תקציר: אחרי שרות אוכלת ושבעה, בעז שוב מדבר אל הפועלים ומנהל העבודה, ומתרה בהם שיאפשרו לה להמשיך וללקט מכל סוגי הגידולים, ואוסר עליהם לבייש אותה בשום צורה שהיא. כנראה שבעז ידע שיש מקרים בהם מלקטות סבלו מהטרדות מיניות, והוא דאג מראש שאצלו בשדה זה לא יקרה… כך מתנהג מנהל עם חוש נכון לדוגמה אישית ולאחריות, על הנעשה בתחום אחריותו; וזה מאוד מרשים לראות, עד כמה כל זה קרוב להתרחשויות בעולם המודרני בוא אנחנו חיים…
עודכן ב- 10 ביוני 2024
אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.
זהו הפרק השני מתוך ארבעה העוסק במגילת רות. הופיעו בסדרה זו:
- לפרק הראשון: "מרות המואבייה עד גירוש המסתננים", לחצו כאן;
- לפרק השלישי: "עשיר וג'נטלמן...", לחצו כאן.
- לפרק הרביעי: "שושלת...", לחצו כאן.
* * *
מאמר זה עוסק במגילת רות, פרק ב. זהו פרק על יחסים שבין בני אדם...
רות המואבייה ונעמי חמותה מגיעות לבית לחם. הן שבות לבית שעזבו לפני 10 שנים. איש לא נגע בבית.
אבל, בשביל לחיות צריך אוכל. ובשביל אוכל צריך לעבוד. אז רות מבקשת מחמותה לצאת ללקט בשדה אחר אוכל ואחר גבר שהיא תמצא חן בעיניו.
התקופה, ימי שפוט השופטים. ברור שמעמד הנשים נמוך ממעמד הגברים, וכדי לשרוד, רות מחפשת גבר שידאג לה ולחמותה: ב וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל־נָעֳמִ֗י אֵֽלְכָה־נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ וַאֲלַקֳטָ֣ה בַשִּׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ לְכִ֥י בִתִּֽי.
ורות יוצאת ללקט בשדה, ובמקרה היא בחרה בשדה שהבעלים שלו הוא בעז. בעז הוא ממשפחת אלימלך, בעלה המת של נעמי. על זה נאמר – אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו: ג וַתֵּ֤לֶךְ וַתָּבוֹא֙ וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַחֲרֵ֖י הַקֹּצְרִ֑ים וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ.
מסתבר שבעז היה בעל תכונות אנושיות מן המעלה הראשונה. אמנם בעל שדה, ממעמד גבוה (בימינו היינו אומרים שהוא טייקון), בעל אחוזה ופועלים, אבל נשאר "מענטש". הוא מגיע לחלקת השדה שלו, מברך את הפועלים שלו (והם מברכים אותו בחזרה) ולא שוכח להסתכל על העניים המלקטים בקצה השדה שלו.
ומבין כולם, הוא מזהה דמות חדשה, שלא הכיר עד היום. אישה מלקטת. מיד הוא מתעניין בה ושואל את מנהל העבודה שלו: למי היא? בעולם של אז, לאישה צריך להיות איזה גבר שאליו היא שייכת: ד וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּא מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּוֹצְרִ֖ים יְהוָ֣ה עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָרֶכְךָ֥ יְהוָֽה ׃ ה וַיֹּ֤אמֶר בֹּ֨עַז֙ לְנַעֲר֔וֹ הַנִּצָּ֖ב עַל־הַקּֽוֹצְרִ֑ים לְמִ֖י הַנַּעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת.
ומנהל העבודה עונה: היא מואבייה. זאת האישה שחזרה ממואב עם נעמי. בתשובתו של מנהל העבודה אפשר להרגיש בנימת זלזול: ו וַיַּ֗עַן הַנַּ֛עַר הַנִּצָּ֥ב עַל־הַקּוֹצְרִ֖ים וַיֹּאמַ֑ר נַעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא הַשָּׁ֥בָה עִֽם־נָעֳמִ֖י מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב ׃ ז וַתֹּ֗אמֶר אֲלַקֳטָה־נָּא֙ וְאָסַפְתִּ֣י בָֽעֳמָרִ֔ים אַחֲרֵ֖י הַקּוֹצְרִ֑ים וַתָּב֣וֹא וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֨קֶר֙ וְעַד־עַ֔תָּה זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט.
- מואבייה, באה עם נעמי (זאת שעזבה עם בעלה למואב בגלל הרעב);
- והיא נמצאת כאן כל היום ומלקטת בעומרים;
- עוד מעט היא תלך בחזרה לביתה (היא לא חשובה, הוא תיכף תעזוב את המקום).
ובעז לא מתעלם מרות וגם לא מתעלם מנימת דבריו של מנהל העבודה. אפשר ממש להרגיש את העדינות בה הוא מטפל במצב:
ראשית הוא פונה ישירות לרות בשם "בתי". לא נכרייה, לא מואבייה. פשוט בתי. והוא גם מבקש ממנה לא ללקוט בשדה אחר. להישאר וללקוט בשדה שלו: ח וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל־ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י אַל־תֵּלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְגַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם־נַעֲרֹתָֽי.
והוא ממשיך ומבהיר לכל הפועלים שלו לא לפגוע בה. ולא רק זאת – לתת לה לשתות מהמים שהם שואבים, בכל פעם שהיא צמאה. ט עֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂדֶ֤ה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙ וְהָלַ֣כְתְּ אַחֲרֵיהֶ֔ן הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת־הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נָגְעֵ֑ךְ וְצָמִ֗ת וְהָלַכְתְּ֙ אֶל־הַכֵּלִ֔ים וְשָׁתִ֕ית מֵאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים.
רות ההמומה מהיחס האנושי מבקשת לדעת מאיפה הגיע אליה כל הטוב הזה: י וַתִּפֹּל֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה.
ובעז מעלה על נס את נאמנותה לנעמי ומהדהד את דבריה של רות מהפרק הקודם, באופן שמזכיר גם את "לך לך" של אברהם אבינו: יא וַיַּ֤עַן בֹּ֨עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ אֶת־חֲמוֹתֵ֔ךְ אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֨רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל־עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם.
וכל הטוב הזה, מבהיר בעז, לא בא ממני אלא מיהוה: יב יְשַׁלֵּ֥ם יְהוָ֖ה פָּעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּֽחַת־כְּנָפָֽיו.
רות מודה לבעז על היחס שהוא נותן לה, למרות שהיא לא אחת מנשותיו, או בלשון הימים ההם "אחת משפחותיך": יג וַתֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ.
ובעז ממשיך ומבטיח לרות, במעמד כול הפועלים שמסביב, את מעמדה הבטוח בחלקתו. היא לא רק מורשה ללקט, היא גם תשב ותאכל עם כולם והוא בעז אף מכין לה פת לחם מהקציר. היא אוכלת עד שהיא שבעה ואף משאירה חלק ממה שהכין לה בעז משום שכנראה הכין לה יותר משיכלה לאכול: יד וַיֹּאמֶר֩ לָ֨ה בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ וַתֵּ֨שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקּֽוֹצְרִ֔ים וַיִּצְבָּט־לָ֣הּ קָלִ֔י וַתֹּ֥אכַל וַתִּשְׂבַּ֖ע וַתֹּתַֽר.
ולבסוף, אחרי שהיא אוכלת ושבעה, בעז שוב מדבר אל הפועלים ומנהל העבודה, ומתרה בהם שיאפשרו לה להמשיך וללקט מכל סוגי הגידולים, ואוסר עליהם לבייש אותה בשום צורה שהיא.
כנראה שבעז ידע שיש מקרים בהם מלקטות סבלו מהטרדות מיניות והוא דאג מראש שאצלו בשדה זה לא יקרה. טו וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר גַּ֣ם בֵּ֧ין הָֽעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ.
כך מתנהג מנהל עם חוש נכון לדוגמה אישית ולאחריות, על הנעשה בתחום אחריותו; וזה מאוד מרשים לראות, עד כמה כל זה קרוב להתרחשויות בעולם המודרני בוא אנחנו חיים. נראה שבענייני מוסר לא התקדמנו ב 3000 השנים האחרונות. אולי להיפך... תמיד חשוב שיהיו מנהלים ובעלי הון שיהיו "בעז-ים".
לאה גולדברג כתבה שיר מופלא על נשים ההולכות בשדה. השיר לא מיוחס לרות, אבל לדעתי הוא בהחלט מתאים פה:
הָאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד; וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כְּהִלֵּךְ הַתָּם.
וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלְךָ יְלַטֵּף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת; אוֹ שֶׁלְּפִי שִׁבּוֹלִים יְדַקְּרוּךְ וְתֻמְתַּק דְּקִירָתָם.
אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת; עַל כְּתֵפַיִךְ, חָזְךָ, צַוָּארֵךְ וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
אֶת תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיֻרְחַב בְּךָ הֶשְׁקֵט, כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.
* * *
וְנָשַׁמְתָּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשׁוּם וְרָגוּעַ, וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהוּב.
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ; וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.
אֶת תֵּלְכִי בְּשָׂדֶה לְבַדְּךָ לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשָּׂרָפוֹת בִּדְרָכִים שֶׁסִּמְּרוּ מֵאִמָּהּ וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר לַבֵּב שׁוּם תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת; כְּאֶחָד הַדְּשָׁאִים, כְּאֶחָד הָאָדָם...
והביצוע, המרגש כל כך, של חווה אלברשטיין:
[לאוסף מאמרי שבועות ומתן תורה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מגילת רות, לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
- אוסף מאמרי שבועות ומתן תורה.
- אוסף המאמרים על מורכבות האהבה.
- אוסף המאמרים על מגילת רות.
- אוסף המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה.
מאיפה למען השם הגעת להטדרות מיניות???!
שלום לך,
ראה הנחיות בעז לנעריו ולאות:
ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.
"ציויתי את הנערים לבלתי נגעך".