אבי הראל: ניחוש אסור ומותר

[בתמונה: בין חוקי הקדושה המתוארים על אתר, אנו מוצאים את האיסור לעסוק בכל סוגי הניחוש והגדת העתידות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tumisu לאתר Pixabay]

[בתמונה: בין חוקי הקדושה המתוארים על אתר, אנו מוצאים את האיסור לעסוק בכל סוגי הניחוש והגדת העתידות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tumisu לאתר Pixabay]

המקרא בניגוד לתרבויות העולם העתיק, אוסר על ניבוי באמצעים שונים, הכוללים בין השאר אמצעים מלאכותיים, תופעות טבע, ואסטרולוגיה. הרמב"ם קובע כי הפרשנות היחידה המותרת בעניין הניחוש היא פרשנות על מעשינו בעבר...

[לקובץ המאמרים על 'פרשת קדושים', לחצו כאן]

עודכן ב- 9 במאי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת קדושים בספר ויקרא מרבה לתאר מקרים ומושגים הקשורים בקדושה, בעיקר ביחס אדם לחברו. קדושה זו אינה קדושה שמימית אלא קדושה ארצית, ומטרתה להפוך את החברה למקום מוסרי וטוב יותר. חברה שיש בה את אידאל הקדושה האמור כאן, מבינה שכל יחיד החי בתוכה, מכיר שהוא אינו לבד בעולמו, ועליו להתנהל באורח חיים שכזה יביא את החברה למקום טוב יותר.

בין חוקי הקדושה המתוארים על אתר, אנו מוצאים את האיסור לעסוק בכל סוגי הניחוש והגדת העתידות, עיסוק שהיה רווח מאוד בכל רחבי המזרח הקדום ובמסופוטמיה במיוחד. זו האחרונה סיפקה תעודות רבות העוסקות בכל ענפי הניחוש וניבוי העתיד, אות וסימן לחשיבות הדבר בעיניהם. גם הבבלים והאשורים למדו את עניין הניבוי מהתרבות השומרית, ואף הגדילו והרחיבו אותה לגבהים חדשים.

[בתמונה: ניחוש אסור ומותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Didgeman לאתר Pixabay]

[בתמונה: ניחוש אסור ומותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Didgeman לאתר Pixabay]

במסופוטמיה היו נהוגות שתי שיטות מרכזיות בהגדת עתידות, השיטה הפעילה והשיטה הסבילה [1]:

  • בשיטה הפעילה, האדם ייצר אמצעים מלאכותיים שהמנבא שואב מהם את האותות המבשרים על העתיד להיות;
  • ואילו בשיטה הסבילה, השתמש המנבא בתופעות הטבע השונות לצרכיו.

בשיטה הפעילה היה נפוץ הניחוש בגביע, כפי שידוע לנו מסיפורי יוסף במקרא [2], או בענן הקטורת, שתיהן בוצעו על ידי כוהן שכונה הרואה. שיטות אלה הוחלפו אחר כך בשיטה אחרת והיא הטלת גורל, או פור כפי שאנו מכירים היטב ממגילת אסתר [3].

לשיטת הניחוש הסבילה היו צורות רבות, אולם היו שתי שיטות מובילות גם כאן, האחת – ניחוש בכבד, והשנייה – שימוש באסטרולוגיה. הניחוש באיבר פנימי של קרבן, התבססה על האמונה, שהאלים שמש והדד רשמו את תשובותיהם לשאלותיו של הכוהן המקריב. זה החרון היה מתבונן בכבד של הקורבן, ועל פי מינוח מורכב ומסובך מאוד הוא היה "יודע" מהן תשובות האלים. הכוהנים שניבאו בעזרת הכבד היו ממוקמים בפקידות הגבוהה ביותר, ועל פיהם יישק כל דבר, מיציאה למלחמה ועד מה לשתול השנה בשדות. המלכים וגם אנשים אמידים מהשורה שילמו הון עתק לשמוע את מוצא פיהם של הרואים בכבד. לעומת זאת, האסטרולוגיה של עמי המזרח הקדום שימשה אך ורק את הדרג הממלכתי ולא הפרטי. בשיטה זו רווחה האמונה כי מיקום הכוכבים, זריחתם, תנועתם ומצבם משפיעים באופן ישיר על גורל הממלכה בכלל ושליטה בפרט. שיטות ניבוי נוספות שהיו שכיחות פחות במסופוטמיה היו התבוננות בתנועתן של חיות הבר בעיקר ציפורים ונחשים.

