[בתמונה: קצינים יפנים מאזינים להודעת הכניעה של הקיסר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Tropenmuseum, part of the National Museum of World Cultures. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0] 

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

מאמר זה הינו מאמר רביעי בסדרה של חמישה מאמרים. מאמרי הסדרה הם:

• עמר דנק: איך מלחמות מסתיימות?
• עמר דנק: קשה לסיים מלחמות…
• עמר דנק: למה קשה לסיים מלחמות?
• עמר דנק: מדוע קשה לסיים מלחמות? הצורך להתפשר…
• עמר דנק: למה קשה לסיים מלחמות? מלחמת המפרץ.

*  *  *

בפוסט הקודם, כיצד מסתיימות מלחמות, כתבתי על 7 הדרכים בהם מלחמות מסתיימות, לא במובן של ניצחון, תיקו או הפסד, ולא בהיבט השגת היעדים, אלא מהו המנגנון שהביא לסיום הקרבות. 7 הדרכים הן: כיבוש, כניעה, התפוגגות, נסיגה, כפיית הפסקת אש ע"י גורם בינ"ל, הסכם בין הצדדים שמביא להפסקת אש, הפסקת אש בין הצדדים (שיכולה להוביל למו"מ אחריה).

[למאמרו של עמר דנק: 'איך מלחמות מסתיימות?', לחצו כאן]

למה קשה לסיים מלחמות?

עכשיו הזמן לדבר, למה קשה לסיים אותן (אפשר להתווכח על הגדרתי שקשה לסיים מלחמות, לא אוכיח אותה עפ"י מדד מסוים, למי שזה חשוב, יכול להסתפק באמירה מהם הקשיים לסיים מלחמה). זהו הפרק הראשון בסדרה – הצורך להתפשר!

מדינות מתכוננות למלחמות. השקעה גדולה בצבא, תכניות ותרגילים, גופים מייעצים לממשלה ועוד כהנה. עיקר ההכנות עוסקות כיצד תיפתח המלחמה, התכניות מכינות את יום פתיחת המלחמה, אבל כיצד היא תסתיים? על זה איש אינו חושב.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי SilviaP_Design לאתר Pixabay]

אחרי מלחמת העולם השנייה, ארה"ב יצאה ל-5 מלחמות (2 בראש כוח של האו"ם) – קוריאה, וייטנאם, מלחמת המפרץ, הפלישה לאפגניסטן, הפלישה לעיראק – באף אחת מהן לא הייתה לה תכנית, כיצד המלחמה תסתיים או מה היא רוצה שיקרה אחרי.

ישראל נלחמה 9 מלחמות (מעל 1000 הרוגים) – העצמאות, סיני, ששת הימים, התשה, יום הכיפורים, שלום הגליל, לבנון השנייה, עופרת יצוקה, צוק איתן – ועוד מבצעים רבים. לא היה מקרה אחד בו הייתה לנו תכנית, כיצד תסתיים המלחמה.

גם אם נניח בצד את מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים, שנכפו עלינו, בכל יתר המלחמות אנחנו בחרנו (אפילו בהתשה היו לנו ברירות). אפילו במלחמת שלום הגליל, בה היו לנו שאיפות לשנות את המזרח התיכון, לא הייתה תכנית כיצד כל זה יקרה, למעט התכנית הצבאית לכיבוש לבנון עד בירות.

כיוון שהתכניות מתמקדות בפתיחת מלחמה, הציפיות (בד"כ) גבוהות:

• בקוריאה, ארה"ב שאפה לכבוש את הצפון, ולאחד בין הקוריאות תחת חסותה.
• בויטנאם, ארה"ב התגלגלה אליה בהדרגה, ומטרתה הייתה למנוע את נפילת הדרום לקומוניסטים.
• באפגניסטן ובעיראק, לבנות מדינות דמוקרטיות.
• מלחמת המפרץ הייתה שונה: היעד הרשמי היה להוציא את הצבא העיראקי מכווית. ברגע האמת, החליט הנשיא בוש האב, לעצור, למרות לחצים ופיתוי לנצל את ההצלחה וללכת עד הסוף נגד סדאם חוסיין.

בישראל המצב מעט שונה:

• במלחמת סיני, השאיפה הייתה להביא לנפילת נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר.
• במלחמת שלום הגליל: לעצור את ההכרה הבינ"ל באש"ף כמייצג הלאומיות הפלסטינית, להביא לבחירת באשיר ג'ומייל כנשיא ולחתום עימו הסכם שלום בין המדינות.
• ביתר המקרים חוץ מב- 1948; וב- 1973 שנכפו עלינו, קשה להגדיר מה באמת רצינו, למעט להפסיק את הבעיה, או השגת "הרתעה" מחודשת (מונח שקשה להגדיר מה משמעותו, כיצד משיגים אותו וכיצד יודעים שהצלחת). המלחמות נפתחות באופטימיות רבה לגבי סיכויי ההצלחה. אבל אח"כ צריך להתמודד עם הפשרות.

[להרחבה על המושג 'הרתעה', לחצו כאן]

אם אכן תפרוץ מלחמה, לא יהיה בכוחנו לעצור אותה, שכן זהו ההיגיון של המלחמה; ואני נטלתי חלק בשתי , וזרעו לחמות, שהתגלגלו דרך ערים וכפרים, וזרעו מוות והרס בכל מקום...

מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, במהלך משבר הטילים בקובה, 1962

למעט המקרים בהם המלחמה מסתיימת בהישג מוחלט, כיבוש או כניעה של היריב, תמיד מגיע רגע בו צריך לשאול בפעם הראשונה, איך מסיימים את המלחמה, ועל מה מוכנים להתפשר. זה רגע מכונן, ברגע אחד צריך לקבל את העובדה שלא כל השאיפות תוגשמנה ולהודות בה, בין אם בחשאי ובין אם בפומבי. העמדה הנחושה מול היריב נסדקת ועכשיו חייבים לחשוף בפניו חולשה. הנה מספר דוגמאות:

יפן

יפן הבינה כבר ב-1942 שהיא עומדת להפסיד במלחמה לארה"ב. בשונה מהדוגמאות שהבאתי, ליפן הייתה אסטרטגית יציאה מראש. היא קיוותה, שהתקיפה בפרל הארבור תוביל את ארה"ב למו"מ על הסכם, שיכיר בכוחה של יפן ויותיר לה נכסים בפאסיפי.  משאלת הלב לא התגשמה, אבל יפן עדיין קיוותה לפתיחת מו"מ, למרות דרישת הכניעה המוחלטת של ארה"ב.

אבל, יפן חששה לפנות בצורה רשמית לארה"ב כדי לא לסמן חולשה, והיא קיוותה להשיג ניצחון אחד בשדה הקרב, כדי שארה"ב תבין את מחיר המלחמה ותנסה לפתוח במו"מ. ניצחון שכזה לא הושג, ויפן ספגה תבוסה אחרי תבוסה.

עד כמה קשה להודות בשינוי? יום לפני הודעת הכניעה של הקיסר, נעשו ניסיונות למחוק את ההקלטה של ההודעה במשרד ההגנה היפני.

[בתמונה: אסטרטגיית היציאה מהמלחמה לא עבדה... ממורו שיגמיטסו, שר החוץ היפני, חותם על הסכם הכניעה של יפן תחת פיקוחו של גנרל צבא ארצות הברית ריצ'רד סאת'רלנד. התמונה היא נחלת הכלל]

ישראל

ישראל פלשה ללבנון ב-1982 וגם אחרי מספר הפסקות אש המשיכה במלחמה עד בירות והוצאת אש"ף מלבנון. הכוכבים המשיכו להסתדר, ובאשיר ג'ומייל נבחר לנשיא, אבל אז חוסל ע"י הסורים.

ישראל ניסתה למנוע את בחירת אחיו אמין ג'ומייל וקיוותה להביא לבחירתו של כמיל שמעון, אבל נכשלה. אחרי שאמין נבחר התחיל מו"מ בין הצדדים על חתימת הסכם שלום. ישראל דרשה תחנות התרעה בלבנון, רשות לסיורים אוויריים וימיים כולל חיוב לבנון לתיאום טיסות של צבא לבנון עם ישראל, איסור על קיום נציגות של אש"ף. בגין דרש לקיים את המו"מ בדרג של שרים, בבירות וירושלים לסירוגין.

אבל ככל שחלף הזמן, המשאלות לא התגשמו וישראל התקשתה למצוא את הדרך לסגת. כאשר נחתם ההסכם ב-17 במאי 1983 (הסכם שהושעה ע"י אמין אחרי חתימתו) היא ברור שהוא אות מתה.

ישראל נסוגה לאוואלי ושנה אחרי הטבח בסברה ושאתילה חזרו מראות זוועה, גופות של עשרות נוצרים בהרי השוף ועאליי. שתי הנסיגות של ישראל היו קשות לעיכול וממחישות, כמה קשה להתפשר אחרי שמחיר המלחמה כבר שולם. על הנסיגה במלחמת שלום הגליל לרצועת הביטחון, שממחישה כמה קשה להתפשר אחרי שמחיר המלחמה כבר שולם, ראו את מאמרי: 'הקמת רצועת הבטחון ב-1985 – לקחים לימינו'.

