[התמונה המקורית נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Olve Utne. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

מוקדש לעו"ד פיני פישלר

אביגדור פלדמן (ראו תמונה משמאל) הוא עורך דין ופובליציסט ישראלי העוסק במשפט פלילי ובזכויות האדם.

אנו מודים לו על הסכמתו לפרסם חומר זה באתר.

[לדף הפייסבוק של עו"ד פלדמן, לחצו כאן]

*  *  *

הופעתי לפני זמן מה בפני ועדת שחרורים בכלא השרון. האמת, שאני כבר לא מופיע הרבה בפני ועדות שחרורים: ההמתנה ארוכה, הטקס נבוב, התוצאה ידועה מראש.

הופעתי כהרגלי, חולצה לבנה, די נקייה, כמעט מגוהצת. נעמדתי לטעון, והאמצעי בשלושת חברי הועדה, שאל אותי, "האם קבעו כלל חדש בדיני ועדות שחרורים שלא סיפרו לי עליו"...

.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי qimono לאתר Pixabay]

"סליחה " אמרתי ולתומי חשבתי כי מדובר בהחלטה מופלאה שקיבל פיני פישלר מנציב קבילות השופטים דוד רוזן, שעל פיה, הפרקליטות אחראית לכל חומר חסוי הנמסר לוועדה ועליה לבדוק בעצמה עם הגוף המודיעיני שמעביר לה חומר, את אמינות המידע.

רוזן קבע כי הפרקליטות אינה "צינור אטום", המעביר חומר מודיעיני; אלא, ברגע שהוא עובר דרכה ונמסר לוועדת שחרורים או לבית משפט, מוטבע עליו חותם כשרות בד"צ של הפרקליטות. הפרקליטה השיבה לשופט, בחוצפה ובבוז, שהיא שומרת את זה לנציב קבילות פרקליטים, (ראה פרשת גרסטל), שיואיל בטובו ויעיר את הערתו לגורמי המודיעין; אבל - כתבה פרקליטת מחוז תל אביב הגברת אבישר - הוא לא יכול לבקר את גורמי המודיעין, כי הם לא פרקליטים המייצגים את המדינה.

חה חה חה, צחקה הפרקליטה, אכלת אותה... רוזן השיב לה את אשר השיב לה, וקבע כי פישלר והתלונה צודקים ובינתיים הפרקליטות לא מקיימת את ההחלטה.

[בתמונה משמאל: עו"ד פיני פישלר: צודק, אבל הפרקליטות לא מקיימת את ההחלטה]

אבל לפני שהוצאתי מילה מפי, אמר האמצעי שלבש עניבה שחורה, "האם קבעו כי עורכי דין פטורים מעניבה שחורה כשהם מופיעים בפני ועדת שחרורים?"...

עכשיו הרמתי את עיני. זיהיתי מיד את ההומור הזה, המתנשא, המבקש להשפיל פרקליטים, שנת בציר שנות השבעים - או השמונים - של המאה הקודמת.

"ועדת שחרורים היא לא בית משפט", עניתי ביובש לא אופייני; וחובת מדי משפט לא חלה עליה. גם ה"שופט" התבונן בי לפתע, הבין עם מי הוא הסתבך וירד מן הנושא. התבוננתי בו וראיתי שופט שמור היטב, הזכור לי כשופט שלום מאיזה בית משפט שלום מחניק, ששכן בדירת שיכון, לפני המהפכה ההורדוסיאנית של בניית בתי המשפט, שהנהיג שר המשפטים דוד ליבאי, כששר משפטים היה שר ולא טמבל.

[בתמונה משמאל: דוד ליבאי - הימים, כששר משפטים היה שר ולא טמבל... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ניר ודל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

תאמינו לי יש לי כבוד גדול לאנשים מבוגרים, אבל בכל זאת שאלתי את עצמי, מה עושה פה שופט - שמזמן חלף את גיל 70 ושוחרר ממעמסת המשפט - בוועדת שחרורים. מדוע מי שהחוק קובע למעשה לגביו, כי הוא לא כשיר לקבוע גורלות של אנשים - כדין קשיש שרשיון הנהיגה נלקח ממנו - כשיר להיות שופט בוועדת שחרורים, היכולה לקבוע גורלות הרבה יותר משמעותיים משופט שלום.

הדיון התקיים, אני דיברתי יפה ומליצי כדרכי, הפרקליט דיבר קצר ומסר את מעטפת החומר החסוי. השופט התבונן בה, מלמל לעצמו ומסר גם לשני חברי הועדה האחרים, אשת חינוך וקרימינולוג. הם הסתכלו, וראו שם את מה שלא ראתה שפחה על שפת ים סוף...

התחלתי לדבר. השופט אמר: "אין צורך, הבנו!". סולקתי החוצה אל חדרון קטן וממוזג על יד חדר הועדה; וכעבור מספר דקות, נקראתי פנימה והשופט הכתיב החלטה: האסיר לא שכנע כי חזר בו מן האידאולוגיה שבגינה הורשע בעבירה של תמיכה בארגון טרור.

