[מאמר זה ראה אור לראשונה בדצמבר 1995, בכתב עת "ססטוס". כן פורסם בפברואר 1996 בכתב העת 'מנהלים משטרה']

כללי

המונחים 'שיקול דעת מוטעה' ו'רשלנות' הינם שני מרכיבים בתהליך קבלת ההחלטות של בעל תפקיד וביצועו בפועל. קו הגבול ביניהם קשה להגדרה חד-משמעית. שני האלמנטים - 'שיקול דעת מוטעה' ו'רשלנות', קיימים גם במקרים של הצלחה. אולם, מטבע הדברים הם נכרכים אחר הכישלון, כיוון שלעתים הם משמשים אותנו לצרכים של הגדרת אחריות משפטית במקרים אלה.

בנוסף לפן המשפטי קיים פן שונה לחלוטין - הפן המנהלי. פן זה תופס טעויות של בעלי תפקיד בארגון כחלק מתהליך של למידה ומכיר בצורך של ארגונים להיות 'סובלניים לטעות' להתיר מרווח טעות לאנשיהם (יחזקאלי ושלו, 1994).

היכן קו הגבול בין טעות לגיטימית ב'שיקול דעת' ל'רשלנות'? מה המשמעות של קו גבול זה על יכולתם של "ארגונים צבאיים" להמשיך ולהתפתח?

מאמר זה מנסה להתמודד עם מכלול היבטיה של הבעיה.

'שיקול דעת' ו'סובלנות לטעות'

הספרות הניהולית רואה חשיבות רבה לנושא 'שיקול הדעת' בקרב אנשי השטח ו'הסובלנות לטעות' של ארגונים. בעידן של ביזור נתפסת הריכוזיות כפוגעת באפקטיביות האירגונית. משקל רב ניתן לתרומה האישית ולקבלת אחריות מצד עובדים בכל הדרגים, בצד העצמת אנשי השטח  (Empowerment) על מנת לוודא שיוכלו לשאת בנטל. על כן, הגדלת 'מרחב שיקול הדעת' של אנשי השטח היא המטרה. שינוי זה מחייב לאפשר לכפיפים את הזכות לטעות, שכן, עשיה וטעיה כרוכות יחדיו. ארגון 'מתקדם' נמדד, במידה רבה, על פי עמדותיו כלפי נטילת סיכון וכישלון וע"פ סובלנותו בפועל לטעות. ארגון כזה יטה לתגמל על עצם נטילת הסיכון, בהנחה שאנשיו יהיו אפקטיביים הרבה יותר אם תהיה להם את הלגיטימציה והגיבוי לטעות (יחזקאלי ושלו, 1994).

עקרונות אלו מקובלים גם על ארגונים צבאיים. אחד האתגרים הקשים, אך החשובים, העומדים בפני מפקדים הינה הרחבת 'מרחב שיקול הדעת' של הכפופים והפחתת רמת החרדה בארגון. הצורך בנטילת סיכון מהווה מרכיב חשוב בחינוכם של קצינים והנכונות ליטול סיכון הנו מרכיב מהותי בטפסי ההערכה שלהם.

אולם, מידת היכולת לאפשר 'סובלנות לטעות' כ'שכר לימוד' של דרגי השטח מחדדת את הסוגיה עד כדי בעייתיות.

'ארגונים צבאיים' מתפקדים מעצם טבעם כ'ארגוני חרדה'. כלומר, הם ארגונים בעלי הררכיה ברורה וכללי משמעת נוקשים המביאים לכך שטעויות גוררות צעדים משמעותיים נגד הטועה. על כן, מעצם טבעם אין בארגונים אלה 'סובלנות לטעות' ובשל כך הם מועדים לסכנת התפתחות נורמה של חוסר עשיה ו/או 'ראש קטן' (יחזקאלי ושלו, 1993א').

צבאות שהצליחו להרחיב את 'מרחב שיקול הדעת' של מפקדי השטח, על המחיר האלטרנטיבי הכרוך בכך, זכו בדר"כ לתיגמול נאות בשדה הקרב. לדוגמה, מסורת האצלת הסמכויות בצבא הפרוסי גרמני שהחלה כבר מלמעלה, כאשר הפיקוד העליון של צבא היבשה נתן יד חופשית לקבוצות הארמיות במילוי משימותיהן ואלו האצילו סמכויות כלפי מטה (הילגרובר, 1985) את התוצאות קטף הצבא הגרמני בניהולו המוצלח של מסע המלחמה בתחילת מלחמת העולם השנייה.

אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, נקט עם כניסתו לתפקיד במדיניות של האצלת סמכויות רבה יותר ליחידות השטח. הוא הרחיב את 'מרחב שיקול הדעת' של המפקדים הזוטרים. בין היתר, הואצלו סמכויות למפקדי חטיבות לאשר יציאת כוחות לתנועה לילית. פעולות אלה בוצעו באישור מפקד החטיבה בלבד, בעוד שבעבר, חייבו את אישור אלוף הפיקוד עצמו.

מדיניות זו עמדה לדיון צבורי, שהתעורר מעל דפי העיתונות, (פישמן, 1995) בעקבות שני אירועים צבאיים בחודש אוקטובר האחרון. במהלך אירועים אלו נהרגו ברצועת הבטחון בלבנון  9חיילים ונפצעו  6נוספים. שני הארועים התרחשו בעקבות יציאת כח במהלך הלילה, ללא פתיחת ציר, תוך שימוש ברכבים שאינם מוגנים.

שתי שאלות עמדו במרכז הקונפליקט: האחת - האם היתה טעות בשיקול הדעת של המ"פ אוחנה ז"ל או היתה זו רשלנות שגרמה לפגיעות בנפש. התחקיר קבע כי אוחנה לא התרשל (ידיעות אחרונות, 23.10.95). השאלה השנייה נגעה בהגיון שבמדיניות האצלת הסמכויות, לאור המחיר.

סוגית 'מרחב שיקול הדעת' עלתה לכותרות גם עקב פסק דין של בית המשפט העליון שדן בערעור על פסיקת בית הדין הצבאי במשפטם של רב-סרן וסרן מסיירת מטכ"ל ש"התרשלותם החמורה ושגיאותיהם הקריטיות" כהגדרת בית הדין, גרמו למות חמישה מחייליהם ב'אסון צאלים ב'. ביהמ"ש העליון פסק כי הנורמה שקבע בית הדין הצבאי בדבר "קיומה של סתירה כביכול בין חובת המפקד לקיים את כללי הבטיחות במסגרת האימונים והפעילות המבצעית לבין יכולתו למלא בהצלחה את תפקידו ולהשיג את משימתה של יחידתו" הינה "בלתי נסבלת" ומעודדת זלזול בכללי הבטיחות (נגבי, 1995).

זכורה גם התערבות נשיא המדינה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין, בגין גרימת מות בהתרשלות, את מפקד המחלקה של סמל חיים בר-נתן ז"ל, שנהרג מאש כוחותינו בפעולה קרבית בלבנון. התערבות זו גררה, לאחר מכן, גם פניה של מג"דים במילואים לפרקליט הצבאי הראשי בתביעה שלא להעמיד לדין את הקצין (לוי, 1995) הרמטכ"ל טען כי יש בה "הזמנה לראש-קטן" (ברון, 1995).

ה'רשלנות' - הפן האחר של 'מרווח שיקול הדעת'

ההגדרה הממצה ביותר של 'רשלנות' מצוייה בחוק הפלילי. חוק העונשין (1977) מגדיר בסעיפים 338 ו- 341 "מעשה פזיזות ורשלנות" כמעשה שלא כדין או מחדל "שיש בהם כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה". 'מעשה' הינו פעולה בדרך "נמהרת או רשלנית". מחדל' משמעו "הימנעות מעשית מעשה שחובתו לעשותו", כמו "אי נקיטת אמצעי זהירות נאותים בפני סכנה מצטברת הכרוכה בהם". מכאן שהחוק הפלילי (ובעקבותיו החוק הצבאי) מטיל אחריות פלילית של התרשלות על עצם המעשה, גם אם לא נגרם נזק לחיים או לרכוש.