הרציונל של שיטות ניבוי אלה הייתה האמונה שקיימים ביקום כוחות נסתרים בדמותם של רוחות או אלים שונים היודעים את העתיד להתרחש ומגלים זאת, באמצעות ריטואל מסוים לאדם. אשר על כן, על פי שיטה זו, גורלו של האדם או השליט או הממלכה, נקבעים ללא התניה בהתנהלות כזאת או אחרת, אלא גורל זה קבוע וידוע מראש על ידי מערכת חוקים שניתן לכנותה מערכת עיוורת. שיטות הניחוש רק חושפות את הגורל הקבוע בפני האדם, והדבר היחידי שהוא יכול לנקוט כדרך פעולה שתציל אותו מגורלו, הוא השימוש במגיה או כישוף.

[בתמונה: ניחוש אסור ומותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MiraCosic לאתר Pixabay]

[בתמונה: ניחוש אסור ומותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MiraCosic לאתר Pixabay]

דברים אלה עומדים בסתירה מוחלטת לעמדת המקרא, שלפיה גורלו של האדם נתון בידי האל, והקובע את עתידו על פי מעשיו לטוב או למוטב. לכן, המקרא אוסר באופן מפורש וגורף על ניחוש מכל סוג שהוא, על פי הרשימה המפורטת הבאה:" י לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.  יא וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים.  יב כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל, הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ" [4]. הדרך יחידה לקבל מסר אלוהי הוא אך ורק באמצעות נביא, המקבל את דבר האל ישירות אליו. בפרשתנו, הביא כאמור המקרא רק שתי דוגמאות של ניחוש אסור, מעשהו של המנחש והמעונן.

חז"ל פירושו את מעשיהם של המנחש והמעונן באופן הבא:" תנו רבנן: מנחש - זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו. בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו. אל תתחיל בי, שחרית הוא, ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא. תנו רבנן: לא תנחשו ולא תעוננו - כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים" [5].

אולם האיסור של הניחוש בחז"ל אינו מוחלט והרמטי, ואנו מכירים את הסימנים שאוכלים בערב ראש השנה [6], במטרה שאכילה זו תביא לקיומם. לשון אחר – קיימת בחז"ל הפרדה בין ניחוש אסור לניחוש מותר.

את ההפרדה ההלכתית הפרקטית עושה הרמב"ם בחיבורו ההלכתי משנה תורה כדלקמן: "אין מנחשין כעכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול. וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה"[7].

[בתמונה: ניחוש אסור ומותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Antranias לאתר Pixabay]

[בתמונה: ניחוש אסור ומותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Antranias לאתר Pixabay]

הרמב"ם מחלק כאן, בין כיוון המעשים לבין פרשנות לשעבר.  אסור לאדם לסמוך על אירועים מסוימים כמרמזים לבאות, ולכן אמירה שאם יקרה כך וכך זה סימן שאני צריך לפעול בצורה מסוימת, או לחילופין אמירה שדבר מסוים שקרה מרמז כיצד צריך להתנהג התנהלות זו אסורה בתכלית. אולם מותר לתת פרשנות על דברים שכבר קרו בעבר, כגון אמירה שהצלחתי בדבר מסוים מכיוון שנהגתי באופן מסוים להשיג מטרה זו. הרציונל בחילוק הזה הוא שאסור לסמוך על סימנים וניחושים ולפעול על פיהם, ומה שמותר הוא רק לפרש את מעשינו בדיעבד [8].

בנושא האסטרולוגיה, עמדתו של הרמב"ם תקיפה וחד משמעית לשלילתה. באיגרתו אל חכמי מרסיליא[9] שנכתבה לחכמי דרום צרפת אנו מוצאים כי העיקרון המרכזי עליו נסובה האיגרת, היא שלילת האמונה במדע האסטרולוגיה, שהיו לו מאמינים רבים באותה תקופה. הרמב"ם פוסל באופן חד משמעי את האמונה בגזירת הכוכבים.

