[בתמונה: זירת רצח במגזר הערבי, יוני 2019. התמונה: דוברות המשטרה]

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

ניצב משנה יגאל חדד הוא קצין משטרה. פיקד בעבר על תחנות - רמלה, קרית שמונה ועפולה; הקים את מרחב כנרת ושימש כמפקדו הראשון. הוא בעל תואר ראשון בחוג למדעי בעלי חיים, בפקולטה לחקלאות שבאוניברסיטה העברית; ובעל תואר שני במינהל ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת בן גוריון.

חומרים אלה הם חלק מעבודת הגמר שלו במכללה לביטחון לאומי, צה"ל.

*  *  *

החברה הערבית בישראל מונה כ - 1.5 מיליון נפש ומהווה כעשרים ואחד אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל. שיעור הגידול השנתי הממוצע של הערבים בישראל (מאז 2001) עומד על כ 2.7% לעומת שיעור גידול של 1.7% באוכלוסייה היהודית.  מרכיבי החברה הערבית הם – ערבים מוסלמים (83%), ערבים נוצרים (9%) ודרוזים (8%). כ 56% מכלל האזרחים הערבים מתגוררים בצפון הארץ, (בגליל, בעמקים ובחיפה) ו 44% במרכז ובדרום.

הערבים בישראל חיים בקונפליקט מתמשך הנובע מהסכסוך שבין ישראל לפלסטינים, חלקם הגדול רואים את עצמם כפלסטינאים אזרחי ישראל. מחד גיסא הם שואפים לשוויון והשתלבות בחברה הישראלית וברמת החיים והחרות המאפיינת אותה ומאידך גיסא, הם מזדהים ברמה הלאומית עם בני עמם המצויים בסכסוך עם מדינתם. כאן המקום להבהיר כי החברה הערבית אינה מקשה אחת, נכללות בה קבוצות שונות כמו – ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, בדואים ודרוזים (שאף הם נחלקים לדרוזים אזרחי ישראל המתגוררים בגליל ובכרמל ודרוזים שלא הסכימו לקבל אזרחות ישראלית ומתגוררים ברמת הגולן). הקבוצות השונות נבדלות זו מזו במאפייני הפשיעה, ביחסן למדינה והציות לחוקיה. הנתונים המובאים בעבודה זו מתייחסים לחברה הערבית באופן כולל רק בשל המורכבות  הטכנית הכרוכה בפילוחם לקבוצות השונות. המיקוד הינו באזרחי ישראל הערבים-מוסלמים, שהם הרוב (83%) בחברה הערבית.

[בתמונה: זירת רצח בנצרת. התמונה: דוברות המשטרה]

אוכלוסיות מיעוטים נוטות להתאפיין בשיעורים גבוהים של אבטלה, עוני, נשירה מבתי ספר ועוד בהשוואה לכלל האוכלוסייה. תנאים אלה מעודדים בדרך כלל סטייה חברתית הבאה לידי ביטוי, בין היתר, גם בפשיעה. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, שיעור העניים (תחולת העוני – מצויים מתחת לקו העוני) מבני החברה הערבית עומד על  53% מכלל העניים בישראל ושיעור נשירת התלמידים מבתי הספר גבוה פי שניים מאשר בחברה היהודית (3.6% לעומת 1.7%) פערים דומים קיימים גם בשיעור הזכאים לבגרות ובשיעור הלומדים לימודים מתקדמים. מחקרים רבים מצביעים על קשר בין פערים חברתיים-כלכליים ובין מעורבות גבוהה בפשיעה (מבקר המדינה, 2018).

לערביי ישראל יש ייצוג יתר בפשיעה ביחס למשקלם בכלל האוכלוסייה, ובאופן מיוחד ביחס לעבירות האלימות. בשנת 2010 היוו האסירים הערבים כ - 42% מכלל האסירים בשירות בתי הסוהר. מגמה זו אף החמירה ובשנת 2014 עמד שיעורם על 49% מכלל האסירים (חסייסי וטשנר, 2014) ובשנת 2017 עלה שיעור האסירים הערבים ל - 51% מכלל האסירים

ושיעור המעורבות של ערבים בעבירות אלימות גבוה פי שניים משיעורם באוכלוסייה ובתיקי רצח, פי שניים וחצי (מבקר המדינה, 2018).