האם ניתן לעשות הבחנה חדה וברורה בין 'רשלנות' ל'שיקול דעת מוטעה'? לכאורה כן. נגבי (1995) מבדיל ביניהם ע"י הפרדה בין 'יצירת סיכון רשלני ומיותר', ל'סיכון שקול ומחושב'. הוא מביא לדוגמא מצב אפשרי מעולם הרפואה: "איש לא יעלה על דעתו להעמיד לדין כירורג, על שלאחר 'שיקול דעת' מקצועי החליט לחתוך אבר מסויים, אף אם בדיעבד יתברר שהשיקול שלו היה מוטעה, ותוצאתה של הטעות, מבחינת החולה - היתה פטאלית. אולם, שונה לחלוטין המצב אם אותו כירורג לא טרח לנקות את ידיו לפני שניגש לשולחן הניתוחים, או החל בניתוח בלי שווידא שכל הציוד הנדרש מצוי וזמין לשימושו. במקרה הזה, ודאי שתהא זו זכותן ואף חובתן של הרשויות למצות עימו את הדין". על פי נגבי זה בדיוק ההגיון המשפטי והמוסרי שביסוד החלטת היועץ המשפטי לממשלה בדבר העמדת מפקדו של בר-נתן ז"ל לדין. "שום בר-דעת לא היה מציע לשפוט את הקצין על שהחליט - בעיצומה של פעילות קרבית - לסטות, מסיבה מבצעית זו או אחרת, מן התיכנון המקורי ומערוץ ההתקדמות המתוכנן. זוהי אכן החלטה מקצועית, אשר שום חכם שלאחר מעשה איננו מסוגל, או רשאי, לשפטה. אך שונה לחלוטין המצב אם הפר הקצין את חובתו לידע - במידת האפשר - את כל חילייו, באשר לסטיה האמורה".

הרמטכ"ל שחק, בביקורתו על החלטת היועמ"ש, הוסיף לויכוח הגדרה נוספת: יצירת הבחנה ברורה בין 'רשלנות מבצעית' ל'רשלנות באימונים'. לטענתו, גם אם קיימת 'רשלנות' בנסיבות מבצעיות, אין להטיל עליה אחריות פלילית, אלא אם כן נעשתה פעולה בזדון, או חרגה מתחום סביר. שכן, 'רשלנות מבצעית' נעשית תחת לחץ ונסיבות קשות ביותר. נימוקיו של הנשיא היו כי העמדת הקצין לדין תגרום נזק לפעילות המבצעית, היום-יומית של צה"ל. "צה"ל זו מערכת שונה לחלוטין מהמערכת האזרחית... ההחלטה... עלולה לעודד תופעה של 'ראש קטן' בקרב החיילים והמפקדים... השיקול של כל מפקד בשדה הקרב הוא שיקול קשה ואכזרי ונתון להרבה לחצים, כשפגז נופל מימין ופגז משמאל..." (אייבנר וצימוקי, 1995).

מכתב המג"דים לפצ"ר מחזק דיעה זו. אחד החותמים על המכתב צוטט באמרו כי "מפקדים יחששו לצאת לפעילות מבצעית. חיילים יפחדו לירות. כל אחד יבקש עורך דין צמוד לפני שהוא יספר בתחקיר את האמת" (לוי, 1995).

גורמים אחרים המשפיעים על התוצאות

חשוב לזכור כי משקלם 'שיקול דעת מוטעה' ו'רשלנות' בתוצאה הסופית אינו ברור מאליו.

תרשים מס' 1 מבטא את התפיסה הרווחת בנוגע ל"תרומתם" של 'שיקול הדעת המוטעה וה'רשלנות' לתוצאה (שלו, 1995) קרי, אם מופעל שיקול דעת נכון והיה ביצוע נאות, ההצלחה מובטחת, ולהפך. שיקול דעת מוטעה, עם ביצוע נאות, או שיקול דעת נכון וביצוע רשלני יכולים להסתיים הן בהצלחה והן בכשלון. אם כך, שיקול דעת וביצוע אינם הגורמים היחידים המשפיעים על הצלחה או כישלון.

לייטון (1986) ממחיש מצב זה בטענה כי דרך ניהול 'הקרב על הנהר מאז' ע"י הגרמנים, בעת הפלישה הגרמנית למערב במאי 1940 היה רשלני. אולם, "ניצחונות הגרמנים במערכה הזו גרמו לכך שהפחז הצבאי שלהם נחשב לגאונות והימוריהם המסוכנים - למעשי ניסים".