בראש הדברים של האיגרת, יש לדעתו של הרמב"ם תוקף ואימות לאמונה, רק על פי אחד משלושה מובילי הידע האנושי האמורים- מדע אמתי, השגה באמצעות החושים (אם הסתייגות למוגבלותם), מסורת מפיהם של נביאי האמת וצדיקי הדור. מי שמאמין באמצעות מוביל ידע אחר, שאינו נמנה על השלושה שהובאו לעיל, הרי אמונתו מסולפת.

המדע האמתי היחידי לדעת הרמב"ם, הקשור לגרמי השמיים הוא מדע האסטרונומיה.:"...ודעו רבותיי, שחכמת הכוכבים שהיא חכמה ודאית, היא ידיעת צורת הגלגלים ומנינן ומדתן ודרך הלוכן, ונטיתן לצפון או לדרום...בכל זה וכיוצא בו חוברו חכמי יון ופרס והודו חיבורים, והיא חכמה מפוארה...אבל אלו הדברים של הוברי שמים הטיפשים אינן כלום..."[10].

[בתמונה: ניחוש אסור ומותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

[בתמונה: ניחוש אסור ומותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

אמנם גם לדעת הרמב"ם יש לכוכבים השפעה על הנעשה בארץ- כדוגמת האור והחושך, עונות השנה ותופעת הגאות והשפל, אולם אין  להם כל השפעה על מעשי האדם, כי לאדם ניתן חופש בחירה  מוחלט:"...ודעו רבותיי ,שעיקר מעיקרי דת משה רבינו, וגם הפילוסופים כולם מודים בו, שכל מעשה האדם מסור להן, ואין שם מושך ולא כופה, אלא אם ירצה לעבוד את ה' ויהיה חכם ויושב בבית המדרש-יעשה, ואם ירצה ללכת בעצת רשעים ולרוץ עם הגנבים ולצפון עם החטאים והנואפים-יעשה, ואין שם טבע ולא מולד שמושך אותו לאחד מן הדרכים כלל..." [11],לאמור- האדם בן חורין לעשות ככול העולה על רוחו. יתרה מזאת, אם אכן גרמי השמים כבר קבעו מראש את גורלו ואת דרכו של האדם, מה התכלית בכול התורה מצוותיה ואזהרותיה, ומה הטעם בכול מעשה שיעשה האדם הרי הכול כבר נקבע בידי הכוכבים קודם בואו לעולם?

קו מחשבה זה מסביר את פסוקי המקרא והמדרשים באופן שונה מפרשנות הפשט. מארג הפסוקים והמדרשים הטוענים בהבנתם הראשונית כי הכוכבים קובעים את גורלו של האדם, אין זה פירושם העמוק והנכון. הפירוש האמיתי אינו כפשוטו, אלא ברוח הדברים שנאמרו לעיל: "...ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מן החכמים בתלמוד ובמדרשות, שדבריהם מראין שבשעת תולדתו של אדם יגרמו לו הכוכבים כך וכך...הלא תדעו שהרי כמה פסוקים מן התורה הקדושה אינן כפשטן, ולפי שנודע בראיות של דעת שאי אפשר שיהיה הדבר כפשוטו- תרגמו (פרשו) המתרגם תרגום שהדעת סובלת...וכבר הגדתי לכם את כול לבי בדבר זה..."[12].

אחרית דבר

המקרא הניגוד לתרבויות העולם העתיק, אוסר על ניבוי באמצעים שונים, הכוללים בין השאר אמצעים מלאכותיים, תופעות טבע, ואסטרולוגיה. הרמב"ם קובע כי הפרשנות היחידה המותרת בעניין הניחוש היא פרשנות על מעשינו בעבר.

