עודכן ב- 30 ביולי 2024
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
פרשת מטות בספר במדבר פותחת בדיני נדרי נשים. אמנם בפתיח מדובר על הנדרים החלים על כולם, אולם מכיוון שבמקרא אין דין האיש כדין האישה בנדרים, המחוקק המקראי מפרט בעיקר את דיני הנדרים החלים על נשים.
פרשתנו היא היחידה העוסקת בנדרי נשים במקרא, ודיני נדרים המוזכרים במקומות אחרים [1] אינם עוסקים בפן החוקתי של דיני נדרים אצל הנשים.
המקרא מבחין בפרשת מטות, בין נדרים של נשים הנתונות למרות אביהן בטרם נישאו, למצבם השונה לאחר נישואיהן, ולנשים אלמנות או גרושות העומדות מתוקף מצבן ברשות עצמן. ההבחנה אומרת כי אישה טרם נישואיה, כאשר היא עדיין מצויה בבית אביה, זה האחרון יכול להפר את נדריה ביום ששמע אותן. לאחר נישואיה הרשות להפר את נדריה עוברת לבעלה. קביעה זו מראה בעליל; שמההיבט החברתי, היה מעמד האישה נחות, והיא הייתה תחת מרות אביה או ברשותו של בעלה [2].
מעמדה הנחות של האישה, בנושא הנדרים, מביא אותנו היישר לדיון אודות יחסו של הרמב"ם לנשים
יש חוקרים לא מעטים שמגדירים את הרמב"ם כשונא נשים [3]. זאת משום שאם מעיינים במשנתו, קשה למצוא עמדה אחידה בנושא, מה גם שרוב החוקרים הסתמכו בעיקר על דבריו של הרמב"ם בספרו הפילוסופי מורה הנבוכים, ופחות עיינו במשנתו ההלכתית הענפה, ובאיגרותיו. כידוע הושפע הרמב"ם רבות ממשנתו הפילוסופית של אריסטו, וזה האחרון היה בעל יחס ביקורתי ולעיתים אף שלילי כלפי נשים [4].
[בתמונה: יש חוקרים לא מעטים שמגדירים את הרמב"ם כשונא נשים... תמונה חופשית לשימוש - בסיווג (CC BY-SA 2.0) - שהועלתה על ידי Spencer Means לאתר flickr]
הרמב"ם לא הסתיר את הערכתו ואת השפעת אריסטו על משנתו, וכך כתב: "לפי שספרי אריסטו תלמידו (של אפלטון), הם שיספיקו על כל מה שחובר לפניהם, ודעתו – רצוני לומר דעת אריסטו – היא תכלית דעת האדם, מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלוהי עד שישיגו אל מעלת הנבואה, אשר אין למעלה ממנה"[5].
[בתמונה משמאל: אריסטו - שונא נשים? ... התמונה היא נחלת הכלל]
בהמשך להשפעתו של אריסטו על הרמב"ם, הוא דימה את הגבר לצורה, ואת האישה לחומר. הצורה לפי הפרשנות הפילוסופית של ימי הביניים, נחשבה לשלב הרוחני הנשגב ביותר, לעומת החומר שהוא נחשב כדבר שלילי המציין את הדחף הבסיסי של תענוגות הגוף, כדלקמן:" מה נפלאים דברי שלמה בחוכמתו בהשוותו את החומר לאשת איש זונה... התברר אפוא שכל השחתה כיליון או חיסרון הם בגלל החומר דווקא... לפיכך, נחלקו דרגות בני האדם השואפים תמיד להעדיף את הנכבד ביותר ולחתור לקיום הנצחי בתוקף צורתם הנכבדה. אדם כזה לא יחשוב אלא על תפישת מושכל ודעה נכונה...ואילו האחרים, אשר חציצה חוצצת בינם לבין האל והם חבר הבורים, הם בהיפך זאת... אין להם מחשבה או שיקול דעת אלא על אכילה ומשגל בלבד. ונאמר ונשים ימשלו בו להיפך מהמצופה מהם בראשית הבריאה"[6].
לשון אחר – השוואת האישה לחומר במשנתו הפילוסופית של הרמב"ם, היא אולי הביטוי החריף והשלילי ביותר שניתן לעלות על הדעת, בתפיסת מעמדה החברתי והרוחני גם יחד.
הרמב"ם גם התבטא באופן מזלזל לכאורה לגבי הכישורים האינטלקטואלים של הנשים, כדלקמן: "אין עובדים את ה' על דרך זה, אלא עמי הארץ והנשים והקטנים"[7], "הסכלים ומחוסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתם שלמה"[8], ועוד שלל דוגמאות דומות, המדמות את הכושר השכלי של הנשים לבורים עמי ארצות וילדים קטנים. קביעה זו חמורה במיוחד היות ועולמו של הרמב"ם נשען על יכולות שכליות שרק הן מביאות את האדם לידי שלמותו הסופית, ובכך הוא מונע מהנשים אפשרות שכזאת מלכתחילה.
מה מקור דברים חמורים אלה? לדעת החוקרים [9], הרמב"ם לא זלזל במעמדה השכלי של האישה, אלא הכניס במשנתו את הגורם החברתי/היסטורי, בהן הנשים בגלל החברה שנשלטה בידי הגברים, נדחקו לקרן זווית, אולם בפועל, הפוטנציאל השכלי שלהן שווה ערך לזה של הגברים. כלומר, אין המדובר בתוכנה מולדת אצל נשים, אלא מציאות חברתית / היסטורית עגומה בהן נשים לא קיבלו הזדמנות שוות ערך לגברים בפיתוח הפוטנציאל האינטלקטואלי שלהן.
יש שראו בחומרות שהטיל הרמב"ם בהלכות צניעות על הנשים, סימן מובהק ליחסו לנשים: "לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה או לקרובותיה כדי שיבואו הם לה. שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא פעם אחת בחודש או כמה פעמים בחודש לפי הצורך. שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה" [10].
ברם, גם בהלכה זו צילם הרמב"ם את המצב החברתי של נשים בארצות האסלאם. על פי הידוע, בארצות אלה חופש התנועה כלפי נשים היה מוגבל מאוד, והיציאה לרשות הרבים בכל עת שליבה היה חפץ בכך לא הייתה מקובלת. נהפוך הוא, יציאה ללא הגבלה של נשים למרחב הציבורי נתפסה בארצות האסלאם כמנהג לא צנוע. בנוסף, כאשר כבר הותר לנשים לצאת, הן היו חייבות בכיסוי ראשן ברעלה, ולדאוג למלווה צמוד. אישה שלא נהגה כך הייתה יכולה להיחשב לפרוצה. הרמב"ם כאמור העתיק את הווית החברה המוסלמית לתפיסתו ההלכתית, בניגוד למצב הנשים באירופה הנוצרית שלא היה עליהם חובה לכסות את ראשן בצאתן למרחב הציבורי[11].
יש חוקרים שרצו ללמוד על היחס לנשים במשנת הרמב"ם, על פי דבריו ופסיקותיו ההלכתיות בעניין לימוד תורה לנשים. הסוגייה האמורה עמוקה ומורכבת והיא מחייבת התייחסות במאמר נפרד. אולם לפי הניתוח של דברי הרמב"ם עולה שהוא התיר לנשים ללמוד תורה שבכתב ויש אומרים גם תורה שבעל פה [12].
יתרה מזאת, הוא מביא את מרים אחות אהרון ומשה כדוגמא לאישה שהגיעה למדרגת נבואה גבוהה ביותר, דרגה שלא ניתן להגיע אליה, על פי תפיסתו של הרמב"ם, ללא לימוד מעמיק של מקורות יהודיים ופילוסופיים כאחד [13]. בנוסף, הרמב"ם חושב כי נשים יכולות להיכנס לפרדס, שאף הוא מחייב לימוד מעמיק של כלל המקורות היהודיים והכללים כדלקמן:
"ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר" [14].
מכאן שהרמב"ם בדעה, שנשים יכולות ללמוד את הוויות אביי ורבא (תלמוד), ולמלא את כרסן בבשר ויין; קרי, לימוד מעמיק של התורה שבעל פה, ולהיכנס ללא בעיה לפרדס, המשול לידיעת החוכמות המדעיות של אותם זמנים. התבטאות זו של הרמב"ם בעניין האפשרות של כניסת נשים לפרדס הינה חריגה ביותר על רקע הגות ימי הביניים בכללותה.
אחרית דבר
המחוקק המקראי מבדיל בפרשת מטות בין נדרי האיש לנדרי האישה, זאת כנראה בשל חשיבה מגדרית שלילית כלפי נשים. לכאורה גישה שלילית זו כלפי נשים עברה כחוט השני ואף הרמב"ם הושפע ממנה. יש בפסיקותיו ובדברי הגותו, אמירות שניתן להבין מהן כי הוא מזלזל בכושרן האינטלקטואלי של נשים, מגביל את חופש פעולתן במרחב הציבורי, וחושב שאין הן יכולות להגיע למעלה שכלית עליונה, היות ובסופו של דבר, האישה משולה לחומר, שהוא מקור הרע בעולם.
ראינו שחלוקה זו מקורה בפרשנות של אריסטו, שהיה ידוע ביחסו הלא אוהד כלפי נשים. הרמב"ם שילב בדבריו את דעת אריסטו עם המציאות ההיסטורית של היחס לנשים בארצות האסלאם. שילוב זה הביא חלק מהחוקרים לומר כי הרמב"ם היה שונא נשים מובהק. אולם לאחר התבוננות נוספת, נראה כי אין אלה פני הדברים. הגישה החברתית כלפי נשים שאימץ הרמב"ם מהחברה המוסלמית לא היטיבה את מצבן, אולם לדעתו אין מעמדן הנחות נובע מפגם מולד או מחוסר יכולת. החסם העיקרי המפריע להן הוא החברה המגדרית בהן הנשים מצויות. במקום אחר, אישה יכולה להגיע למדרגה העליונה ביותר, כפי שהצליחה מרים הנביאה, ואף להיכנס לשטח הנקרא פרדס, לאחר לימוד מקיף ומעמיק של תורה, תורה שבעל פה, הלכות ומדעים.
רוצה לומר, מעמד האישה אצל הרמב"ם אינו גבוה במיוחד, אולם לכלל שנאת נשים הוא לא הגיע.
[לקובץ המאמרים בנושא 'פרשת מטות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נדרים והשלכותיהם, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
[1] ויקרא, פרק ה', פסוקים" ד' – ה'; במדבר, פרק ו'; דברים פרק כ"ג.
[2] על היבטים נוספים בעניין הנדר ראה – אבי הראל, על נדרים והבטחות של מנהיגים, ייצור ידע, יולי, 2016.
[3] ספרות המחקר בנושא ענפה להלן מספר נבחר של מקורות – מלמד, א'. מגדר ודימוי האישה בספרות הפילוסופית, הרימי בכוח קולך, ת"א, 2001, עמודים: 59 – 71(להלן מלמד, מגדר); קליין – ברסלבי, ש'. פירוש הרמב"ם לסיפורים על אדם בפרשת בראשית, ראובן מס, ירושלים, תשמ"ז, עמודים:195 – 198(להלן קליין ברסלבי, בראשית); קלנר, מ'. שנאת נשים פילוסופית בימי הביניים, הרלב"ג לעומת הרמב"ם, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, 14, תשנ"ח, עמודים: 113 – 128 (להלן – קלנר, שנאת).
[4] לאפלטון בניגוד לאריסטו תלמידו, היה יחס מתון ושוויוני יותר לנשים, ראה – M.C Horowitz, Aristotle and Women, Journal for the History of Biology, 1976, pp. 183 - 213
[5] איגרות הרמב"ם, מהדורת יצחק שילת, כרך ב', מעליות, ירושלים, תשמ"ח, עמוד - תקנג.
[6] רמב"ם, מורה נבוכים, פרק ג', פרק ח', מהדורת שוורץ.
[7] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה, פרק י', הלכה א'. הכוונה שאין עובדים את האל מאהבה אלא מיראה בלבד.
[8] שם, הלכות עבודה זרה, פרק י"א, הלכה ט"ז.
[9] קלנר, שנאת, עמודים: 120 – 121; מלמד, מגדר, עמוד 65.
[10] רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ג, הלכה י"א.
[11] ראה הרחבה על כך – פרידמן, מ"ע, ההלכה כעדות לחיי המין אצל היהודים שבארצות האסלאם בימי הביניים, כיסוי פנים ונישואי מתעה, פעמים, 45, תשנ"א, עמודים: 91 – 99.
[12] לוי, י. דעת הרמב"ם על תלמוד תורה לנשים, המעיין, ל"ד, תשנ"ד, עמודים: 10 – 14.
[13] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק נ"א.
[14] רמב"ם, הלכות יסודי תורה, פרק ד', הלכה י"ג.
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
בתקופה העתיקה ספק רב אם היה פרוטוקול שכזה. כל הנושא של כתיבה בחתונה למשל הוא מתקופת חז"ל, וגם שם לא בטוח שהיה זה פרוטוקול מפורט. רק מתקופת הגאונים וליתר דיוק מתקופתו של רס"ג ואילך התחילו לכתוב יותר. בימי הביניים ואילך היה כבר פרוטוקול מוסדר יותר.
האם היה פרוטוקול כלשהו לביטול הנדר שכלל בין השאר את יידוע האשה שנדרה בוטל — ר"ל, איך בוצע ביטול הנדר בפועל?