לא קל להקים מסלולי המראה למטוסים, במיוחד רחוק מהבית. סלילת מסלולים שכאלו מחייבת שימוש במכונות כבדות כמערבלי בטון, שינוע של חומרי בנייה כבדים, וכמובן – העסקת פועלים מיומנים. כשארצות הברית רוצה להקים מסלול חדש - באי בודד או באזור מרוחק - היא צריכה להטיס או להשיט את כל אלו לאתר הבנייה החדש, וזה, אם לא ברור, כאב ראש לא פשוט. ומה שיותר גרוע מבחינת ארצות הברית – קל מאד לאויביה הפוטנציאליים להתחקות אחר תנועת כל החומרים הללו ולפענח היכן נמצאים אתרי ההמראה והנחיתה שלה.

בעיות אלו עשויות להיפתר בזכות פרויקט חדש של חיל האוויר האמריקני – פרויקט מדוזה, שמו – במסגרתו מתחיל החיל 'לגדל' מסלולי המראה ונחיתה בסיועם של חיידקים.

ההיסטוריה של הפרויקט מעניינת במיוחד. הרעיון עלה לראשונה במסגרת תהליך חשיבה של מכון מחקר השייך לחיל האוויר האמריקני, ושמו Blue Horizons. המכון נוסד במיוחד כדי לבחון רעיונות עתידניים שיוכלו לסייע לחיל האוויר – ואז לבחון אותם בשטח. החוקרים במכון החליטו שיש פוטנציאל לרעיון, ופתחו בשיתוף פעולה עם חברה אמריקנית אחרת – BioMASON – שפיתחה טכניקה לייצור עצמים באמצעות חיידקים.

תהליך הייצור עצמו פשוט למדי: עפר מקומי מעורבב עם חיידקים בתוך תבניות ונהנה מהשקיה במים עם חומרי מזון. החיידקים נהנים, משגשגים, ומייצרים גבישי סידן פחמתי שמדביקים את גרגרי החול זה לזה. התוצאה הסופית היא משטח קשה, המסוגל לעמוד בפגעי מזג האוויר לאורך זמן.

[בתמונה: קשה לבנות שדה תעופה צבאי במהלך מלחמה... פועלים יפנים וקוריאנים בונים את שדה התעופה הנדרסון באי המפתח מבחינה אסטרטגית, גואדלקנל, ביולי 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה. זאת, במטרה לעשות בהם שימוש, לחסימת דרכי השיט והאספקה בין ארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד. בעת הפלישה האמריקנית לאי, היה עדיין שדה התעופה בבניה... התמונה היא נחלת הכלל]

במסגרת פרויקט מדוזה נערכו כבר מספר מבדקים, כולל הקמה של מבנה עבור חיל האוויר בשטח 230 מטרים רבועים. נודה באמת: במונחים של שדות תעופה, מדובר בשום-דבר-ממש. אבל כל מסע ארוך מתחיל בצעדים קטנים ראשונים, וחברי Blue Horizons כבר טוענים, שהפרויקט הוכיח שאפשר להקים מסלולי המראה ונחיתה עם חומרים אחרים מלבד בטון, ושאפשר בהחלט להשתמש בטכנולוגיה גם מחוץ לכתלי המעבדה.

עדיין רב הנסתר על הגלוי בפרויקט מדוזה. לא ידוע, למשל, כמה זמן צריך כדי לגדל אפילו לבנה בודדה, שלא לדבר על מסלול המראה שלם. אבל אני אוהב לדמיין שבמלחמה הגדולה הבאה (שבתקווה לא תתחיל בימי חיינו), ניתן יהיה לשלוח 'גננים' לאיים מרוחקים או לשטחים מבודדים. הגננים הללו יישאו עמם את כל הציוד הנחוץ להם כדי להקים שדה תעופה זעיר: הם ייקחו עמם בתרמיל ציוד לגידול חיידקים ובקבוקון קטנטן שיכיל את נבגי החיידקים. כשיגיעו ליעד, הם יאספו וישטחו את העפר המקומי, ויוסיפו לתוכו היצורים המיקרוסקופיים, ביחד עם אנטיביוטיקה מותאמת-אישית בריכוז גבוה כדי למנוע זיהום מהסביבה. הם ישקו את המסלול המתפתח מדי בוקר, ומקץ שבוע-שבועיים, יראו ברכה בעמלם בדמותו של מסלול המראה ונחיתה חדש.

אם זה יהיה אכן המצב, אויביה של ארצות הברית עשויים לגלות במלחמה הבאה כי הם מאוימים משדות תעופה חדשים, שיוקמו במהירות וביעילות באתרים מבודדים, מבלי שיהיה צורך לשנע אליהם את כל הציוד שהיה נדרש בעבר. ככה זה כשעוברים להסתמך על הפועלים היעילים ביותר בטבע – החיידקים.

עכשיו נקווה רק שצבאות העתיד ישתמשו בפועלים הזעירים הללו רק כדי לבנות תשתיות חדשות, ולא ללוחמה ביולוגית. כי אם הם ישתמשו בהם כדי להרוג בני-אדם, לא ברור מי ישרוד את המלחמה הגדולה הבאה.