חזרתי הביתה ובדקתי מה העניין הזה עם הקשיש הלא חביב שישב בועדת השחרורים ומצאתי כי שופטי שלום בדימוס יכולים להתמנות לועדת שחרורים על ידי שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון לשנתיים; ואחר כך, לעוד שנתיים ועוד שנתיים, ללא הגבלת גיל, כל עוד הוא אוחז בחוזקה במסעדי הכיסא השיפוטי; ולא נופל לאחור, ברעש לא נעים. ומאחר ויש לי טור במוסף הארץ כתבתי על זה מאמר שהתפרסם בעיתון; ולהלן נוסח המאמר, עם קצת תוספות שלא נכנסו למאמר בעיתון המוגבל ל- 723 מילים:

"...

להוציא את השד

סערה מתקרבת אל הקומה התחתונה של מערכת המשפט, סערה שתציף, את דירת המרתף הלחה, שורצת העכברים והחולדות, שם יושבת ועדת השחרורים של שב"ס.

ועדת שחרורים, ממונה על פי החוק להחליט, האם האסיר - שריצה שני שליש ממאסרו - זכאי לשחרור מוקדם; האם נפשו, השחורה כזפת, הלבינה כשלג, בעקבות פעולות השיקום הנמרצות המבוצעות בבית הסוהר; למשל, בסדנה לשליטה בכעסים, בסדנה לאלימות במשפחה, בסדנה להרגלי חיים...

ועדת שחרורים מורכבת משופט אחד ושני "אנשי חינוך", או "פסיכולוגים", או "קרימינולוגים". בראש הועדה עומד כמובן ה"שופט", העדיף תמיד על בני אנוש רגילים. שים שופט בין שני חתני פרס נובל לספרות וביולוגיה שיבחרו מלכת יופי, והשופט הוא שלמעשה מחליט.

השופט בוועדת השחרורים הוא שופט שלום, והחוק פותח את המשרה גם לשופטי שלום בדימוס. ה"שופט" מתמנה לוועדה על ידי שר המשפטים, לתקופה של שנתיים, הניתנים להארכה לעוד שנתיים ולעוד שנתיים ולעוד שנתיים, ככל שיכול השופט לאחוז במסעדי הכיסא ולא ליפול אחורה.

כוחו של שר המשפטים להפסיק את כהונת השופט בוועדת השחרורים כל שנתיים, עומדת בניגוד גמור לאי התלות השיפוטית. לשונות רעות מאד אומרות כי שופטים משחררים לא יתמנו לשנתיים נוספות. על כן השופט היושב בוועדת שחרורים אינו באמת שופט, אלא שופר של שר המשפטים; ומכאן ואילך יכונה השופר... 

התפקיד מבוקש על ידי שופרים בדימוס. לא אחת רואה עורך הדין בראש ועדת השחרורים שופר בדימוס, הזכור לו מאחד מבתי המשפט הנידחים, שהכיר בימי נערותו כשעוד היה עורך הדין עלם רך בשנים; והיה נוסע באוטובוס לבתי משפט השלום ברחבי הארץ. הוא נזכר בשופר יושב בקיטון זעיר בבית משפט השלום, אי שם, ומתחנן לגודשים את הלשכה: "אוויר רבותי, תנו מעבר לאוויר"... עורך הדין מזהה אותו, על פי הקמט, שהלך והעמיק מתחת לשפתיו הדקות, קמט כצלקת, ששוט החיים מכה על פניו פעם אחר פעם, ולוחש, "יכולת להיות עורך דין של נדל"ן ותראה מה יצא ממך"...

מדוע אנשים מכובדים אלה, שהתברכו בבריאות טובה, עד מאה ועשרים, טורחים ומבקשים מן השר, להתמנות לשנתיים ועוד שנתיים ועוד שנתיים?

לא השכר הזעום, לא הסנדוויצ’ים, המובאים במגשים גדולים לחדר הועדה בשעת הצהריים בדיוק. הסנדוויצ’ים שהיו בסיס למחקר המופתי, ששאל את השאלה החצופה, מתי ישחרר שופט יותר אסירים, לפני הסנדוויץ או אחרי הסנדוויץ והתשובה כמובן, מיד לאחר הסנדוויץ; ומספר המשוחררים יורד ככל שחולף הזמן מן הסנדוויץ....

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי peperompe לאתר Pixabay]

מה שמושך שופרים ותיקים הוא כמובן הכח השיפוטי, שנלקח מהם באכזריות כשהגיעו לגיל 70, שהוא למעשה ה-50 החדש. היכולת להכריע גורל אדם - העומד כנוע לפנייך - זה מה שחסר לשופרים בדימוס, זה לא משתווה למשחק ברידג במרכז הקהילתי, ואפילו לא לדפדוף סורר באינטרנט...

השופרים היושבים בוועדות השחרורים יודעים היטב - כמו הפרקליטים, כמו הסנגורים - כי כל מה שקורה בדיון בוועדת השחרורים, הוא אחיזת עיניים. הסנגור קם וטוען, השופר משים אוזנו כאפרכסת, הקרימינולוג פוער זוג עיניים, אשת החינוך שואלת, הסנגור יושב, הפרקליט משיב; ואז, מגיע הרגע הגדול: לשופר נמסרת ביראת קודש מעטפה חומה אטומה לאור, שבתוכה נמצא החומר המודיעיני המשויך לאסיר, והוא אשר יכריע את גורלו.

סיכוייו של האסיר להשתחרר תלויים בממלכה האפלה של דוחות מודיעיניים, הלשנות, והערכות של קציני המודיעין למיניהם ולדורותיהם. אלה נאספים באמצעות כלכלת ההטבות הזעירות, הניתנות לאסירים "משתפי פעולה", ונשללות מסרבנים. שיתוף פעולה משמעו, מידע מפליל על אסירים אחרים, המצטרף יחד לאגם הרדיואקטיבי הנקווה, מתחת למערכת המשפט. מעין מערכת משפט אלטרנטיבית... התאום המפלצתי, המוסתר היטב מן העין.

ההטבות הן מתנות מעבר למה שכתוב בפקודת בתי הסוהר: הארכת ביקור משפחה, יציאה לחופשה מיוחדת, שיחת טלפון נוזל סיכה להתייחדויות... הטבות אלה הן בשיקול דעתו המוחלט של מנהל בית הסוהר. האסיר אינו רשאי לדרוש, אלא ללחוש "תודה אדוני המנהל", כשהוא מקבל אותם.

באופן לא מפתיע, השופרים היושבים בוועדות השחרורים, התלויים בעוד שנתיים של הארכת מינויים, לא שאלו, מי כאן האחראי לידיעות המודיעיניות. קציני המודיעין יושבים בחדריהם, אי אפשר להביא אותם לוועדת השחרורים והפרקליט המייצג את המדינה - המתנגדת לשחרר אסירים כרפלקס קדמוני - מושך בכתפיו ואומר: "אני סומך על קציני המודיעין"...

עד שיום אחד התערב בעניין הממונה על קבילות כנגד פרקליטים ומייצגי ציבור אחרים, תפקיד שהוא שני ברמת הסיכון שבו למאכיל נמרים בספארי. תלונה הוגשה אליו, שאמרה כי הפרקליט שהגיש חומר לוועדה, אישר כי פרקליטים לא בודקים את הידיעות עם הגורם המודיעיני. עוד אישר הפרקליט, כי ידוע לו כי הכלל: "מוסיפים על הקודש ולא מפחיתים מן הקודש", חל על חומר מודיעיני, לא מורידים ידיעות ישנות, לא רלוונטיות, אלא רק מוסיפים ידיעות חדשות. וכך, כולל החומר המודיעיני רוחות רפאים, ארגוני פשע שמזמן התפרקו, עבריינים בכירים שהלכו לעולמם.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

נציב הקבילות השופט המחוזי דוד רוזן, קבע כי לא ניתן לקבל גישה, לפיה הפרקליטות היא "צינור אטום להעברת מידע לבית המשפט. הפרקליטות מייצגת את המדינה, וכל שמועבר על ידה לבית המשפט או לוועדת שחרורים, נתון לשליטתה ואחריותה".

ועל כן, על הפרקליטים לוודא בעצמם כי אכן זהו חומר רלוונטי אקטואלי, ולא 'אטריות קרות'. לא הרבה הבינו כי השופטטט ניקב את קיר הפלדה, המפריד בין עולם המשפט הגלוי ובין הסמוי מן העין, ושפריץ צהוב ומסריח פרץ החוצה...

"אנחנו", צעקו הפרקליטים, "שאנחנו ניגע בזבל הזה,של חומר מודיעיני?" נכון להיום, הפרקליטות לא ממלאת אחרי הוראת הנציב רוזן, וזוכה לגיבוי של פרקליט המדינה; ואני רואה בעיני רוחי התנגשות בין העולם הגלוי לעולם האפל... אני רואה חומר רדיואקטיבי מתפרץ החוצה (אולי בגלל שאני צופה בסדרה צ'רנוביל):

אלפי אסירים שלא שוחררו בגלל חומר חסוי. דורשים צדק, הרבה שופרים בדימוס חוזרים אל התשבצים, הפייסבוק וגינת הנוי. סערת השופטת גרסטל מכה שוב!

[בתמונה משמאל: השופטת הילה גרסטל - סערת השופטת גרסטל מכה שוב... מקור התמונה: הרשות השופטת]

העשרה

• השופט איזקסון פסל את עצמו בעקבות כתבה זו:

[לכתבה המלאה של אמיר זוהר ב'פוסטה', לחצו כאן]