על פי נתוני משטרת ישראל, מתחילת העשור (2010), שיעור עבירות האלימות בקרב החברה הערבית (בעבירות גלויות, כאשר החשוד בביצוע העבירה הוא ערבי אזרח ישראל), נמצא במגמת עלייה. לצורך עבודה זו, נותח "סל עבירות" אלימות הכולל את העבירות הבאות: תקיפה (למעט עובד  ציבור), הריגה, חבלה גופנית חמורה, חטיפת ארנקים, ניסיון לרצח, רצח, שוד, שוד בנסיבות מחמירות, תקיפה לשם גניבה, תקיפת עובד ציבור, תקיפת שוטר בנסיבות חמורות.

תרשים 1: עבירות אלימות (סל) - (בשיעורים ל 100 אלף אזרחים) – מגמה מ 2010 עד 2018 בהשוואה בין יהודים (ואחרים) לערבים ישראלים

בתרשים מספר 1, ניתן לראות, כי נקודת השיא במגמת האלימות היא בשנת 2014. ניתן לשער כי נקודת השיא הנה תוצאה של אירועי הפרות סדר מקומיות שאירעו במגזר הערבי במהלך "צוק איתן", לאור העובדה שהעלייה בלטה בעבירות: "תקיפת עובד ציבור" ו"תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות", שאופייניות לאירועי חיכוך בין אזרחים לרשויות.

לאחר מכן, ניכרת מגמת ירידה במשך שלוש שנים ברציפות (2014 עד 2017) שמקורה, בירידה בעבירות פליליות מובהקות כמו "שוד" ו"תקיפה לשם גניבה"  לצד ירידה בעבירות חיכוך עם רשויות וגורמי אכיפה כמו  "תקיפת עובד ציבור" ו"תקיפת שוטר". בשנת 2018 ניכרת עלייה כמעט בכל העבירות וניתן לייחס אותה בעיקר לבחירות ברשויות המקומיות, שהתקיימו באוקטובר והתאפיינו בריבוי אירועי אלימות בחברה הערבית. עם זאת, המגמה הכללית באוכלוסיה היהודית, באותו סל של עבירות אלימות נמצאת בירידה. גם בחברה היהודית, היוותה 2014 נקודת שיא בשיעורי האלימות אולם מאז ישנה מגמת ירידה מובהקת ללא שינוי גם ב 2018.

 בתרשים מספר 1 ניתן לראות את ההבדלים הבולטים במגמת אירועי האלימות מתחילת העשור, כולל חישוב קו המגמה הלינארי המלמד על המגמות ההפוכות בין החברות. בנוסף לכך, בולט ההבדל הכמותי בשיעורי תופעת האלימות ל- 100 אלף נפש. בעוד שבחברה היהודית, עומד סך כל אירועי האלימות על כ- 45 אירועים ל- 100 אלף נפש, הרי שבחברה הערבית עומד שיעור זה על כ- 70 אירועים ל- 100 אלף נפש.

בנוסף לניתוח המגמות ביחס להיקף מבצעי העבירות, נדרש לבחון מי נפגע מאותן עבירות, קרי – מי הם קרבנותיה של תופעת האלימות, בחלוקה לחברה יהודית מול חברה ערבית. תרשים מספר 2 מציג את קרבנות העבירה, בעבירות אלימות (באותו סל) בחלוקה ליהודים וערבים ובשיעור ל-100 אלף נפש, מתחילת העשור:

תרשים 2: קרבנות אלימות (סל) - בשיעורים ל 100 אלף אזרחים) - מגמה מ 2010 עד 2018 בהשוואה   בין יהודים (ואחרים) לערבים ישראלים

בעוד שניתוח המגמה ביחס למבצעי העבירות, מחייב להתייחס רק לתיקים גלויים, שבהם ידוע מי חשוד בביצוע העבירה, הרי שביחס לניתוח קרבנות העבירה, ניתן להתייחס לכל עבירת אלימות מדווחת, בין אם ידוע מי החשוד או לאו. על פי תרשים מספר 2, ניתן לראות שתי מגמות ברורות (כמעט לינאריות לחלוטין) ומנוגדות זו לזו. בעוד שבחברה היהודית, ניכרת מגמה ברורה של ירידה בשיעור קרבנות האלימות, בחברה הערבית ניכרת מגמת עלייה. בתחילת העשור, הפער בשיעור קרבנות האלימות היה קטן יחסית – ב 2010 היו בחברה היהודית 59 קרבנות בעבירות אלימות ל- 100 אלף נפש ובחברה הערבית עמד שיעור זה על 65 קרבנות (פער של 10%). שיעורים דומים היו גם ב 2011 – 55 קרבנות ל- 100 אלף נפש בחברה היהודית לעומת 61 בחברה הערבית (פער של 11%). בשנת 2018 גדל מאוד הפער בין החברות ועמד על 45 קרבנות ל- 100 אלף נפש בחברה היהודית לעומת 69 קרבנות ל- 100 אלף נפש בחברה הערבית (פער של 53%). המשמעות היא שהערבים בישראל מבצעים יותר עבירות אלימות, אך הם גם הנפגעים העיקריים ממגמה זו. לנתונים אלה יש להוסיף את העובדה כי שיעור הדיווח על הפשיעה בחברה הערבית נמוך יותר משיעור הדיווח בחברה היהודית (סקרי נפגעי עבירה שעורכת המשטרה) ולכן הפערים האמתיים אף גדולים יותר. הדבר נכון במיוחד בעבירות הפחות חמורות שבהן יש נטייה לטפל במסגרות קהילתיות ומשפחתיות פנימיות (Self-help) ופחות לדווח לרשות רשמית, בעוד שבעבירות חמורות (כמו רצח או שוד) שיעור הדיווח, בדרך כלל, גבוה יותר.

