[בתמונה למעלה: משה דיין - איש של ניגודים... הצילום: יעקב סער, לע"מ]
[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 8 במאי 2021
אלוף במילואים עמוס ידלין (ראו תמונה משמאל) הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי. הוא היה טייס קרב בחיל האוויר, ושימש, בין היתר כמפקד המכללות הצבאיות, כנספח צה"ל בוושינגטון, וכראש אגף המודיעין (אמ"ן).
[מקור תמונתו של עמוס ידלין: דובר צה"ל]
העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום - חלקם על ידי אישים שאינם כבר איתנו, כאריאל שרון ושמעון פרס - נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...
* * *
משה דיין הוא, אולי, אחת הדמויות המרתקות, המורכבות, והבלתי מפוענחות ביותר בהיסטוריה הצבאית והמדינית של מדינת ישראל. מבין כל הדמויות, שעיצבו את צה"ל ואת דמותם של קציניו, מעטות היו רבות השפעה כמוהו.
רב אלוף דיין היה איש של סתירות וניגודים, מנהיג שהגיע לפסגות והוביל מערכות לניצחון, אך עם זאת, ראה מפלות ומשברים; מעטים היו נערצים ממנו, במדינת ישראל, מעטים הושפלו, ציבורית, כפי שהושפל דיין; הוא היה לדמות מיתולוגית הירואית מחד גיסא, ודמות טרגית ושנויה במחלוקת מאידך גיסא.
[בתמונה: משה דיין במלחמת ששת הימים. מעטים היו נערצים ממנו, במדינת ישראל; מעטים הושפלו, ציבורית, כפי שהושפל דיין... התמונה: משה מילנר, לע"מ]
מי שיעמיק לחקור ברציונל ובמוטיבציות שהנחו את דיין, ובאופן שבו פעל ותיפקד כמפקד בכיר, כרמטכ"ל, כשר ביטחון וכשר חוץ, ימצא בדמותו עושר של ניגודים:
- איש צבא בעל רמת מודעות ומעורבות פוליטית חריגה, ובה בעת, מדינאי, הנתפס כ"רמטכ"ל על", יורד לפרטים, מבקר בחזיתות ונותן "עצות מיניסטריאליות" מזה, ונמנע, במקרים רבים, מלקיחת פיקוד ואחריות מזה.
- דמות של מוביל; מפקד צבאי, כריזמטי, שהתקדם כמטאור לתפקיד הרמטכ"ל. ומנגד, מדינאי, החוסה בצילם של בן-גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר ומנחם בגין, שלא זכה להגיע לעמדת הובלה אולטימטיבית של ראש ממשלה. עמדה, אליה הגיעו הן עמיתו הפוליטי, הצעיר ממנו, שמעון פרס, והן פקודו, אריאל שרון.
- דמות, המפגינה אומץ אישי נדיר בקרב, בעל יכולת הובלה והנעה, בצד דמות של מדינאי פסיבי, המביע, אומנם, את דעותיו, אך לא תמיד נלחם עלייהן ומקדמן.
- דמות, המשרה בטחון בעם ואופטימיות ברוכה ערב מלחמת ששת הימים, מול דמות, המשרה דכדוך ופסימיות, שאיפיינו, כל כך, את התנהגותו בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.
- דמות, המעצבת את תפיסת הביטחון של ישראל, בשנות החמישים – תפיסה, המבוססת על יוזמה, הפתעה ותחבולה, המיטיבה להוציאה לפועל, באופן מבריק, במלחמות קדש וששת הימים, ובחלוף הזמן, מיטיבה לנתח את אי הרלוונטיות של תורת הביטחון הזאת, עם שינוי התנאים הגיאו אסטרטגיים, לאחר מלחמת ששת הימים וערב מלחמת יום הכיפורים, אך עם זאת, אינה מצליחה להוביל לפתרונות מדיניים וצבאיים.
- דמות, המכירה, היטב, את הערבים בכלל ואת הפלסטינים בפרט, המעצבת מדיניות של יד חזקה בעימות עימם. זאת, למרות האמפתיה אליהם, ומתוך דאגה עמוקה ליכולתנו לשרוד בסביבה זאת.
- דיין - איש המלחמה - רמטכ"ל ושר בטחון אקטיביסט, מול דיין הדיפלומט הדוחף לשלום ולהסדרים.
- דמות, המעצבת פתרונות נועזים ובלתי שגרתיים – היודעת לזגזג בין עמדות – לעיתים במובן החיובי של המילה, ולעיתים במובנה השלילי.
- דמות, שניחנה בתעוזה צבאית ומדינית ובראייה אסטרטגית רחבה, שבאופן טראגי, היתה רווית סתירות, ולא היתרגמה לתכנית אופרטיבית, מעשית, בעיתוי הנכון.
משה דיין ותפקיד הסגן
אחד התפקידים החשובים ביותר בצוות האינטימי, המוביל, הוא תפקיד הסגן. דיין היה מפקד מלידה וחתר תמיד לתפקידי פיקוד. הפועל היוצא של שאיפה זו הייתה סירובו המוחלט של דיין לשמש כסגנו של מאן דהו. על כך היה דיין מוכן אף לשלם מחיר בקידומו שלו, ולהיות משובץ בתפקידים פחותי ערך, ובלבד שיהיה לו פיקוד עצמאי משלו. בספרות המקצועית אין, כמעט, התייחסות לסוגיית הסגן. יש התעלמות ממהות התפקיד ומהשלכותיו על תפקוד הארגון. התפקיד הפורמלי, היחיד, של הסגן הוא מילוי מקום המפקד בהיעדרו. למעט בתקופות קצרות אלה, אין לסגן עיסוקים מוגדרים ומובנים מראש בהגדרת תפקידו. הוא תלוי, במידה רבה, ברצונו של המפקד ובסמכויות שייאות להעניק לו. אי לכך, תפקיד הסגן, בפועל, משתנה בהתאם לעיסוקי המנהל ולעיסוקים המועברים לו, ותלויים ביחסי הגומלין והכימיה ביניהם. נראה, כי השתלבותו של הסגן ביחידה ויכולתו לפקד הינם אתגר מורכב, המשתווה, לעיתים, ליכולת הפיקוד של המפקד.[למאמרם של ד"ר פנחס יחזקאלי וד"ר אורית שלו: 'תפקיד הסגן והשפעתו על תפקוד הארגון', לחצו כאן]
לתפיסתי, תפקידי הסגן והמנהל הם הוויה אחת, האמורה לרכז, ובכך להעצים את יכולות הניהול של שני האנשים המנוסים בארגון. על המנהל לחלק את המשימות והמטלות עם הסגן. הם אמורים לתפקד כישות מתואמת. הסגן הוא ראש המטה. עליו לרכז את מכלול עבודת הפנים ביחידה. באופן כזה, מתפנה המנהל לעסוק בשלושה תחומים עיקריים:
- הראשון, בענייני אסטרטגיה – הצבת החזון והיעדים, אליהם יש להוביל את האירגון. מתן דגש בשטח על התחומים, אשר הינם תחומי מפתח להשגת יעדי היחידה;
- השני, ביצוע שינויים ארגוניים, משמעותיים, הנדרשים להתאמת הארגון לסביבה המשתנה;
- והשלישי, ייצוג הארגון כלפי חוץ. במקרה הצבאי, כלפי המפקדה הממונה, וכאשר מדובר בראש הפירמידה הצבאית, כלפי הדרג המדיני, ממנו שואב המפקד את תפיסת הביטחון ואת הדירקטיבה המדינית, שעל פיה יופעל הצבא.
למרות היתרון המוחלט שיש לגישה זו, זהו מודל קשה ובעייתי מאד לביצוע. הוא מחייב מאמץ בינאישי רב מצד המנהל והסגן, החייבים לפעול, תוך תיאום מרבי ביניהם, כל העת. מטבע הדברים, עיקר הקושי בא מצידו של המנהל. דרושות ממנהל תכונות יוצאות דופן, כדי שיחוש בטוח דיו ונכון לחלוק עם אדם נוסף את הסמכות, למרות שהאחריות איננה ניתנת לחלוקה, ולעולם תישאר שלו. ככל שהאגו של בעלי התפקידים הללו גדול יותר, כך קטן הסיכוי שיוכלו לעבוד ביחד, בצורה אופטימלית.
כאשר חזר אלוף משה דיין מבית הספר לקצינים בכירים באנגליה, ביקש הרמטכ"ל, דאז, יגאל ידין, למנותו לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. אלא שמשה דיין סירב להצעה, ומונה לתפקיד נמוך יותר בהיררכיה הצבאית, מפקד פיקוד הצפון[1]. בספרו "אבני דרך" (ראו תמונת כריכה משמאל) הוא מנמק את הסיבה לכך:
"... סירבתי. הסברתי לידין, כי באופיי אינני מתאים לתפקיד של סגן, להיות בת קולו של מי שמעלי. אין לי הסתייגות מידין, בתור דרג גבוה ממני, ואני נוהג לפי הוראותיו גם כאשר אני חולק עליו. אולם, אינני מסתיר את דעותי ואתקשה ליצגו, כאשר אחשוב שהוא טועה. הכפיפות – דבר אחד, וסגנות – דבר אחר..."[2]
[משמאל: תמונת ספרו של משה דיין, 'אבני דרך - אוטוביוגרפיה', שראה אור בהוצאת עידנים, 1982. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]
גם לאחר שידין התפטר מתפקידו והוחלף, בדצמבר 1952, על ידי מרדכי מקלף, הסכים מקלף לרצונו של בן-גוריון, וביקש למנות את משה דיין כסגנו וכראש אג"ם. שוב, סירב דיין לשמש כסגן, ונותר בתפקיד ראש אג"ם וממלא מקום הרמטכ"ל בהיעדרו[3].
כקצין דומיננטי, לא רק שדיין סירב לשמש כסגן, הוא אף סירב לקבל תחתיו סגן דומיננטי. כמפקד גדוד 89 נטרל את סגנו, יוחנן פלץ[4]. כמח"ט ירושלים וכאלוף פיקוד הדרום והצפון היה לו קצין מטה, אך לא סגן ממש, וכרמטכ"ל נטרל את סגנו, אלוף יוסף אבידר[5].
כאשר חזר אלוף חיים לסקוב משנת לימודים באנגליה, ב- 1955, ודוד בן-גוריון ביקש למנותו לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם, התנגד לכך דיין, אך נאלץ להתקפל מפני רצונו של בן-גוריון. בהמשך, עשה דיין כל מאמץ לנטרלו. יחסי העבודה של השניים התאפיינו במתח מתמיד, שגלש, לעיתים, להתלקחות של ממש. לבסוף, הצליח דיין להשפיע על בן-גוריון להעביר את לסקוב לתפקיד "פחות הערך", לכאורה, של מפקד גייסות השריון[6].
לאחר מכן, התמיד בסירובו לקבל סגן, והשני בהיררכיית הפיקוד בצה"ל, בהמשך הקדנציה שלו כרמטכ"ל, היה ראש אגף המבצעים (אג"ם), מאיר עמית, ששימש כראש אג"ם, בלי תואר של סגן, ובלי שייחשב אצל בן-גוריון כרמטכ"ל הבא[7]. עמית העיד על עצמו, כי היה איש אמונו, ו"יד ימינו", הן לפני תקופה זו והן אחריה[8].
גם כשפשט את מדיו, נשאר משה דיין נאמן לדרכו. ערב מלחמת ששת הימים, בשיא המתיחות המדינית והצבאית, הציע ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, כי משה דיין ישמש כסגן ראש הממשלה ויגאל אלון ישמש כשר הביטחון. משה דיין סירב, והציע לקבל עליו תפקיד פחות ערך בהרבה, אך מבצעי – את תפקיד אלוף פיקוד הדרום, תחת הרמטכ"ל, יצחק רבין. משה דיין, גם ברגע המבחן, נשאר נאמן לדרכו, שלא להיות סגן ולא לקחת חלק באחריות. ביודעו שלא יוכל לפעול לפי דרכו, הוא העדיף תפקיד מוגדר בשטח על פני שותפות חלקית לאחריות הכוללת[9].
[בתמונה: ראש הממשלה לשעבר, לוי אשכול. דיין דחה את הצעתו שישמש כסגנו; והעדיף את תפקיד אלוף פיקוד הדרום... התצלום: משה פרידן, לע"מ]
גישה זו של דיין שימשה מודל לחיקוי בצה"ל, על השלכותיה החיוביות, והמורכבות יותר.
ההשלכות החיוביות הן, שהחתירה לתפקידי פיקוד הפכה מוטיב מרכזי בקריירה של קצינים טובים. תפקידי הפיקוד הם, כיום, התפקידים הנחשקים ביותר, ורבים וטובים מתמודדים על כל תפקיד כזה, כאשר הוא מתפנה.
ההשלכות המורכבות הן, שערכו של תפקיד הסגן נפגע, ולא תמיד הוצבו בו האנשים הראויים. חיל האוויר, למשל, אף ביטל, כמעט לחלוטין, תפקידי סגן, וקבע עיקרון, לפיו, דרך ההתנהלות הנכונה היא לנהל "ללא סגנים וללא עוזרים". רק בעשור האחרון הפך, שוב, תפקיד סגן הרמטכ"ל למשל, לתפקיד חשוב ומרכזי, המכין מועמד פוטנציאלי לתפקיד הרמטכ"ל.
סוגיית עיצוב הסגל המוביל
סוגיה נוספת, הקשורה בפיקוד הבכיר, היא סוגיית עיצוב הסגל המוביל, שהוא כלי העזר הקרוב ביותר, המסייע למפקד בהשגת המטרות שהציב לעצמו.
אבנר פלק כותב בביוגרפיה הפסיכואנליטית שלו על משה דיין (ראו תמונת כריכה משמאל), כי כאשר היה לרמטכ"ל, בדצמבר 1953, התחיל דיין "לערוף ראשים". הוא פיטר ו/או העביר מתפקידם קצינים בכירים רבים, שהיו נאמנים לקודמיו בתפקיד, יעקב דורי, יגאל ידין ומרדכי מקלף, והציב, במקומם, את אנשיו. שינויים אלה היו דרושים לו על מנת לעצב את הצבא מחדש, לקראת המבחן הבא שלו ב- 1956. שינוי זה היה חיוני על מנת למנוע התנגדויות, ולאפשר ביצוע שוטף של תהליכי השינוי, בהם חפץ דיין[10].
ביצועי צה"ל במבצע קדש לימדו, כי דיין עמד היטב במבחן התוצאה. אולם, השיטה של מינוי מקורבים וסילוק אנשי שלומם של קודמיו הייתה תקדים בעייתי, שעד לתקופת דיין לא נעשה, בהיקפים כאלה, על ידי אף לא אחד משלושת הרמטכ"לים שקדמו לו. גרוע מזה, היא היוותה מודל חיקוי בעייתי גם למפקדים, שלא הזדקקו למינויים הללו לצורך עריכת שינויים מסיביים בארגון, אלא לשם הפוליטיקה הארגונית ולצורך מאבקי כוח בלבד.
פלק מספר, כי דיין שילם על המינויים הללו מחיר גבוה בהמשך חייו הפוליטיים. הפוליטיקאים ראו בו איש מסוכן, שעלול להעבירם מכהונתם, אם יתפוס תפקיד בכיר בממשלה, לאחר שיפרוש משירותו הצבאי.
ההתנגדות לדיין בתוך מפלגתו שלו תלווה אותו לכל אורך דרכו הפוליטית. בן-גוריון נאלץ לעמוד בלחצים כבדים בתוך מפלגתו, כאשר מינה את דיין לשר החקלאות. גולדה מאיר וזלמן ארן סירבו להשתתף בממשלתו החדשה, אם דיין יהיה חבר בה, וגם כשהצטרפו, נשארו עוינים לדיין, פחדו ממנו ונאבקו בו בכל דרך פוליטית וציבורית אפשרית. הייתה זו תגובה לביקורת הקשה, שהטיח בהם דיין בנושאי ביטחון, כלכלה ושיטות ניהול המדינה. מאבקים אלה הביאו, לבסוף, להתפטרותו מן הממשלה, בנובמבר 1964[11]. ערב מלחמת ששת הימים, פעלו וותיקי מפא"י, בראשות גולדה מאיר, בחריצות רבה, לסיכול מינויו של דיין לשר ביטחון. שבתאי טבת מביא את הסברו של אחד מאלה, זלמן ארן:
העם רצה בדיין כשר ביטחון, בגלל הצלחתו במבצע קדש. אולם, במפא"י זכרו אותו כתובע תמורות מפליגות. וכך, נשא דיין איתו, בנוסף לקדש, גם את דגל התמורה החברתית בישראל... הפריע לחלק מהחברים להסכים לדיין, משום, שבמצב חירום, יהיה לא רק שר ביטחון, אלא גם מחולל תמורה בכל".
[בתמונה: דיין עמד במבחן התוצאה במבצע קדש, והעם רצה בו עקב כך... התמונה: אברהם ורד, "במחנה"]
שבתאי טבת מוסיף לדברים, כי "כפי שהתברר, אחר כך, היה זה חשש שווא". דיין נפטר כליל מדימוי המרדן, שדבק בו, הפסיק לבקר את הוותיקים, והיה לויאלי לראש הממשלה, באותה עת, גולדה מאיר"[12]. למרות זאת, התארגנויות נגדו לא פסקו, בעצם, עד להתפטרותו מהממשלה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
סוגיית סגנון הפיקוד של המפקד
הסוגיה השנייה היא סוגיית סגנון הפיקוד של המפקד. גם בהקשר זה, היה דיין איש של ניגודים, וסגנון הפיקוד האישי שלו נע בין ריכוז מקסימאלי לביזור מקסימאלי של סמכויות.
מצד אחד, היה דיין "זאב בודד", שלא אהב עבודת צוות[13]. מצד שני, היה מאציל סמכויות בצורה, כמעט מוחלטת, לאנשים שעלייהם סמך. לדוגמה, כראש אג"ם, היה משאיר את כל עבודת התיאום והקישור לעוזרו הנאמן, אלוף משנה, דאז, ואלוף, לימים, מאיר עמית[14]. הוא עצמו העדיף להימצא בשטח. תפיסה זו באה לידי ביטוי מוקצן בעתות מלחמה. על תפיסתו של דיין ניתן ללמוד מוויכוח שהיה לו עם מאיר זורע (זרו), לימים אלוף, כאשר שימש דיין מפקד חטיבת ירושלים וזרו מפקד גדוד "בית חורון", שתחת פיקודו. דיין טען, בסיכום החטיבתי שלאחר קרב ה- 17 באוגוסט 1948, למרגלות ארמון הנציב, כי זרו היה צריך ללכת בראש אנשיו, מאחר שמנהיגותו בשדה הקרב הייתה עשויה לחרוץ את גורל הקרב לטובה. זרו טען, כי בחשכת הלילה, אין לנוכחות הפיסית של מג"ד השפעה של מנהיגות על חייליו, אלא רק על הסמוכים לו. עדיפה הייתה בעיניו נוכחותו במוצב הפיקוד, שאפשרה לו קשר, וממילא, שליטה על הכוח. זרו הטיח בדיין, באותו הקשר, שההוכחה לצדקת עמדתו היא, שכאשר נדרשה לו החלטתו של דיין, אם לתפוס את ארמון הנציב, לא ניתן היה להשיגו...[15].
מאיר עמית מספר בספרו, כי כאשר שימש ראש אגף המבצעים של דיין, במהלך מבצע סיני, התרוצץ דיין בשטח כל הימים, על פי רוב, ולא היה בקשר עם מטהו[16]. במקום אחר כותב עמית על דיין: "הרמטכ"ל דיין, כדרכו בקודש, לא היה בהישג יד, ואנו לא רצינו להמתין עד בואו בשעות הלילה, וקיבלנו החלטה בהיעדרו"[17]. גישה זו של פיקוד צבאי מזכירה מאוד את סגנון הפיקוד של פילדמרשל ארווין רומל, הגרמני, כשפיקד על "קורפוס אפריקה" המפורסם. הוא לא ניהל את הקרב מתוך המפקדה שלו, אלא היה נוסע או טס לפנים ולאחור, בין יחידותיו. לעיתים, אף התרחק מכלי הרכב שנשאו את משדרי הקשר שלו. מצב זה גרם, פעמים רבות, לנתק בינו לבין המפקדה, שלא יכולה הייתה ליצור איתו קשר[18].
סגנון פיקוד זה הפך הן את דיין והן את רומל לנערצים בעיני לוחמי השדה, אך לסיוט עבור אנשי המפקדה שלהם, שנאלצו, בעצם, לנהל את רוב המלחמה בלעדיהם. כדי להמחיש את עוצמת ההערצה לה זכה דיין בשטח, די אם נציין, כי חיים לסקוב, יריבו הגדול של דיין ובר הפלוגתא המקצועי הגדול ביותר שלו, חיבר מכתב לדיין, ביחד עם סגנו, בו הם מציינים את הערכתם "... למצביאות נפלאה, שהיא 'One man show' (הצגה של איש אחד)"[19].
[בתמונה: סגנון הפיקוד של דיין הזכיר מאוד את סגנון הפיקוד הבעייתי והשנוי במחלוקת של פילדמרשל ארווין רומל (בתמונה משמאל)... מקור התמונה: מוזיאון המלחמה האוסטרלי]
ניהול והחדרת שינוי בצבא
סוגיה אחרונה עוסקת בסוגיית ניהול והחדרת שינוי בצבא. אף בהקשר זה היה משה דיין איש של ניגודים. מטרתו המוצהרת הייתה "לשנות את צה"ל"[20]. הוא נחשב לרפורמטור צבאי חשוב ביותר בתחומים כמו הצערת הפיקוד, ייזום פעולות תגמול וחתירה מתמדת למגע, שינויים שנבעו, במידה רבה, מאופיו ומעוז רוחו, ואשר שינו את פניו ואת תרבותו הארגונית של הצבא.
עם זאת, בתחומים תורתיים של דוקטרינה צבאית, היה דיין שמרן גדול, אולי מאחר שחסר היה השכלה צבאית פורמלית, בוודאי בניהול מערכות גדולות במלחמה[21]. שמרנות זו באה לידי ביטוי מרבי בשינוי החשוב ביותר שעבר הצבא בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, בנושא דוקטרינת ההפעלה של כוחות משוריינים.
לשם המחשה, בישיבה המפורסמת של המטה הכללי, מיום 1 בספטמבר 1956, שעסקה ב"דיון אופרטיבי על אורח הפעלת השיריון", סיכם הרמטכ"ל, משה דיין, בין היתר, כך:
... על השיריון להיות בנוי במסגרת חטיבתית מעורבת (ההדגשה שלי, ע. י.) של שיריון + חיל רגלים (חי"ר), המאומנות להילחם כצוות קרב, הפורץ אל מערך האויב, חודר דרכו ונערך להגנה במתחם, על השטח החיוני הנכבש, שנקבע לו... אפשרי, שלמרות מה שלצד השני יש יותר כוחות ויותר שריון, ובמקומות מסוימים, הטנקים שלהם אף יתגברו על הטנקים שלנו, הרי, בסך הכל, במלחמה ננצח, כי בזמן שטנקים שלהם יתגברו על הטנקים שלנו, יחידות שלנו תתפוסנה מתחמים על הציר העורפי שלהם, תפרוצנה לקוויהם, והמערך שלהם יתמוטט...[22].
דיין קבע, כי "השינוי שבפיקוד על הגייסות ותוספת הטנקים שקיבלנו, אינם צריכים להביא לשינוי יסודי בקונספציית הלחימה שלנו". חיל הרגלים הועדף ככוח פורץ על ידי הרמטכ"ל דיין, כמו גם על ידי רבים מחבריו למטה הכללי[23]. מרדכי נאור, הביוגרף של רב אלוף חיים לסקוב מספר[24], כי כאשר הועבר חיים לסקוב, בהשפעת דיין, מתפקיד סגן הרמטכ"ל לתפקיד מפקד גייסות השיריון, הוא החל לעצב מחדש את החיל ואת תורת ההפעלה שלו, בדומה לתורת ההפעלה של השריון, שהוכיחה את עצמה במלחמת העולם השנייה: חיל עצמאי, פורץ, שיוכל לחדור במהירות בין כוחות האויב, לערער את מרכז הכובד שלו ולהביא את הניצחון. כמה מוזר, שלאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר לידל הארט ופולר, לאחר הבליצקריג והישגיו, לאחר גודריאן ופון מאנשטיין, לאחר רומל ומונטגומרי וקרבות התנועה של השריון במדבר המערבי, לאחר ג'ורג' פטון - לאחר כל אלה, נותרה תפיסת הפעלת השריון בעיני בכירי צה"ל, ובתוכם משה דיין, כפי שהייתה טרום מלחמת העולם השנייה. סכסוך תורתי זה נמהל בפוליטיקה הארגונית, ובאיבה העצומה, בין דיין ללסקוב.
[בתמונה: פנצרים גרמנים במלחמת העולם השנייה. כמה מוזר, שלאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר לידל הארט ופולר, לאחר הבליצקריג והישגיו, לאחר גודריאן ופון מאנשטיין, לאחר רומל ומונטגומרי וקרבות התנועה של השריון במדבר המערבי, לאחר ג'ורג' פטון - לאחר כל אלה, נותרה תפיסת הפעלת השריון בעיני בכירי צה"ל, ובתוכם משה דיין, כפי שהייתה טרום מלחמת העולם השנייה. התמונה היא נחלת הכלל]
לבסוף, נאלץ דיין, בוגר המיליציה היהודית שלפני קום המדינה, להודות בצדקתו של לסקוב, הקצין המקצועי שבא משורות הצבא הבריטי. מבצע קדש טרף את הקלפים. שלוש חטיבות השריון שבידי צה"ל, פרצו את מערכי המצרים, ודהרו לכיוון התעלה. כמו הפיקוד הגרמני לאחר הפריצה בסדאן, במהלכי הפתיחה של החזית המערבית, במלחמת העולם השנייה, גם הפיקוד הישראלי התקשה לתפוס את הממדים של התקדמותם המהירה של הטנקים.
אף במקרה זה מצטיירת דמותו של דיין במסכת של ניגודים. מצד אחד, איש ספר רחב אופקים, ומצד שני, אדם שהגיע לפסגת התפקידים הצבאיים, אך לא מצא לנכון ללמוד את הספרים המקצועיים "הנכונים", שהיו כל כך זמינים לאחר מלחמת העולם השנייה. בכך, תרם דיין, אחד הרפורמטורים הגדולים שידע צה"ל, גם לאופי המיליציוני של הצבא ולחוסר המקצועיות שלו. בעיות אלה חזרו במלחמות יום הכיפורים ובמלחמת לבנון, ורק בתחילת שנות התשעים החל הצבא לטפל בהן בצורה יסודית.
