[התמונה: צילום מסך מתוך סדרת הטלוויזיה: 'המחוז'. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]
יונתן ווינברג (בתמונה משמאל), נשוי ואב לחמישה, שותף בחברת הייעוץ DNAIDEA, ומפתח תוכן במיזם 'לחיות יחד'. בעבר, הוביל את התחום החברתי כלכלי במכון ראות.
יונתן מומחה לתפרים שבין החברה האזרחית והממשלה, ובמסגרת זו מייעץ לארגונים רבים בנושאי שינוי חברתי ובניית יכולות, לצד ייעוץ אסטרטגי לשלטון המקומי ולממשלה.
* * *
סדרת 'המחוז' מציבה מודל חדש של גבורה ישראלית. זה לא כיף גדול לקבל למסך את החיים האמתיים בירושלים, שהם פסיכיים יותר משכל תסריטאי יכל לדמיין. אבל בתוך הטירוף הזה, יש כאן זרקור על דפוס אחר וחדש של גיבורים.
הגיבורים של מחוז ירושלים חיים בה. הם רואים בגובה העיניים את מי שהם מתמודדים מולו. הם לא מסתכלים על הצעירים שנמשכים לטרור דרך הכוונת. האמפתיה שלהם לא מבלבלת את הנחרצות שלהם, והנחרצות שלהם לא מוחקת את האמפתיה. בניגוד לאתוס על הל"ה, הם לא אוכלים את הראש בדילמות. אבל הפרגמטיות שלהם מאפשרת להם להתמודד יפה מאוד עם מורכבות. וואחד מורכבות!
הטריילר של הסדרה: כל הפרקים הועלו ליו טיוב...
.
לא קוראים להם רועי דגני או אסף שחר, הם לא גרים בעמק או בהתנחלות. הם לא הלכו אחרי ססמת 'הטובים לטיס'. חלקם מעידים שלולא היו במשטרה היו בצד השני של המתרס. דווקא זה מאפשר להם לעבוד. המשטרה לא 'משמידה אוייב', והיא חייבת לנוע כל הזמן בין מערכות של לחצים. כן. כל גיבורי הסדרה מזרחיים. ויראה הרואה, שהם מחזיקים יום ולילה, חג ושבת את הנורמליות במקום הרגיש בעולם. וזה על הכתפיים שלהם.
ואני יודע שזה טלוויזיה ויש כאן עבודת יח"צ מעולה של המשטרה. אבל על שימת הזרקור הזו, והאפשרות לראות את אסף עובדיה, אחרי סגירת תחנת סמים בשייח ג'ראח מסביר באופן מאולתר לילדי הרחוב מה לעשות אם הם מוצאים ג'וינט על הרצפה, תוך חיזוק הסמכות ההורית וקבלת מחיאות כפיים, צריך לתת צל"ש ליוצרי הסדרה, ועוד יותר לגיבורים הרבים, המצולמים ושאינם. מעריץ אתכם!
.