תרשים 3: עבירות אלימות חמורה (סל) – (בשיעורים ל 100 אלף אזרחים) - מגמה מ 2010 עד 2018 בהשוואה בין יהודים (ואחרים) לערבים ישראלים

הפערים בין שיעורי האלימות בחברה הערבית לחברה היהודית מתחדדים והופכים לבולטים יותר, ככל שמדובר בעבירות חמורות יותר. תרשים מספר 3, מציג סל מצומצם יותר של עבירות אלימות חמורות, המאופיינות במקרים רבים בשימוש בנשק בעת ולצורך ביצוע העבירה וכולל את העבירות הבאות: רצח, ניסיון לרצח, הריגה, חבלה גופנית חמורה, שוד ושוד בנסיבות חמורות. תרשים 3 מלמד כי הפערים בשיעור האלימות בין החברה היהודית לחברה הערבית גדולים ומשמעותיים יותר כאשר מדובר בעבירות החמורות. במקרים מסוימים גדול שיעור מבצעי העבירות בקרב הערבים פי 3 מאשר בקרב היהודים. המגמה הברורה מתחילת העשור מעידה כי שיעור האלימות החמורה בחברה הערבית נמצא במגמת עליה בולטת, למעט שני מקטעים שבהם חלה ירידה נקודתית – בין 2010 ל- 2011 ו-בין 2015 ל- 2016. בחברה היהודית מסתמנת מגמת עלייה מתונה באלימות החמורה לעומת מגמת ירידה באלימות הכללית. כדי להשלים את התמונה ביחס לעבירות האלימות החמורה, יש לבחון את המגמה המקבילה בשיעור הקרבנות מעבירות אלה.

תרשים 4: קרבנות אלימות חמורה (סל) – (בשיעורים ל 100 אלף אזרחים) - מגמה מ 2010 עד 2018 בהשוואה בין יהודים ואחרים לערבים ישראלים

  בניגוד למגמת העלייה הברורה בשיעור מבצעי העבירות בקרב החברה הערבית, שיעור הקרבנות נשאר סטטי מאז 2010 ועומד על 48 קרבנות אלימות חמורה ל- 100 אלף נפש בחברה הערבית, בקירוב.   המגמה דומה גם בקרב החברה היהודית אולם בשיעור נמוך של פי חמישה מאשר בקרב הערבים. ניתן להסביר את השונות שבין מגמת העלייה בשיעור העבירות למצב הסטטי בשיעור הקרבנות בכך שחלה עלייה בשיעור הגילויים של המשטרה ולכן, בעוד ששיעור הקרבנות נשאר יציב, יש מגמת עלייה בשיעור מבצעי העבירות וניתן לייחס את ביצוע העבירה ליהודי או ערבי. הסיכויים של אזרח ערבי בישראל להיות קרבן לעבירת אלימות חמורה, גבוהים פי חמישה בקירוב מהסיכויים של אזרח יהודי. מגמה זו דומה בעבירת גרימת חבלה חמורה הכוללת מעשה אלימות שגרם לקרבן פגיעות חמורות, לרבות כתוצאה מדקירות סכין או כתוצאה מפציעות ירי.