תרשים מס' 1: שיקול דעת מול אופן ביצוע במבחן התוצאה (שלו, 1995)

חמו (1995) מתווה מודל, הממחיש את ההתמקדות השגויה ב'מבחן התוצאה'. על פי מודל זה ההתמקדות הינה בדר"כ בקצה הקרחון (ראה תרשים מס'  2), באותם אירועים שאכן קרו. הטיפול באותם 'אירועים' מתמקד בחיפוש אחר אשם והעמדתו לדין, ויש התעלמות ממקרים של 'כמעט אירוע', אשר זהה לארוע מבחינת השתלשלות המאורעות, מלבד הבדל אחד: ב'אירוע' קיים נזק לחיים או לרכוש ואילו ב'כמעט אירוע' אין נזק, עובדה שמקורה פעמים רבות במזל בלבד.

תרשים מס' 2 הקרחון (מתוך חמו, טרם פורסם)

דיון

אין ספק כי קיים פער בין עקרונות הניהול שהוצגו לעיל ובין היכולת לישם אותם בארגונים צבאיים. שתי סיבות עיקריות לכך:

הסיבה הראשונה הינה ההסתמכות הבעייתית על 'מבחן התוצאה'. המודלים שלו שלו (1995) וחמו (טרם פורסם) מלמדים כי מבחן התוצאה אינו מספיק. על כן, ראוי לערוך את הבדיקה בשלב מוקדם יותר: מה היתה תרומתם של שיקול הדעת, אופן הביצוע וגורמים אחרים לתוצאה שהתקבלה, תוך ראית התמונה הכוללת.

אלוף פיקוד הצפון טען לאחר הארוע כי למרות האירועים הקשים של חודש אוקטובר, המדיניות של 'הרחבת שיקול הדעת' משתלמת בראיה הכוללת: "'עיגול פינות' היה חמור שבעתיים בתקופה בה ניסינו לקצץ להם את הסמכויות... במבחן הארוך... אין ספק שהיזמה, היצירתיות וחופש הפעולה מביאים לא רק לתוצאות טובות יותר, אלא גם לפחות נפגעים" (פישמן, 1995).

לוין גורס כי מבחנה של פעולה אינו רק ברמת שיקול הדעת של המחליט. שיקול הדעת הינו רק אחד מארבעה פרמטרים להערכה. הפרמטרים האחרים הם: "האם פעלו על פי הנהלים והפקודות ... הפרמטרים של המיומנות - של הכרת התרגולות וטכניקות הלחימה, של בחינת השיקולים הטקטיים נוכח מצבים מורכבים בשטח, והפרמטר של הנורמות שלנו - של התנהגות חיילים ומפקדים תחת אש".

לוין מדגיש כי "לאור ארבעת הפרמטרים האלה צריכים לבחון כל משימה - כשיוצאים אליה וכשחוזרים ממנה... ולא להגרר למצב שבו אנשים שלנו יעדיפו לא לפעול בכלל או להפגע.. ככה אי אפשר להלחם ולנצח" (פישמן, 1995).

'ארגונים צבאיים' אינם מגדירים באופן בלתי תלוי את 'מרחב שיקול הדעת'. הציבור עושה זאת בעבורם, בעצמה גדלה והולכת, כיוון שהוא, בסופו של דבר, זה שמשלם את המחיר. לכן, ההתבססות על מבחן התוצאה, נובעת במידה רבה מכך שזוהי הדרך בה מגיעים הדברים למבחן הציבור.

עלית משקלו של הפרט בחברה המודרנית נעשית בקצב מואץ. הטכנולוגיה המתפתחת - טלויזיה, רדיו, טלפונים סלולאריים - כל אלה ביטלו את המונופול שהיה לשלטון על העברת מידע לאזרחיו. היום יכולים אזרחים לפקוח עין על ממשלותיהם ביעילות רבה יותר משיכולות ממשלות לפקוח עין על אזרחיהן (נייסביט ואבורדין, .)1990 מעורבות אזרחים בצבא גדלה והולכת בתחומים של תנאי שירות ובראש ובראשונה - בטחון באימונים ובפעילות מבצעית. כאשר סובלנותו של הציבור כלפי טעויות קטנה והולכת, כמעט בלתי אפשרי למעשה להנהיג "סובלנות לטעות".

המחיר המתחייב מכך כבד: לא הגרוע והמתרשל, לאורך זמן, מובא בהכרח לדין. קצין טוב, ביש מזל, שכשל פעם בודדת יכול לאבד את עולמו ברגע ואילו אחרים, טובים פחות, ממשיכים בשלהם. סיטואציה כזו משדרת לאנשי השטח מסר שונה לחלוטין ממה שנתכוונו אליו אנשי החוק - כי הכל מזל. כולם נגדנו והמטרה היא השרדות. יתרה מכך. כאשר התהליך מאבד משמעות, מאבד הארגון את היכולת לקיים תחקירי אמת אחרי ארועים, על מנת להגיע לניתוח מעמיק של הדברים, נוסח המודל שהתווה חמו.

בארגון פיקודי, שבו כנות עלולה להוביל להליך משמעתי או פלילי ולמיצוי הדין, מתפתחות נורמות של חוסר כנות, מתוך אי רצון לשלם את המחיר (יחזקאלי ושלו, 1993ב').

הסיבה השניה הינה היכולת לאתר 'קו גבול' בין 'שיקול דעת מוטעה' ל'רשלנות'. דומה כי הדיון בסוגיה זו לא סייע להבהירה. ההיפך הוא הנכון. ככל שהסיטואציה מסובכת יותר, 'קו הגבול' עמום יותר בהתאמה.

בנסיון לקבוע האם בארוע מסויים היה 'שיקול דעת מוטעה' או 'רשלנות', קיימות שתי רמות ניתוח. האחת, הנעשית ע"י הגורם המקצועי, היא ניתוח "אובייקטיבי", המתבסס על כל המידע ומתייחס גם למקרים של 'כמעט אירוע' ולמקרים של 'הצלחה'. האחרת הינה הדיון הציבורי באירועים אלו. דיון זה, מעצם טיבו, הינו ניתוח "סובייקטיבי" והוא חלקי מבחינת תכניו וסוג המקרים אליו הוא מתייחס - 'כשלונות' בלבד.

בשל העובדה כי אין ביכולתנו להבחין באופן מובהק בנקודה קריטית שבה שיקול דעת מוטעה הופך לרשלנות, ועצם העובדה ששיפוט סובייקטיבי (ציבורי) הינו חלקי ואינו חל על כל המקרים, לא ברור מהן המסקנות המעשיות שניתן להסיק מדיון זה (שלו, 1995).

אם כך, ניתן גם להטיל ספק במידת התבונה שבקביעת הבחנות בין שיקול דעת מוטעה' ל'רשלנות' בפעילות מבצעית. ליד שולחן הכתיבה של נגבי ההבחנה בין המונחים אכן ברורה ובעלת הגיון. אולם, האם אותו הגיון תקף גם בשטח? האם התנאים והלחץ מאפשרים תמיד הליך שקול של חשיבה? האם אדם תחת אש מגיב כמו מנתח בחדר הניתוחים שלו? אנשים שהתנסו בחוויות מסוג זה, נוטים לפתח דיעות אחרות. הם ראו פעמים רבות כיצד אנשים משתנים - לחיוב ולשלילה. שם פועלים האינסטינקטים ואופיו של אדם, הכשרות, תרגולות, חוקים ונוהלים יכולים להרגיל ולחנך. אולם לעולם לא יוכלו להבטיח רציונליות בקבלת החלטות תחת אש.

מהן המסקנות המעשיות מדיון זה? הדרך הטובה להתמודד עם המצב הינה ביכולת להטמיע את ההבחנה שערך הרמטכ"ל בין הפעילות המבצעית לפעילות באימונים:

בתחום זה ודאי כי דעת הקהל המתעצמת לא תתיר מרווח תימרון בכל הנוגע לחיי אדם. להיפך. מרווח זה ילך ויצטמצם. קצינים יחשפו יותר ויותר לתביעות בגין אחריות אישית על אירועים ויעשו הכל על מנת שלא להסתכן באחריות למעשה שיתפס מבחינה ציבורית כ'רשלנות'. שכן, על השיקול של טובת הארגון וצרכיו גובר והולך השיקול של הצורך להישרד ב'עידן האחריות האישית'. במצב כזה אין מנוס מהנהגת דרכי עבודה שיתירו פחות שיקול דעת וגם פחות סיכוי לטעות, על המחיר האלטרנטיבי הכרוך בכך. בנוסף, צריך לעודד מנגנוני ביטוח, אשר הפכו מרכיב חיוני בהגנה על בעלי מקצוע בסקטורים מסויימים, כמו רופאים למשל. באופן כזה יקטן הסיכוי של פגיעה אישית בקצינים ויהיה להם פיצוי סביר והגנה בפני תביעות אזרחיות במקרה בו יאלצו לשלם מחיר אישי.

בתחום 'הפעילות המבצעית' עומד היום הצבא במצב נוח יחסית, בו קובעי מדיניות רבים מכירים את הבעיה דרך עברם הצבאי. מצב כזה הינו הזדמנות של פז לעצור את הסחף ולחתור להסכמה שלא להעמיד למבחן משפטי החלטות של מפקדים, המקבלים החלטות ב'פעילות מבצעית'. כך יוכל הצבא לטפח דרגי פיקוד יוזמים, שאינם יראים לקבל החלטות אמיצות. העלאת הבעיה לדיון, ביזמת הצבא, לאו דווקא בעקבות אסון, תוך מאבק ציבורי לעגן גיבוי חוקי להחלטה, תאפשר לו להתפתח כ'ארגון לומד', להנחיל לאנשיו תרבות של ביצוע תחקירי אמת הן בעיתות 'הצלחה' והן ב'כשלון', ולטפח דרג של מפקדי שטח, בעלי סמכויות, שאינם יראים להפעילם.

אל"מ (מי"ל) ד"ר עימנואל ולד ( 1987) כתב בספרו "קללת הכלים השבורים" כי שחיקת מקצועיות הפיקוד היבשתי של צה"ל הגיעה עד לרמת המ"פ-מג"ד וכי הביטוי לכך בשטח היה אי היכולת למצות כוח בכל הדרגים... עד כדי העדר כושר להתגבר אפילו על התנגדות כוחות אוייב קטנים. מילים אלו, מוקצנות ככל שיהיו, הן ההוכחה כי פיקוד נטול פחדים, מואצל סמכויות, הפועל מתוך יזמה ואומץ הינו צורך חיוני למדינה, החיה עדיין על חרבה, גם אם הדרך להשגתו מחייבת תשלום מחיר, כואב ככל שיהיה.

מקורות

• אייבנר איתמר, צימוקי טובה, 'ויצמן: העמדת הקצין לדין תגרום נזק לפעילות צה"ל', ידיעות אחרונות, 7/6/95, ע' 12.
• ברון גבי, "העמדה לדין על רשלנות מבצעית - הזמנה לראש קטן", ידיעות אחרונות, 26/7/95.
• ולד עימנואל, קללת הכלים השבורים, הוצאת שוקן/ירושלים ותל-אביב, ע' 12.
• הילגרובר אנדראס, פלדמרשל גרד פון רונדשטט, אצל קארבר מייקל (עורך), אדוני המלחמה, הוצאת מערכות, 1985, עמ' 157-145.
• חוק העונשין תשל"ז, 1977, סעיף 338.
• חמו אברהם, שיתוף הפעולה בין קצין השכונה לקהילה, המכון לחינוך מפעיל ומונע, רמת גן (טרם פורסם, בכתובים בידי המחברים).
• יחזקאלי פנחס, שלו אורית, אלימות השוטרים - המלכוד, משאבי אנוש, מס' 64 אפריל 1993, עמ' 16-14.
• יחזקאלי פנחס, אורית שלו, בריחת עצורים, פיקוד וניהול, סטטוס, גיליון 25, יוני -1993ב', עמ' 43-39.
• יחזקאלי פנחס, שלו אורית, מחירה של "אחריות" בקרב לובשי מדים, משאבי אנוש, מס'  73, ינואר 1994, עמ' 22-20.
• לוי יוסי, "מפקדים יחששו לצאת לפעילות מבצעית", מעריב, 23/7/95, עמ' 1, 12.
• נגבי משה, התותחים, המוזות והחוק, מעריב, מוסף שבת, 9/6/95, ע' 12.
• נייסביט ג'ון ואבורדין פטרישה, 2,000 מגמות על בעולם בעשור האחרון של המאה, הוצאת מטר, תל-אביב, 1990, עמ' 284-280.
• פישמן אלכס, האם כולנו התרשלנו? האם כולנו טיפשים?, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 20/10/95, עמ' 3-1.
• שלו אורית, הערות למאמר (בכתובים אצל המחבר).
• אין מחבר, הסתיים התחקיר: המ"פ אוחנה ז"ל פעל כשורה, ידיעות אחרונות, 23/10/95, ע' 7.

יחזקאלי פנחס (1995), הגבול הדק שבין שיקול דעת ורשלנות, סטטוס, גיליון 54, נובמבר/דצמבר 1995, עמ' 58-55.

כן פורסם ב: מנהלים משטרה, גיליון מס' 2, פב' 1996, עמ' 13-7.