אביגדור פלדמן (ראו תמונה משמאל) הוא עורך דין ופובליציסט ישראלי העוסק במשפט פלילי ובזכויות האדם.
אנו מודים לו על הסכמתו לפרסם חומר זה באתר.
[לדף הפייסבוק של עו"ד פלדמן, לחצו כאן]
* * *
רחוב אבן גבירול 64, שעה 18:20. אסון צפוי אורב בגלוי:
תחנת אוטובוסים, מגיע אוטובוס שלא נראה בתמונה למעלה. הפליג צפונה...
ירדה הנערה, בשמלה זרועת כתבים קיציים ונעליים אתלטיות; פסעה פסיעה אחת מן המדרגות האחוריות של האוטובוס, והיא באמצע ״שביל האפניים״.
מדרום הגיע רוכב אופניים לא חשמליות, הבחין בה במועד, ויצא משביל האפנים כדי לאפשר לנערה לעבור:
[התמונה : עו"ד אביגדור פלדמן, פייסבוק]
אם היה זה רוכב אופניים חשמליות; ואם הנערה הייתה אישה כבדת תנועה, הנכנסת הישר אל מרכז שביל האופניים, נהג האופניים החשמליות היה נתקל בה באגן הירכיים, היא הייתה נופלת למדרכה, היה מוזמן אמבולנס, נלקחת לבית חולים איכילוב הסמוך, אבחנה ראשונית בטיפול נמרץ, שבר באגן הירכיים, אשפוז ממושך...
[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
חייה - כמי שדואגת לעצמה - הסתיימו. קריש דם עקשן מטפס מן השבר באגן, במעלה צינור דם אל המוח. שטף דם במוח מציף את התודעה, כמו דיו אדומה שנשפכה מקסת סדוקה. הזיכרונות דוהים כמו מתחת למגהץ לוהט...
בנה שמגיע לבקרה, מגלה אותה שוכבת במיטה, קרה וצנופה: לפני דקה אחת אני ירדתי מן האוטובוס ופסעתי אל ״שביל האופניים״ ונדרסתי, או לא נדרסתי...
זה משהו שהפתולוג המשפטי ד״ר זייצב צריך להשיב עליו...
אהבתי את הניסוח של אביגדור פלדמן. זוהי מציאות מפחידה ומסרסת שאני חווה על בסיס יומי בדרכי לעבודה וממנה. בבקרים אומנם התנועה על המידרכות מועטה, אך הריכוז גם הוא נמוך. השאיר הצהריים בדרכי הביתה הנני ניכנס לכוננות ספיגה מתוך תחושת איום בתוך הכאוס הבלתי ניגמר.
עיריית תל אביב אומנם מחפשת פתרונות אך השנים האחרונות לימדונו שלא מכאן תבוא הישועה.
בואו נרים מבט לאופק ולא לפתרונות אימפולסיביים בכאן ועכשיו.
מדובר בשלום הורינו ילדינו ואמן אנחנו….
תפקיד קשה יש לאמהות של היום. איך יכולה אמא לחנך את ילדיה לזהירות במדרכה בתוך הכאוס הזה? להסתכל ימינה ושמאלה לפני כל פסיעה? איך לקחת בחשבון רוכבים שמגיחים מכל הכיוונים? כבר אי אפשר להתנועע בחופשיות כאשר סתם הושטת יד הצידה עלולה לגרום להתנגשות עם רוכב …
ועוד יותר קשה מצב הקשישים שנבהלים מהרוכבים שחולפים לא פעם כחוט השערה מהם. הדוגמא שמביא אביגדור פלדמן בכתבה, היא אחת מהרבה. רוכב האופניים שמגיב בזריזות להולך הרגל שיוצא מהאוטובוס, עלול בסטייה שלו להיתקל ברוכב אחר מימינו או בהולך רגל שעסוק בעניניו ולא ער להשתלשלות המהירה של המקרה. המדרכות בעיר די צפופות, והסיכון גדול.
לדב חנין יש רעיונות טובים להקלה על עומס התחבורה, בהתבסס על תשתית קימת. זה לא קשור לפוליטיקה! להזמין אותו להציג אותם!
הטמטום התחבורתי
על הכביש נוסעים מכונית מרצדס, פיאט אונו, משאית וולוו, טנדר יזוזו, אופנוע, מוטו-ריקשה, אופניים ועגלה רתומה לשוורים. מה קובע את מהירות הנסיעה הממוצעת? עגלת השוורים כמובן, זה המצב בתת היבשת ההודית, המסביר בין השאר מדוע הודו מתקשה להתפתח ולעמוד בקצב הדרוש כדי להתמודד בכלכלה הגלובלית. בעוד שהודו נלחמת היום נואשות כדי לפנות את הכבישים ממגבלות היסטוריות כאלה ולאפשר זרימת תנועה מודרנית, דווקא ישראל, מדינת הייטק מודרנית, הכניסה עצמה באופן מודע לאותו מצב כאשר איפשרה זריקת מאות אלפי אופניים וקורקינטים חשמליים לכביש (או למדרכות תוך סיכון ברור של חיי הולכי הרגל), שאינם אלא מקלות בגלגלי הקידמה של מדינה המתיימרת להיות מדינת סטרטאפ עולמית. האיוולת הזו היא בלתי נתפסת מכול היבט אפשרי כולל פוטנציאל תאונות דרכים בהיקפים מפחידים, ואין כול סיכוי ש"אקמול" בצורה של הנחיות ופיקוח לא ישים-יצלחו. וכן, במומבאי ודלהי כבר יש רכבת תחתית…,
גדעון שניר