תרשים 5 : קרבנות בעבירת חבלה חמורה (בשיעורים ל- 100 אלף אזרחים) - מגמה מ 2010 עד 2018 בהשוואה בין יהודים ואחרים לערבים ישראלים 

מתחילת העשור, נמנו 12,393 קרבנות ערבים ישראלים לעבירת אלימות שגרמה לחבלה חמורה, לעומת 16,299 קרבנות יהודים ישראלים. זאת, כאשר הערבים מהווים כ- 20% מכלל האוכלוסייה בישראל. שיאן של עבירות האלימות בחברה בא לידי ביטוי בעבירת הרצח וגם כאן נמצא תמונה דומה. מאז תחילת העשור, נרצחו 488 ערבים ישראלים לעומת 502 אזרחים יהודים. הקרבנות הערבים מהווים 49.3% מכלל קרבנות הרצח הישראלים, זהו שיעור הגדול פי 2.5 בקירוב משיעורם באוכלוסיה. בנוסף לכך, מאז תחילת העשור, נחקרו 1,159 ערבים ישראלים כחשודים בעבירות רצח או ניסיון לרצח לעומת 757 אזרחים ישראלים יהודים. דהיינו, 60.5% מכלל החשודים בעבירות רצח או ניסיון לרצח בישראל הם ערבים ישראלים. פי 3 משיעורם הכללי באוכלוסיה.

תרשים 6: עבירות רצח וניסיון לרצח (בשיעורים ל 100 אלף אזרחים) - מגמה מ 2010 עד 2018 בהשוואה בין יהודים (ואחרים) לערבים ישראלים

תרשים 7: קרבנות רצח (בשיעורים ל 100 אלף אזרחים) - מגמה מ 2010 עד 2018 בהשוואה בין יהודים (ואחרים ) לערבים ישראלים

מרכיב נוסף המאפיין את האלימות בחברה הערבית, בנוסף לאלימות ברחוב ובין עבריינים, הנה האלימות בתוך המשפחה. בתחילת העשור, עמד שיעור התיקים בגין אלימות במשפחה שבהם נחקר חשוד ערבי, על 18 תיקים ל 100,000 נפש לעומת 26 תיקים בקרב האוכלוסייה היהודית. בשנת 2018 חל מהפך ושיעור התיקים בהם נחקר חשוד ערבי עלו ל- 26.5 ל -100,000 נפש ועקף את שיעור התיקים באוכלוסייה היהודית שעמד על 24.5 תיקים ל- 100,000 נפש.

תרשים 8: אלימות במשפחה, בין בני זוג (בשיעורים ל 100 אלף אזרחים) – מגמה מ 2010 עד 2018 בהשוואה בין יהודים (ואחרים) לערבים ישראלים

בתרשים 8 ניתן לראות שתי מגמות הפוכות, בעוד שבאוכלוסייה היהודית ישנה מגמת ירידה ברורה בעבירות האלימות במשפחה, הרי שבחברה הערבית יש מגמת עלייה חדה ורציפה. מגמה זו היא תוצאה של שני גורמים מרכזיים, האחד – כמו במאפיינים רבים של האלימות בחברה הערבית, גם בתוך המשפחה יש יותר אירועי אלימות. והשני – ככל הנראה יש מגמת שיפור במודעות בקרב האוכלוסייה הערבית שגורמת לעלייה בשיעורי הדיווח על אלימות במשפחה ופחות מסתמכת על טיפול בתופעה באמצעות גורמים לא רשמיים כמו נכבדים למיניהם או פיקוח והסדרה של המשפחה המורחבת.

מנתונים והמגמות ביחס לאלימות בחברה הערבית, עולה כי החברה הערבית בישראל סובלת משיעורים גבוהים של אלימות ביחס לחברה היהודית ועוד יותר מדאיג מכך ממגמה של החמרת התופעה. הפערים בין החברות בולטים במיוחד כאשר מדובר בעבירות חמורות שמאופיינות במקרים רבים בשימוש בנשק לצורך ביצוע העבירה, כמו בעבירות רצח או שוד בנסיבות מחמירות. הנטייה להשתמש בנשק נובעת מזמינותו הגבוהה והיא שגורמת באירועים רבים, להחמרה של התוצאה ולמעגל תגובה המזין מחדש את מעגל האלימות. הקשר שבין זמינות הנשק לחברה אלימה, ינותח במאמרים שבהמשך.

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• מבקר המדינה. (2018). התמודדות משטרת ישראל עם החזקת אמצעי לחימה לא חוקיים ואירועי ירי ביישובי החברה הערבית וביישובים מעורבים. ירושלים: מבקר המדינה.
• ראדה חסייסי ונעמה טשנר. (2014). מדיניות הטיפול של המשרד לביטחון הפנים והמשטרה באלימות חמורה בחברה הערבית. ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת.