[תמונת אילוסטרציה, התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 3444753 לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על מחלת הסרטן והמאבק בה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 8 בפברואר 2022

עינב פרינץ (ראו תמונה משמאל), בת 45 היא חברת קיבוץ זיקים, ועובדת במכללה האקדמית אחווה

*  *  *

ב- 29.4.18 קיבלתי את אותה בשורה, שעמדה לעצב את חיי לא ממש כמו שקיוויתי. "התגלו תאים סרטניים" אמר כירורג השד ואת היתר כבר לא ממש שמעתי.

לי? סרטן? בגיל 45? אני? שיא הבריאות, שבקושי תופסת איזה וירוסון בשנה? שמצטיינת בכל בדיקות הדם שלי, ששעתיים אחרי לידה כבר דופקת מקלחת, שבחיים חוץ מלידות וביקורי אחרים לא ראיתי בית חולים מקרוב... לי?

שמקפידה ללכת כל שנה לכירורג שד, שמישש בעדינות ודחה בעדינות כל הצעה שלי לממוגרפיה או אולטרסאונד, כי עד גיל 50, ללא עבר משפחתי או רפואי, בדיקות כאלו זה לא משהו שכירורגי שד נדיבים לגביו.

אז סרטן. לי?

לי.

גיליתי הכי במקרה...

קבעתי תור שנתי לכירורג שד. שבוע לפני אחותי חשדה בגוש משלה בשד (שהתברר בדיעבד כשפיר). באותו ערב חשבתי למשש את שלי, למה לא?

והוא היה שם. הגוש. לגמרי שם. בשבוע הזה עד לבדיקה כבר למדתי להכיר אותו היטב.

חגיגית הגעתי לרופא ובישרתי על הממצא. הוא לא התרגש ולא מצא כלום. "הכל תקין, יש לך מבנה צפוף" הוא הפטיר. "אבל הגוש..." מלמלתי.

"את יודעת מה, בגלל שאת היסטרית (!) אשלח אותך לאולטרסאונד" הוא אמר.

באולטרסאונד גילו 3 גושים, באזורים שונים בשד, מה שחייב כריתה מלאה של רקמת השד.

אפילו כשחזרו תוצאות הביופסיה, הוא התעקש שהכל תקין במישוש.

למותר לציין ששם נפרדו דרכנו.

אז נכנסתי לסטטיסטיקה. 

אחת מתשע כבר מזמן לא רלוונטי. הפכנו לאחת משבע וחצי. אחת משבע וחצי נשים תחלה בסרטן השד. רבע מהן יחלו לפני גיל 50.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי pandoraferrari לאתר Pixabay]

לא נשפכתי סתם במאמר רגשני. כתבתי כי חשוב לי להדגיש עד כמה גילוי מוקדם יכול להציל חיים.

הוא ללא ספק הציל את שלי.

תפסתי את הסרטן מוקדם. שלב 2. עברתי כריתה ושחזור, ואז התברר שגם בלוטות הלימפה נגועות וגם את חלקן נאלצתי להסיר. ניצלתי מכימו בעור שיני, אבל לא מ- 25 הקרנות ומתרופות שאקח עוד שנים ארוכות.

ואז עוד ניתוח, כי אם כבר ציצים על חשבון המדינה, אז לפחות להשוות גם בצד השני...

והבראתי. וזה אפילו לא היה קשה מידי.

כי גיליתי בזמן.

בנות, האחריות היא קודם כל שלכן. מששו את הציצי מכל הכיוונים פעם בחודש, הקפידו ללכת לכירורג שד מומלץ, דרשו ממנו אולטרסאונד, דרשו שיעשה בדיקה ידנית מקיפה. אל תתפשרו בשום אופן!

שנה אחרי, ואני חיה, ומסתכלת קדימה עם שיער פזור והרבה אופטימיות. עטופה ואהובה במשפחה וחברים, חכמה וחזקה הרבה הרבה יותר.

אני לא גיבורה

ולא לביאה

ולא סופרוומן.

חליתי ועשיתי את מה שצריך להבריא.

אה, ויש לי ציצים מהממים!

[הכרזה: ייצור ידע]

[לאוסף המאמרים על מחלת הסרטן והמאבק בה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]