[בתמונה: ניחוש אסור ומותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Antranias לאתר Pixabay]

[בתמונה: ניחוש אסור ומותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Antranias לאתר Pixabay]

באיגרתנו לחכמי מרסיליא קובע הרמב"ם כי אין מעמד מדעי לאסטרולוגיה, והאדם הינו בעל חופש רצון מוחלט. זאת חרף האמונה העממית הרחבה, לה זכתה האסטרולוגיה והנגזרות ממנה אודות ההשגחה האלוהית וחופש הבחירה האנושית. המדובר בפרשנות שגויה של המון המאמינים בפסוקי התורה ומדרשי חז"ל, המחייבים לכאורה לומר כי יש גזירה קדומה על האדם מצד גרמי השמיים על כול המשתמע מכך בהיבט התאולוגי- פילוסופי.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת קדושים', לחצו כאן]

מקורות

[1] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד136.

[2] בראשית, פרקים: מ"ג – מ"ד.

[3] אסתר, פרק ג', פסוק ז'.

[4] דברים, פרק י"ח, פסוקים: י' – י"ב.

[5] בבלי, סנהדרין, דף ס"ה עמוד ב', דף ס"ו, עמוד א'.

[6] י"ל ברוך (אסף), ‏ספר המועדים, כרך א', ראש השנה ויום הכפורים, תל אביב, דביר, תש"ז, 1946.

[7] רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה, פרק י"א, הלכות: ד'  - ה'.

[8] ראה – רן חכלילי, איסור ניחוש ועשיית סימנים, ישיבת ברכת משה, מעלה אדומים, עמודים:1 – 2.

[9] על האיגרת ראה- דינסטאג. י, איגרת הרמב"ם לחכמי צרפת הדרומית על האצטגנינות – ביבליוגרפיה של הוצאות, תרגומים ומחקרים, קריית ספר, ס"א, תשמ"ו- תשמ"ז, עמודים 147- 158.

לדעת מספר חוקרים נראה כי שמה הנכון של העיר הוא  מונטפשליר – ראה-  שילת, איגרות, ב', עמוד תע"ה.

[10] שילת, איגרות, ב', עמודים תפ"א- תפ"ב.

[11] שם, עמוד תפ"ו.

[12] שילת, איגרות, ב', עמוד תפ"ח. מילות הסיום של הקטע רומזות לדעתו הנחרצת והנועזת של הרמב"ם בדבר הפרשנות האמיתית של פסוקי המקרא ומדרשי חז"ל,  לא על דרך הפשט.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת קדושים', לחצו כאן]

[בתמונה: "ואהבת לרעך כמוך" והחמלה הבודהיסטית... זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay][בתמונה: "ואהבת לרעך כמוך" והחמלה הבודהיסטית... זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

המקרא מצווה אותנו על כך שיש לאהוב את רעך כפי שאתה אוהב את עצמך. צו זה קשה לביצוע, בגלל שהמדובר במצווה שחלה על רגש האדם ולא על מוטיב רציונלי. בנוסף, האגו האישי בולם לא פעם את יישומו של צו זה. בדוקטרינה הבודהיסטית נוצר זרם שלם שעוסק בתחום אהבת הזולת ושחרורו מסבלו. אין המדובר רק ביחס למין האנושי, אלא על כלל היצורים החיים בטבע...

[לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת קדושים', לחצו כאן]

עודכן ב- 5 במאי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת קדושים בספר ויקרא עוסקת במגוון מצוות חברתיות כדוגמת: מתנות עניים, איסור להונות אנשים אחרים, הגנה על החלש, איסור נקימה ועוד. בסוף המכלול הגדול הזה הפרשה מסכמת אותו שוב באמירה כללית וגורפת:" לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה"[1].

על פי פשט הפסוק, אסור לאדם לנקום בזולת על שעשה לו עוול, או להזכיר לו שפגע בו, כי זו הוראתו של הצו המקראי האומר ואהבת לרעך כמוך - אהוב את הרֵע כשם שאתה אוהב את עצמך. על ביטוי זה אמר רבי עקיבא [2], זהו כלל גדול בתורה [3].

על רוח דברים זו נסוב גם הסיפור הבא: "שוב מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני, על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל. גייריה (גייר אותו). אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך). זו היא כל התורה כולה. ואידך (והשאר) פירושה הוא. זיל גמור (צא ולמד)" [4].

תשובתו של הלל [5] (בתרגומה לעברית), מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, אינה מופיעה במקרא. אשר על כן תשובתו של הלל היא פירושו להנחיה של ואהבת לרעך כמוך.