אך בכך לא תמו הניגודים. מצד אחד, ניתן לראות רמטכ"ל, המוהל יריבויות אישיות בוויכוחים מקצועיים, ומקשה מאוד על תפקוד מפקד גייסות השריון שלו, ומצד שני, מאפשר לו לפתח את הכוח המשוריין, שהביא את ההישג המהיר והמוחץ במבצע קדש, וגם במלחמת ששת הימים.
כזה היה משה דיין. איש רב קצוות. הניגודים והמתחים בדמותו של דיין יישזרו לכל אורך הקריירה שלו. הניגודים והמתחים פוענחו בחלקם; חלקם ממתינים למחקר נוסף ולפרספקטיבה היסטורית עמוקה ורחבה יותר; ואחרים יישארו, אולי לעד, בלתי מפוענחים.
מקורות והעשרה
[1] פלק אבנר (1985), משה דיין, האיש והאגדה, ביוגרפיה פסיכואנליטית, ירושלים: כנה, ע' 188.
[2] דיין משה (1976), אבני דרך, אוטוביוגרפיה, ירושלים: עידנים, ע' 105.
[3] פלק אבנר (1985), שם, ע' 195.
[4] טבת שבתאי (1971), משה דיין, ירושלים ותל אביב: שוקן, עמ' 283-280; בן עזר אהוד (1997), אומץ, סיפורו של משה דיין, תל אביב: משרד הביטחון, ע' 98.
[5] פלק אבנר (1985), שם, ע' 212.
[6] נאור מרדכי (1988), לסקוב, תל אביב: משרד הביטחון, ירושלים: כתר, עמ' 249-245; טבת שבתאי (1971), שם, ע' 428.
[7] טבת שבתאי (1971), שם, ע' 428;
[8] מאיר עמית מעיד על עצמו, כי בעקבות פרישתו של דיין מתפקיד הרמטכ"ל, נאלץ אף הוא לעזוב את תפקידו הבכיר כראש אג"ם ולעבור לפיקוד המרכז, "במידה מסויימת, בשל הקשר ההדוק שלי אליו". ראה: עמית מאיר (1999), ראש בראש, מבט אישי על אירועים גדולים ופרשיות עלומות, אור יהודה: הד ארצי, ע' 82.
[9] בן עזר אהוד (1997), שם, עמ' 186-185.
[10] טבת שבתאי (1971), שם, עמ' 403-402; פלק אבנר (1985), שם, ע' 205.
[11] פלק אבנר (1985), שם, ע' 231, 235-234.
[12] טבת שבתאי (1971), שם, ע' 570, 598.
[13] פלק אבנר (1985), שם, ע' 195.
[14] פלק אבנר (1985), שם, ע' 196.
[15] בן עזר אהוד (1997), שם, ע' 109.
[16] עמית מאיר (1999), שם, ע' 76.
[17] עמית מאיר (1999), שם, ע' 77.
[18] הקמן וולף (1987), רומל באפריקה, תל אביב: מערכות, ראה, למשל, עמ' 202-201.
[19] נאור מרדכי (1988), שם, עמ' 261-260.
[20] בן עזר אהוד (1997), שם, ע' 132.
[21] בן עזר אהוד (1997), שם, ע' 105, 123.
[22] ישיבת המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל, מס' 19/56, מה- 1/9/56.
[23] נאור מרדכי (1988), שם, עמ' 264-254.
[24] נאור מרדכי (1988), שם, עמ' 264-254.
לצורך האיזון חסר פועלו של דיין לפני ובעת מלחמת יום כיפור
ה׳ רצה לתת לנו את הארץ – זה תורת משה, אז למטה נבחר משה דיין