[לאסופת המאמרים בסוגיית משבר קליטת יהודי אתיופיה, לחצו כאן]
יונתן ווינברג (בתמונה משמאל), נשוי ואב לחמישה, שותף בחברת הייעוץ DNAIDEA, ומפתח תוכן במיזם 'לחיות יחד'. בעבר, הוביל את התחום החברתי כלכלי במכון ראות.
יונתן מומחה לתפרים שבין החברה האזרחית והממשלה, ובמסגרת זו מייעץ לארגונים רבים בנושאי שינוי חברתי ובניית יכולות, לצד ייעוץ אסטרטגי לשלטון המקומי ולממשלה.
* * *
לפני חמש וחצי שנים, כשהייתי מאוד מעורב בעשייה בפג'ה רציתי לקדם קורס יזמות. נפגשתי עם אחד הגורמים בתחום היזמות החברתית והוא אמר לי 'מצוין, אני אוכל לקדם קורס יזמות לאתיופים; יש לי ניסיון עם מיעוטים; בדיוק סיימתי הכשרה עם נשים חרדיות' . באותו רגע הבנתי שהוא ממש לא מתאים למשימה...
שבוע שעבר, כמה ימנים הפעילו את צופרי 'הקרן החדשה' על המחאה האתיופית. אז לא, הקרן החדשה לא שורקת למאתיים פעילים, שמוציאים אלפים לרחובות ויודעים להשבית מדינה. ממליץ לכולם לכתוב האשטג #FACE_IT ולראות חוויות אמתיות של כאב ובושה של יוצאי העדה. זו המחאה שיושבת על מציאות של כאב ממשי. במובן הזה, זו אזעקת שווא. קריאת הגוועלד, 'הקרן החדשה' מעורבת, מסיטה מהדיון והוויכוח החשוב, שצריך לקיים אתם ובתוך החברה הישראלית על תכלית המחאה.
[בתמונה: #FACE_IT. מקור התמונה: פייסבוק]
הדיון הוא, האם יש פה מחאה כללית על 'גזענות' כנגד 'מיעוטים' ואז כל המיעוטים 'עומדים ביחד' (כשם העמותה שנתמכת ביד הקרן והייתה דומיננטית במחאה) נגד ההגמונים, האדונים הלבנים השולטים. ואז זו קלאסיקה מיובאת שהולכת ונהיית דומה ל Black lives matter, במאבק של intersectionality של התכת המיעוטים יחד כדי להפוך את מבני הכח במדינה. הקרן לא חוללה את הגל, אבל היא בהחלט יודעת למסגר אותו לכיוון הזה.
במאבק כזה, הקול הדומיננטי הוא קול של כהני צדק ליברליים שכל הזמן מדגישים שאמנם הם 'פריווילגים', אבל גם בהם וגם בחברה מסתתר 'גזען' קטן, ורק אם נכיר בזה, ונודה בזה, ובכל מערכת הדיכוי ששולטת כאן, יהיה שינוי. למרות שהכל נשמע נכון אני חושש, שמי שמוביל את הקהילה האתיופית לשם, מוביל לדרך ללא מוצא.
בשבוע שעבר הייתי בהרצאה שהעביר מוגס אסנאקו, לקבוצה מגוונת מהצפון. הוא פתח בסבב בו בקש מהנוכחים דקה של התייחסות לעדה ולמחאות. כולם אמרו המון דברים, אבל המילה המשותפת שכמעט כולם השתמשו במילה 'חמודים'. אני לא אעשה ספויילר להרצאה שלו (תזמינו אותו ותודו לי אחר כך), אבל המילה 'חמודים' היא הדבר הכי רחוק מהצוהר שמוגס פתח לקבוצה ביחס לעדה האתיופית.
מעניין שאנחנו לא אומרים על אריתראים, ערבים או חרדים שהם 'חמודים'. ההתייחסות של המיינסטרים הישראלי אם בכלל יש כזה, היא שונה ביחס לכל קבוצה, והיא - מפתיע - נטועה בהקשר.
בסרטון: התייחסות ציבורית לא אחידה... הכל בהקשר! הפגנות נגד ובעד גרוש המסתננים/מבקש המקלט מצפון תל אביב:
.
שמולי בינג מנהל ימין אורד ציטט סיפר על חניך שלו שאמר שהאירוע של סלומון טקה מערער אותו. חוויית יסוד, פצע יסוד שהוא סוחב עמו, וצף בעוצמה עכשיו, הוא מהימים הראשונים לעלייתם, בהם ערערו על היותם יהודים. ושוב עולה בו תמונת השבר של אבא שלו שחווה פקפוק ביהדותו, לאחר שחלם במשך עשרות שנים על ירושלים, וירש מאבות אבותיו את הכמיהה לעלות לירושלים.
צריך להלחם בגזענות כל הזמן, אבל בהקשר האתיופי, אני ראיתי בשכונה בעיקר את הסייעת שתופסת אותי ומצביעה על ההורה ממוצא אתיופי שבדיוק יצא, ואמר : תגיד הם באמת מעם ישראל?! ומצד שני ראיתי את ההתייחסות של אנשי מקצוע, קרנות, פעילים ורשויות שמתייחסים לאתיופים בתור 'חמודים' - קרי: ברי עיצוב, אנחנו יכולים להוביל אותם, לומר להם מה לעשות. הם נעימים כאלה ומשפילי מבט. או כמו שמוגס אמר: חמוד אומרים לכלב או לתינוק. וכמו השלט הגדול שהיה בהפגנות אחרי שיוסף סלמסה נהרג בידי שוטר: תאהב אותי או תשנא אותי - אל תקרא לי חמוד!
המאבק של העדה האתיופית משקף את הפספוס האדיר של החברה הישראלית. פספוס של הפלא של קיבוץ גלויות, של הקהילה שהייתה כמעט לאורך כל ההיסטוריה מנותקת מרשת הקהילות היהודית, וחלמה על ירוסלם. קהילה שהמבוגרים שבה, עברו לא פחות ממה שהסבים שלנו עברו בדור תש"ח; ומדינה וחברה, במקום לראות מה הנכסים האדירים שהקהילה הזו מביאה, מתייחסת אליהם כאיזה פרויקט. ובתוך כל זה, הצעקה אנחנו חלק, ואנחנו לא חמודים!
