטח בטווח הנראה לעין, ומדינה חייבת לבחון את המציאות בעיניים של יעדים ומחירים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
• מורן אזולאי (2019), בנט: "לתת לצה"ל פקודה לנצח את חמאס", 26/3/19, ynet.