אלי בר און: סיפורי כיפה אדומה מברזל

[בתמונה: מוכרים לנו סיפורי כיפה אדומה על כיפת ברזל... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ivanovgood לאתר Pixabay]

[לאסופת המאמרים באתר בעניין המאבק על השימוש בנשק הלייזר, לחצו כאן]

אלי בר און הוא כלכלן המתמחה בניתוח מערכות וחקר ביצועים

*  *  *

"הציבור מטומטם; ולכן, הציבור משלם..." (שלום חנוך)

להלן מס' סיפורים וחצאי אמיתות שהיחצנים של היצרן והעיתונות וגם של צה"ל "מוכרים" לציבור הרחב; ולהערכתי גם למקבלי ההחלטות, שמרביתם אינם מקצוענים ולכן לא מבררים היטב את הנתונים. הציבור מחזיק בהנחות השגויות הללו (כי 'מוכרים' לו...); כך גם ההנהגה הממשלתית, הציבורית והביטחונית (מסיבות פוליטיות); וכמובן, גם היצרנים (מסיבות כלכליות).

ראשית אני חייב לאמר כי כאזרח ישראלי, ציוני שאוהב את העם והארץ אני רוצה בהצלחתה של מערכת כיפת ברזל לא פחות מאשר היצרן שלה חברת רפאל, צה"ל ומהחיילים שמפעילים אותה.

הציבור הרחב עדיין חיי באשליות; וכאן נכונה ומתקיימת שורת השיר של הזמר שלום חנוך "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם"

טיעון ראשון: מערכת כיפת ברזל מגינה באחוזי יירוט מוצלחים של 90 אחוז כנגד כל מתקפת רקטות

כאן צריך לשאול: 90 אחוזי הצלחה כנגד מה? כנגד איזה כמות של איומים? האם כנגד 1000 רקטות ו- 1000 פצמ"רים? האם גם כנגד 40 אלף רקטות ו- 20 אלף פצמ"רים?

ברור שכמות הטילים המיירטים - שעלותם גבוהה בערך פי 10 מעלות הרקטה שמפציצה אותנו ופי 100 מעלות פגז המרגמה שמפגיז אותנו - מוגבלת מאוד ביחס לכמות האיומים.

בנוסף, במקרים רבים יש לשגר שני טילים מיירטים כנגד איום יחיד; וזאת, כדי להגדיל את הסיכוי לבצע יירוט מוצלח.

לכן, יש לומר לכם את האמת:

כמות המיירטים בהכרח אולי מספיקה כדי לטפל באירועים בודדים, בימי קרב בודדים. אין מדינה בעולם וזה כולל גם את ארה"ב האדירה מכולן שיש לה מספיק טילים מיירטים וסוללות יקרות שמסוגלים להתמודד במלחמה ממושכת יותר.

במלחמה גדולה, מלחמה אמתית שאינה יום קרב אחד או שניים; אחוזי היירוט של המערכת יהיו זניחים. זאת מאחר, ולא יהיו מספיק מיירטים שעלותם יקרה; וזמן הייצור שלהם ממושך.

טיעון שני: כיפת ברזל מגינה על כל הארץ כנגד כל איום

זו טעות שהיחצנים ובמכוון לא טורחים לתקן.

כיפת ברזל יעילה (כך כותב היצרן) רק כנגד רקטות אטיות; והן הרקטות, שמשוגרות מטווח של עד ל- 70 ק"מ בלבד מהיעד שלהן.

רקטות כבדות ומהירות - כגון הרקטות שיכולות להיות משוגרות מלבנון ומסוריה למרכז הארץ; או טילים מדויקים שיכולים להיות משוגרים, גם ובנוסף, מעיראק ומאיראן - הם מעבר ליכולות היירוט של טיל היירוט הקטן והזול יחסית הזה.

אזי יאמרו לכם, לכם שכדי ליירט רקטות כבדות, ארוכות טווח וטילים יש לנו טילי חץ?, שרביט קסמים?

אני באמת מקווה שהטילים המשוכללים והיקרים מאוד שלנו באמת יעילים.