בובר [6] מפרש את הצו המקראי של ואהבת לרעך כמוך, באופן הבא:" ואהבת לרעך כמוך: תפנה אליו באהבה, כאל אח הזקוק לאהבה כמוני, כפי שאני זקוק לאהבה אלי. תפנה אליו באהבה, במעשי אהבה, אל רעך – אדם כמוך, כי יודע אתה נפש אדם ויודע אתה צימאון נפשו לאהבה, כי אדם אתה, וסובל אתה, גם אתה, סבלו של כל אדם" [7].

מצרף מילים זה, הוא הבסיס לתורת המוסר בנצרות, ומופיע מספר פעמים בכתבים הנוצריים. לעיתים הצו של ואהבת לרעך כמוך, הוא שווה ערך לעשרת הדיברות עצמן כדלקמן: "וְהִנֵּה־אִישׁ נִגָּשׁ אֵלָיו וַיֹּאמַר רַבִּי (הַטּוֹב) מַה הַטּוֹב אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה וְאֶקְנֶה חַיֵּי עוֹלָם׃ 17 וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה־זֶּה תִּשְׁאָלֵנִי עַל־הַטּוֹב אֵין־טוֹב כִּי אִם־אֶחָד וְהוּא הָאֱלֹהִים וְאִם־חֶפְצְךָ לָבוֹא לַחַיִּים שְׁמֹר אֶת־הַמִּצְוֹת׃ 18 וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה הֵנָּה וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלֶּה הֵן לֹא תִרְצָח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה עֵד שָׁקֶר׃ 19 כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִימֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"[8].

מהי חמלה בודהיסטית?

בתמונה: חמלה. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי johnhain לאתר Pixabay]

במקביל לפרשנויות אלה, התפתחה במזרח דוקטרינה שלמה, שהיא מרחיקת לכת בכול קנה מידה בהשוואה למוכר לנו. הכוונה לזרם חדש שנוצר בבודהיזם, כארבע מאות שנה לערך, לאחר מותו של בודהא [9]. זרם זה, המכונה מהאיאנה (המרכבה הגדולה), הדגיש את נושא החמלה כלפי כל יצור חי. הוגי הזרם האמור טענו כי בבודהיזם המוקדם (המכונה אצלם היניאנה – המרכבה הקטנה), יש מקום לחמלה רק עבור אדם אחד, ואילו על פי תורתם, יש מקום לחמלה על כלל היצורים החיים עלי אדמות [10].

בתמונה משמאל: חמלה. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי johnhain לאתר Pixabay]

אנשי המרכבה הגדולה העמידו את החמלה ואהבת כל ייצור חי כערך מרכזי בשיטתם, וכל האימון והתרגול המדיטטיבי נועד לשם מטרה זו. יתרה מזאת. הם הציבו בראש שיטתם אידיאל אנושי חדש, אידיאל הבודהיסטווה, שפירושו – אדם שהגיע להארה אישית אולם הוא בוחר להישאר בעולם הזה כדי שיוכל לסייע בידי כל היצורים החיים להשתחרר מהסבל שלהם. אידיאל חדש זה החליף את האידאל המרכזי הקודם של הבודהיזם המוקדם, אידיאל הארהט, שפירושו – אדם שהצליח להתגבר על תשוקותיו, ולהשתחרר מהסבל האנושי.

זרם המהאיאנה התפצל אחר כך לאסכולות משנה רבות נוספות, אולם לא נעסוק בכך מקוצר היריעה.

מהי חמלה בודהיסטית? האם היא אהבת האחר, בדומה לאהבת לרעך כמוך? או האם היא מילה נרדפת לרחמים?

לגבי החלק הראשון ניתן להשיב בחיוב, אולם חמלה איננה רחמים. כשאנחנו מרחמים על מישהו, אנו רואים את עצמנו כמי שנתונים במצב טוב ממנו. חמלה לעומת זאת היא רגש של שיתוף של שווה מול שווים בלי התנשאות על מצבו של האחר. כאשר אני בא עם גישה כזאת כלפי האחר אזי אני יכול להכיר את סבלו באופן הראוי ולהקל עליו, או לבטלו כליל. לשון אחר – חמלה פירושה הכרה שסבלו של האחר הוא הסבל שלי עצמי. כאשר זו פניה של החמלה, הרי יש בה דינמיקה של שיתוף פעולה עם האחר, ללא גבולות ביני לבין האחר.

כיצד מתאמנים לחמלה?

במדיטציות העוסקות בכך, שמשותפות לזרמים שונים בבודהיזם, עובר המתרגל דרך מספר שלבים. תחילה מדמיין המודט דמות שאיתה קל לו לחוש שיתוף פעולה, הורים למשל. אחר כך הוא עובר אל דמות אחרת, שהוא מרגיש איתה חוסר נוחות מסוים.כך הוא עובר שלב אחר שלב במדיטציה עד שהמודט מגיע לשלב בו הוא יכול לדמיין דמות שבינו לבינה יש כעס או איבה גלויה. או אז, עליו להתאמן להסיר את המחיצה בינו לבין אותה דמות, וכך, לאחר תרגול שכזה, שאורך זמן ממושך, הרי הוא מוכשר לתפקידו כהבודהיסטווה.

בתמונה משמאל: חמלה. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Sonnenstrahl לאתר Pixabay]

בתמונה משמאל: חמלה. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Sonnenstrahl לאתר Pixabay]

קודם צאתו לדרכו בעולם, המודט אומר את שבועת הבודהיסטווה, שיש לה נוסחים שונים. להלן הנוסח הנפוץ ביותר שלה: "היצורים החיים רבים מספור, אני נשבע לעזור לכולם לצלוח את ים הסבל ים הלידה והמיתה. אף שהקשיים והמכשולים רבים...אף שכל אלה נראים כאילו רבים מספור, אני נשבע לבקע אותם ולחתוך דרכם אל מעבר להם"[11].

אחרית דבר

המקרא מצווה אותנו על כך שיש לאהוב את רעך כפי שאתה אוהב את עצמך. צו זה קשה לביצוע, בגלל שהמדובר במצווה שחלה על רגש האדם ולא על מוטיב רציונאלי. בנוסף, האגו האישי בולם לא פעם את ישומו של צו זה. בדוקטרינה הבודהיסטית נוצר זרם שלם שעוסק בתחום אהבת הזולת ושחרורו מסבלו. אין המדובר רק ביחס למין האנושי, אלא על כלל היצורים החיים בטבע. היות והמדובר במשימה קשה מנשוא, פיתחו הוגי הדעות של זרם מרכזי זה בבודהיזם, שיטה מדיטטיבית אפקטיבית להביא את המודט בה לאפשרות של חמלה על הזולת. חמלה זו אין פירושה רחמים, כי אז יש שוני מצבי ומעמדי בינו לבין המרוחם, אלא שיתוף מלא והרמוני בסבלו של האחר, בין עם המדובר באדם אהוב או אויב.  האם החמלה הבודהיסטית והצו המקראי ואהבת לרעך כמוך שווים? יש קווי דמיון אולם אין כאן חפיפה מלאה. הצו המקראי על פי פשט הפסוק עוסק באהבת רעך שהוא גם בן עמך. נכון הוא שר' עקיבא, שהגדיר צו זה ככלל גדול בתורה, אומר במקום אחר כי:"חביב אדם שנברא בצלם"[12], והכוונה לכל אדם ולא רק לבני עמך, אולם אין זה פשט הפסוק. התפיסה הבודהיסטית מייצגת עמדה הומניסטית המייחסת לנרטיב של אהבת רעך כמוך משמעות אנושית פסיכולוגית מכוננת ומחייבת לשם שחרור מסבל והשגת רווחה ואושר אישי. זאת לפי דבריו של שאנטי דווה, אחד מהפילוסופים החשובים במסורת הבודהיסטית: "כל טוב העולם בא מאהבת הזולת וכל הרעות מקורן באהבה העצמית. מה טעם להרבות מילים? העצמי קשור לעניינו שלו והבודהא נתון לענייני זולתו. את ההבדל תראה בעצמך"[13].

בתמונה: חמלה. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי johnhain לאתר Pixabay]

בתמונה: חמלה. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי johnhain לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת קדושים', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *