[בתמונה למעלה: הרמטכ"ל משה דיין. דמותו עשויה ,ללא ספק, מחומרים מצוינים לכל ביוגרפיה... הצילום: דובר צה"ל]

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 6 במאי 2021

פרופ' מוטי גולני (ראו תמונה משמאל) הוא הוא היסטוריון של תקופת המנדט ומדינת ישראל.

[תמונתו של מוטי גולני משמאל אושרה לשימוש]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2001, והיא מועלית לרשת, לרגל יום העצמאות ה- 71 למדינת ישראל.

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום - חלקם על ידי אישים שאינם כבר איתנו, כאריאל שרון ושמעון פרס - נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

דמותו של משה דיין עשויה ,ללא ספק, מחומרים מצוינים לכל ביוגרפיה. אדם שיש לו  פנים רבות ותחומים שונים של עשייה. יחד עם זאת, דמותו של דיין, כפי שהיא מתקיימת, עדיין, בתודעה הישראלית, קשורה, בעיקר, לנושאים של צבא וביטחון. אני מבקש להציג כאן, בקצרה, תזה מעט שונה.

עד היום הייתה, מטבע הדברים, הכתיבה על דיין, אודות האיש החי, ברובה מנקודת מבט מעריצה, ומן הסתם לא ביקורתית. היום, אנחנו נמצאים בשלב, בו אפשר להתחיל לבדוק את הדברים מתוך פרספקטיבה ביקורתית יותר, אם כי יש להודות וחשוב לציין, שהמגבלות עדיין קיימות, ודומני, שההיסטוריון חייב  להביא זאת בחשבון. עם זאת, אין חובה לתפוס את הצד ההפוך. דהיינו, ללכת מאה ושמונים מעלות ולכתוב כתיבה שהיא ביקורתית לחלוטין. זאת, לא רק מאחר שהאנשים שעבדו איתו, משפחתו, עלולים להיפגע, לא זו הנקודה, אלא, מאחר שכך ראוי לכתוב, יש לכבד את הדמות ולבקר אותה בו זמנית.

אני מבקש בדבריי הקצרים, לעמוד על פשר כהונתו יוצאת הדופן של משה דיין בראשות המטה הכללי. הקריירה הצבאית של דיין הייתה קצרה, אפילו קצרה מאוד. ביוני 1941, כידוע, הוא נפצע, כאשר הפלמ"ח סייע למאמץ הבריטי לכבוש את סוריה ולבנון. נדמה לי, שהסיפור ידוע. מאז, ולמעשה, עד המלחמה ב- 1948, לא עסק דיין בעשייה צבאית ממש, עד כדי כך, שעם הקמת המדינה לא היה תחת פיקודו כוח במסגרת כלשהי, וניסיונו הקרבי היה בהתאם. בשעה שחבריו, בני גילו, כבר היו מפקדי גדודים, חטיבות, ואפילו יותר מזה. ניסיונו הידוע של משה דיין בקרב על לוד ורמלה, ביולי 1948, היה בו כדי להעיד על היעדר ניסיון קרבי קודם. הסיפור ידוע, ולא אעסוק בו כעת. עלייתו המטאורית של דיין בהיררכיה הצבאית של צה"ל הייתה מהירה אפילו במושגים של צה"ל, ובצה"ל, כידוע לכם, במיוחד באותן שנים, העלייה בסולם הדרגות הייתה מהירה יחסית.

[בתמונה: ינואר 1955, הרמטכ"ל, רב-אלוף משה דיין סוקר משמר כבוד בסיום קורס קצינים בבה"ד 1. המקור: דובר צה"ל]

מי שערב הקמת המדינה לא היה כלל מפקד, הפך, כעבור כחמש שנים לראש המטה הכללי. דומני, שניתן להסביר עובדה זו לא בניסיונו או ביכולתו הצבאית של משה דיין, אלא דווקא ביכולתו ובניסיונו בתחום המדיני והפוליטי. אם נסקור את הקריירה הצבאית הקצרה, נגלה, שתפקידו המשמעותי הראשון של משה דיין בצה"ל היה כמפקד חטיבת ירושלים, בשנים 1949-1948. כאשר הגיע דיין לתפקיד, הקרב על ירושלים כבר הוכרע למעשה. למעט כמה ניסיונות, שלא הצליחו, בדרך כלל, לשפר את האחיזה הישראלית בירושלים, היה דיין עסוק, בעיקר, בעיצוב מערכת היחסים הפוליטית מדינית עם הצד השני, קרי, עם ירדן.

בעניין זה, מהשיחות בשטח עם המדינות ועד השיחות לשביתת הנשק ברודוס, הוכיח דיין ניסיון ויכולת מאוד מרשימים בתחום של ניהול משא ומתן. גם אחר כך, כאשר מילא תפקידים אחרים, כמפקד פיקוד דרום, פיקוד צפון, בראשות אגף המטה ובמטה הכללי, היה דיין עסוק, בעיקר, בנושאים מדיניים פוליטיים.

אנסה להסביר את כוונתי. בכל הקשור לנושא המדיני, כבר ב- 1949 התבטא משה דיין כמפקד ירושלים, ואחר כך, כאלוף פיקוד הדרום, בשורה של סוגיות מדיניות, בעיקר כאלה הקשורות למדיניות הביטחון הרצויה, לדעתו, עבור ישראל. העניין הלך והתפתח כדי כך, שבשנים 1956-1955, היה דיין האיש, שעיצב את תפיסת הביטחון של ישראל, ערב מלחמת סיני. הוא היה זה שצייר גם דרך תוכנית אסטרטגית, היא "תוכנית לביא", שהוכנה בהשראתו כראש אגף המטה, בשנים 1953-1952, וגם כמי שניסה למכור אותה, אחר כך, לדרג המדיני. הוא עיצב את תפיסת הביטחון, הוביל אותה, שיכנע; ואחר כך, יכול היה לראות כיצד מתבצעים הדברים במלחמת סיני, באוקטובר נובמבר 1956.

אלא שלא רק שהעניין המדיני העסיק אותו. דיין, אולי באופן שאיננו מכירים אותו, היה עסוק כקצין במדים בעשייה פוליטית. יש לזכור, שבשנים ההן, שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, הכל היה בתהליך של עיצוב, הכל היה מאוד בוסרי. דברים, שלא היו עולים על הדעת מאוחר יותר, התרחשו בשנים הראשונות. לכן, יכול היה דיין, לעיתים, במקביל לתפקידיו בצה"ל, להופיע באספות פוליטיות, ובכל מקרה, בפורומים סגורים מול הדרג המדיני, בעיקר בפני לבון, שרת וכמובן דוד בן-גוריון, על מנת לומר את דעותיו ולקדם אותן, כולל אמירות כגון "ראש הממשלה הזה", (בעיקר שרת), "לא מתאים לתפקידו. צריך וראוי להחליף אותו".

[בתמונה: שר הביטחון פנחס לבון משמאל, הרמטכ"ל משה דיין מימין ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס במרכז מאחור, 1954 צילום - לע"מ. שם הצלם אינו מוזכר]

עניין זה לא התקבל בקלות אז, אבל, בהחלט לא גרם, כידוע, לעיכוב בקידומו של דיין, שזכה לגיבוי יוצא מן הכלל ממורו ורבו דוד בן-גוריון. כלומר, השדה המדיני והפוליטי לא היו זרים לדיין, נהפוך הוא, הוא הצטיין בהם בזמן תפקידו. לעומת זאת, יכולתו הצבאית המקצועית, הרשימה פחות.

מנהיגות, לעומת זאת, הייתה למשה דיין, כידוע, בשפע, והדברים באו לידי ביטוי הן בהעלאת רוח הלחימה של צה"ל; הן בכל הקשור לפעולה מול הדרג המדיני, בפורומים בינלאומיים; הן בתחום איכות הידע; והן בנושאים צבאיים מקצועיים.

אביא דוגמה אחת, רק כדי לסבר את האוזן: בראשית ספטמבר 1956 אסף דיין את פורום המטה הכללי המורחב, היו שם מעל ארבעים איש, לדיון מאוד מעניין, והסטנוגרמה בידינו, בשאלה: כיצד יילחם השריון? דיון זה חשף דעות שונות בקרב צמרת צה"ל, באשר לאופן שבו צריך להפעיל את השריון ערב מלחמה אפשרית.

העובדה, שמיד אחר כך התרחשה מלחמה, נתנה לנו אינדיקציה מצוינת באשר לרלוונטיות של הדוברים באותו דיון. הייתי אומר, שניתוח דבריו של דיין בנושא הפעלת השריון, באותו פורום, מצביע על חשיבה כמעט בנאלית, במושגי מלחמת העולם הראשונה.

[בתמונה: כיצד יילחם השריון? שריון ישראלי במבצע סיני... חשיבתו של דיין בסוגיה זו הייתה כמעט בנאלית, במושגי מלחמת העולם הראשונה... התצלום: דובר צה"ל]

דהיינו, לא הייתה לו יכולת להצביע על תפקיד השריון בשדה הקרב, זולת כנשק מסייע למלכת הקרב - חיל הרגלים. יתר על כן, מי שיבדוק את הרציונל הצבאי שמאחורי תוכנית קדש שתיים, היא התכנית הישראלית של מלחמת סיני, יגלה, כי בשאלת האיגוף האנכי, בשאלה כיצד הופעל צה"ל באותה מלחמה, רוב הדיונים היו חסרי תועלת. הרציונל, שעמד מאחורי הנחיות דיין למעצבי התכנית, ראשי אגף המטה באותה עת - מאיר עמית, שייקה גביש, עוזי נרקיס ואחרים - היה מדיני במובהק, והדברים ידועים.

אציין רק, שהמאמץ העיקרי של משה דיין, כמי שרקם את מלחמת סיני, היה גם ברמה הפוליטית הפנימית. הוא שכנע, שמלחמה כזו אפשרית, גם במה שקשור לרמה הבינלאומית, בנוגע לסיכום שבין ישראל לצרפת, ואפילו עד כדי ניסיון לגשר על פערים, שנוצרו בין הבריטים לבין הצרפתים. דיין עסק בעיקר בשאלה: איזה מבצע צבאי יענה על האילוצים המדיניים של הקואליציה המשולשת הצרפתית בריטית ישראלית? התכנית, כפי שבוצעה בסופו של דבר - תוכנית קדש שתיים – נתנה, מצד אחד, מענה לחשש הכבד של דוד בן-גוריון, שישראל לא תוכל להחזיק מעמד לבדה, אם תהיה חייבת לתקוף את מצרים, ומצד שני, לאי רצונם של הבריטים להופיע כמי שלוחמים לצידה של ישראל, ולחשש הצרפתי מיציאה למלחמה ללא בריטניה.

דיין הצליח לרקום תוכנית, שתיתן מענה, ברמה כזו או אחרת, לכל הצדדים. לדעתי, מלחמת סיני או ליתר דיוק, תוכנית קדש שתיים, היוותה מעין שיא לניסיון שרכש בתחום העשייה המדינית ביטחונית.

[בתמונה: מסדר הניצחון בסיום מבצע "קדש". צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון]

לצד הדברים האלה, עסק דיין, כמובן, גם בנושא הביטחון. מה שהעסיק אותו היה קו התפר שבין המדיני לביטחוני, ופחות עניינים הקשורים למעשה הצבאי היומיומי. מי שיקרא את ישיבות המטכ"ל, בראשותו של משה דיין, יגלה שבדרך כלל, פתח במבוא ארוך בנושאים שעניינו אותו.

הייתה זו, בעיקר, סקירה מדינית, שעלייה הקפיד ברוב הישיבות. בשגרה, לא קיים דיין דיון על הסוגיות המדיניות, והיה נוהג, בעיקר, להקשיב לאנשיו. הם דיברו על נושאים, בעלי אופי טכני. כלומר, הוא לא שיתף את המטה הכללי בנושאים מדיניים, אבל הוא עצמו, כאשר דובר על נושאים טכניים, סיכם את הדיון, אך לא נטל בו חלק  פעיל.

גם האופן, שבו נוהלה מלחמת סיני, התאים לתיאור זה של דיין. צדק מאיר עמית (ראו תמונה משמאל) בטענתו, שבמהלך רובה של המלחמה או בחלק גדול ממנה, לא נראה דיין במוצב הפיקוד העליון.

[בתמונה משמאל: האלוף מאיר עמית. התצלום: המרכז למורשת המודיעין]

יחד עם זאת, היה דיין בסוד העניינים כל הזמן, אלא שמלכתחילה, לא התכוון לנהל את המלחמה. הוא פנה אל מפקדי הכוחות, ערב היציאה למלחמה, בזו הלשון: "נתנו לכם את כל מה שיש לנו. רוצו קדימה. אנחנו נתערב רק אם תהיינה בעיות", והוא התערב. הבעיות לא היו במוצב הפיקוד העליון, שם סמך על הקצינים שיינהלו את המערכה. הבעיות, שזיהה בזמן המלחמה, היו, בעיקר, בתחום מערכת היחסים בקרב הקצינים בפיקוד דרום – מאסף שמחוני ז"ל, דרך חיים לסקוב ז"ל, ועד יהודה וולך ייבדל לחיים ארוכים.

דהיינו, הוא ראה עצמו ככזה, באופן דייני אופייני, שצריך להיות שם כדי לוודא שהדברים יתנהלו כמו שצריך. משעה שהבריטים התערבו במלחמה, באיחור של למעלה מעשרים וארבע שעות, וזה קרה ב- 31 באוקטובר 1956 בערב, מבחינתו של דיין נגמרה המלחמה, שכן, לא היה צורך לשבת במוצב הפיקוד העליון.

אין לטעות בין אהבתו הגדולה של דיין לשטח, הצורך לגעת בדברים, לבין התעניינותו בנושאים צבאיים. דיין, הקדיש את רוב זמנו כראש המטה הכללי לנושאים שהיו פוליטיים ומדיניים. כאשר פרש, בסופו של דבר, בינואר 1958, דומני, כי הנכס העיקרי שלקח עימו מהצבא, משירותו הקצר בצה"ל, היה ניסיון מדיני ופוליטי יוצא דופן, יותר מאשר ניסיון צבאי.

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן]

.