[למאמרו של עמר דנק: 'הקמת רצועת הבטחון ב-1985 – לקחים לימינו', לחצו כאן]

[בתמונה: זה נגמר בבריחה מלבנון... אנשי צד"ל צוברים על השערים הסגורים... הצילום: משה מילנר, לע"ם]

מלחמת לבנון השנייה

המלחמה נפתחה בקול תרועה רמה. ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט הודיע בכנסת על דרישתה של ישראל להחזרת החיילים שנחטפו בפעולת חיזבאללה. אבל זה היה יעד בלתי סביר; וכך, כאשר התגלגלו המאורעות, ורקטה פגעה באתר של רכבת ישראל במפרץ חיפה והרגה 8, ואח"כ טיל חוף ים פגע בסטי"ל של חיל הים, ישראל התקשתה לחתור להפסקת אש.

הקושי לפתוח במו"מ על תנאי הסיום הביא לכך שהקרבות נמשכו; אבל מאידך, ישראל נמנעה מכיבוש של דרום לבנון. באו"ם התגבשה הצעה צרפתית להפסקת אש, אבל הקרבות נמשכו. בפועל, ההצעה הייתה הבסיס לכל הצעות ההמשך.

כאשר היה נראה שעומדת להתקבל החלטה שלא מאפשרת לשווק ניצחון לציבור, ב-11 באוגוסט, יזמה ישראל מתקפה ממש ברגע האחרון כדי לשנות מעט את ההחלטה המתגבשת. ב-12 באוגוסט התקבלה החלטה 1701, שהביאה להפסקת אש ב-14 בחודש. ב-4 הימים האחרונים נהרגו 42 חיילי צה"ל...

[בתמונה: חיילים מחטיבת הנח"ל צועדים בחזרה מלבנון לאחר הפסקת האש. ניהול מלחמה שלומיאלי גבתה מחיר יקר... התמונה היא נחלת הכלל]

מלחמת קוריאה

אחרי פלישת הצפון לדרום - שכמעט הסתיימה בכיבוש מלא - ארה"ב פלשה חזרה באינצ'ון (15.9.50) והפכה את המלחמה על פיה. סיאול נכבשה תוך ימים, וארה"ב נאלצה להתמודד במהירות עם הצורך להגדיר, האם היעד המקורי של החזרת המצב לקדמותו בתוקף, או שחותרים לאיחוד הקוריאות.

הנשיא דאז, הארי טרומן הצהיר, שחציית קו 38 צפונה היא עניין של האו"ם; אבל תוך שבוע, ארה"ב הביאה הצעת החלטה לשלום בכל חצי האי הקוריאני. ב-1 באוקטובר חצו הכוחות את קו 38 צפונה ויעדי המלחמה השתנו רשמית. ארה"ב דרשה כניעה מוחלטת של הצפון, גם כאשר סין איימה להצטרף למלחמה.

בנובמבר המלחמה התהפכה שוב, כאשר הסינים פלשו במתקפת נגד והתקדמו במהירות דרומה. גם הסינים התלבטו האם לחצות את קו 38 דרומה, אבל עשו זאת בסופו של דבר. כעת טרומן עמד בפני הדילמה האם פותחים במו"מ או מנסים להפוך את המלחמה שוב. הלחצים מבית הכריעו וארה"ב המשיכה להילחם.

[בתמונה: הנחיתה באינצ'ון. הצלחתה אפשרה לאמריקנים סיום מכובד אולם הם נגררו לחציית קו 38 צפונה... התמונה היא נחלת הכלל]

בפברואר המלחמה התהפכה וארה"ב חזרה להתקדם צפונה. במרץ התחילו שיחות עם בעלות הברית מה היעדים של המלחמה, וכאשר המפקד הראשי של כוחות האו"ם, הגנרל דאגלס מקארתור גילה זאת, הצהיר הצהרה לעיתונות, שסין צפויה למתקפה קשה ולקריסה. זה הוביל לפיטוריו ע"י טרומן, מהלך שהוביל למתקפה פוליטית על טרומן כולל דיבורים על הדחה (אימפיצ'מנט).

ביוני התחילו גישושים מול ברה"מ על מו"מ. בממשל התלבטו כיצד ניתן לפתוח בהן, והתלבטו בין שתי חלופות: הודעה של הגנרל רידג'ווי (מחליפו של מקארתור) או הודעה של הנשיא. החשש היה שהאפשרות הראשונה תיראה כמו תחינה ותביא לדרישה קשוחה של הקומוניסטים; אבל, הממשל העריך שהודעה של טרומן תביא למהומה בדעת הקהל בארה"ב ותקשה מאוד על הסיכוי לסיים את המלחמה. זאת הסיבה שהביאה לבחור באפשרות הראשונה. על הקשיים במו"מ אספר במאמר אחר.

פינלנד

בסיום מלחמת החורף בין רוסיה לפינלנד, הצליחה פינלנד לשמור על עצמאותה בדרך נס; אבל, שילמה על כך במחיר של מסירת חבל קרליה לרוסים בו שכנה העיר השנייה בגודלה (ויפורי).

הרצון לנקום הביא את הפינים לחתום ברית עם היטלר, והם ניצלו את מבצע ברברוסה למלחמה נגד הרוסים, על מנת להחזיר את השטח האבוד. הכישלון של ברברוסה הביא את הפינים להבנה, שצריך לחתור לשלום עם הרוסים; אבל, הם לא ידעו כיצד לפתוח בשיחות מבלי שזה ייתפס כחולשה מול סטלין; ומבלי שזה ייחשב בגידה בהסכם שלהם עם היטלר. תקוותם הייתה שהתשה הדדית של שני הצבאות תביא לפתיחת שיחות, אבל זאת לא התממשה.

סטלין פתח במתקפה באזור הבלטי (תחילה נכבשה אסטוניה) נגד פינלנד והממשלה הפינית כמעט חתמה על הסכם נוסף עם היטלר, לפיו היא לא תחתום על הסכם שלום נפרד עם ברה"מ. רמטכ"ל הצבא הפיני, קארל גוסטף אמיל מאנרהיים, - שהיה גיבור מלחמת החורף - חזר במיוחד מחופשת החלמה בשוויץ, כדי למנוע את חתימת ההסכם הזה.

[בתמונה משמאל: היטלר ומנרהיים 'בימים טובים'... התמונה היא נחלת הכלל]

במרץ 1944, נסעה משלחת פינית למוסקבה לשיחות, תוך כדי הפגנות מחאה בתחנת הרכבת לפני יציאתה; אבל, הממשלה הפינית סירבה לתנאים הסובייטים; והמשיכה לדון עם היטלר על הסכם משותף. ביוני, כאשר המתקפה הסובייטית כבר התקדמה בתוך פינלנד, נחתם הסכם שכזה בין הנשיא רייטי ולשר החוץ הגרמני, ריבנטרופ.

אבל תוך חודש התהפכה התמונה ב-180 מעלות: הנשיא אולץ להתפטר, ומנרהיים מונה להיות הנשיא. רק הוא יכול היה, כגיבור מלחמה, לחתום על הסכם קשה עם הרוסים; אבל הסכם, ששמר על ריבונותה של פינלנד, בשונה מכל המדינות הבלטיות.

מלחמת וייטנאם

כבר ב- 1965 הבין ממשל ג'ונסון שצריך לפתוח בשיחות עם הקומוניסטים, אבל המו"מ לא נפתח כי המצב בדרום היה לא טוב, והיה חשש מההשלכות של פתיחת מו"מ במצב כזה.

המו"מ בין הצדדים נפתח רק אחרי מתקפת הטט, שהחלה בינואר 1968. המתקפה חוללה זעזוע בדעת הקהל בארה"ב אחרי תקופה ממושכת, שהציבור קיבל מסר שהמצב במלחמה הולך ומשתפר ויש סיכוי לנצח. אחרי המתקפה, האמון של הציבור בממשל לא חודש.

ב-31 במרץ, הנשיא ג'ונסון נשא דברים לאומה. הוא הדהים באמירה, שאינו מתכוון להתמודד לכהונה נוספת; והודיע על הפסקת התקיפות באופן חד-צדדי בצפון וייטנאם.

הכישלון הצבאי של צפון וייטנאם במתקפה הביא לכך, שגם הקומוניסטים גילו נכונות למו"מ; ואכן זה נפתח לראשונה במאי 1968.

מסקנות

אחרי שמלחמה פורצת יש קושי מובנה בפתיחת מו"מ, מכמה סיבות:

• הנכונות לפתוח במו"מ משדרת חולשה כלפי היריב ולכן כל צד מוכן לעשות זאת, רק אחרי הצלחות בשדה הקרב.
• ההחלטה ללכת על מו"מ מביאה למתקפה פוליטית מבית, על החולשה שהיא משדרת.
• עצם ההחלטה על פתיחת מו"מ מביאה להודאה בכך שלא כל יעדי המלחמה שהובטחו יושגו, או שהיא מחייבת להודות בכך שנדרש יהיה לסגת מהישגים שכבר הושגו.
• הקושי בתחושת ההפסד שמלווה את הנכונות לפשרה מקשה על ההחלטה לעשות זאת.

[תמונתו של ניקיטה חרושצ'וב היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• עמר דנק (2019), איך מלחמות מסתיימות?, ייצור ידע, 26/6/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), הרתעה, ייצור ידע, 12/4/14.
• עמר דנק (2019), הקמת רצועת הביטחון ב-1985 – לקחים לימינו, ייצור ידע, 29/6/19.