גם אם כן? אזי, עלות היירוט באמצעותם של הטילים הנ"ל היא מיליוני דולרים ליירוט בודד. ברור לכול כי לא ניתן יהיה להתמודד באמצעות המערכות היקרות כנ"ל כנגד מתקפה של מאות ואלפי רקטות וטילים; בחלקם גם טילים מדויקים, קטלניים שאת כולם חייבים ליירט.

טיעון שלישי: יספרו לכם "אנחנו משתפרים כל הזמן וכך מקדימים את האויב במס' שנים"...

טעות. אין אפשרות למערכות היירוט שמבוססות על טילים להתמודד עם הדור הבא של האיומים. איומים אלה נכנסים כעת לשימוש בצבאות המתקדמים; ויהיו להערכתי - בתוך שנים ספורות - גם בשימושם של ארגוני הטרור:

  • כל הרקטות הכבדות ובעתיד הקרוב יהיו טילים מדויקים (חלק ניכר מהרקטות הכבדות וארוכות הטווח הקיימות שופרו; ואחרות יעברו בקרוב הסבה לטילים מדויקים; וזאת בעלות זניחה); ואז, אנחנו חייבים ליירט את כולם כי אין יותר נפילות ב"שטחים פתוחים". ואז, שוב אין לנו מספיק טילים מיירטים יקרים מאוד.
  • אין כיום אפשרות טכנולוגית ולהערכתי גם לא תהיה בעתיד הקרוב ליירט באמצעות טילים מיירטים טילים תוקפים מהירים, שגם מתמרנים את דרכם עד לפגיעה במטרה.
  • הדור החדש של הפצמ"רים והפגזים הכבדים הוא דור של פגזים מדויקים, שלא מתפזרים - כמקובל בארטילריה - וכך, לרוב, הם מחטיאים את המטרה. הפגזים המדויקים פוגעים במדויק במטרה וזאת החל מהפגז הראשון. אין התכנות כלכלית ליירט פגזים זולים שנורים במטחים כבדים באמצעות טילים מיירטים.

טיעון רביעי: יאמרו לכם, זה מה שיש אין לנו וגם אין בעולם פתרון טוב יותר

זו טעות והטעיה מכוונת של האינטרסנטים, שכנראה מעדיפים את טובת הרווחים והתעסוקה במפעל ובארגון, על האינטרס הלאומי.

הלייזר רב העוצמה הסקייגארד הוא הפתרון המשלים היחידי למערכות היירוט מבוססות הטילים. עלות הפקת הקרן העוצמתית זניחה עד כדי אחוז אחד - או לעיתים גם פרומיל (1/1000) אחד מהעלות של הטילים.

זה פתרון מוכח, שנוסה בהצלחה ושהיה על המדף כבר לפני 12 שנים.

עלות יירוט זניחה זו תאפשר מלאי לא מוגבל של יכולות לביצוע יירוטים.

כך היתרון האסטרטגי של האויב יעלם. הם יחדלו לפתח ולרכוש עוד ועוד רקטות וטילים. היכולת שלהם להמיט חורבן רב נפגעים והרס על העורף תתאפס.

טיעון רביעי: יאמרו לכם, אנחנו מבינים, מקבלים; ומפתחים כעת לייזר חשמלי...

זו הטעיה מכוונת.

הם לא מספרים לכם שעוצמת הלייזר החשמלי מוגבלת מאוד, תכונה זו היא בבסיס הטכנולוגיה לשנים רבות. הלייזר החשמלי, בגלל חולשתו, לא יכול ליירט כלל רקטות וטילים.

הלייזר החשמלי בהחלט יכול ליירט - ולהערכתי גם נועד ליירט - את הפתרון היחיד האפשרי; והוא, הפתרון של הלייזר הכימי רב העוצמה - הסקייגרד.

[לאסופת המאמרים באתר בעניין המאבק על השימוש בנשק הלייזר, לחצו כאן]

One thought on “אלי בר און: סיפורי כיפה אדומה מברזל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *