התקופה הבתר הירואית או התקופה הפוסט הירואית (Post-Heroic Warfare) מתארת מצב, שבו גם מעצמות גדולות - לא כל שכן מעצמות אזוריות ומדינות אחרות - אינן יכולות לממש את עוצמתן ולעשות שימוש נרחב באמצעים צבאיים כדי לדאוג לאינטרסים שלהן. זאת, בגלל חוסר היכולת לקבל בשוויון נפש את האבדות שנגרמו בשל לחימה.
המאפיין העיקרי של תקופה זו הוא התופעה המכונה שלטון האמהות: גישה המאפיינת רגישות ציבורית רבה לפגיעה בחיילים, שהיא בעלת השפעה פוליטית מרובה, המטילה מגבלות חמורות על השימוש בכוח, ואינה נוטה ליטול סיכונים בלחימה. התופעה נובעת מהמצב הדמוגרפי: ככל שהילודה נמוכה יותר, כך התופעה גוברת. לכן למשל היא משמעותית מאוד באיטליה, שבה שעור הילודה הנמוך ביותר באירופה (לוטוואק, 2002, עמ' 110-97).
מקורות התופעה הם דמוגרפיים (ראה ערך נפרד: הגישה הגאוגרפית): הירידה הדרמטית בילודה מחד גיסא, ושיפור הרפואה שהפך את תמותת הילדים לנדירה, הפך את מותם של ילדים לתופעה חריגה ומשמעותית הרבה יותר בקרב המשפחות, והחברה כולה. ככל שהילודה נמוכה יותר, כך התופעה גוברת. לכן למשל היא משמעותית מאוד באיטליה, שבה שעור הילודה הנמוך ביותר באירופה (שם, ע' 100).
פתרונות אפשריים
- הישענות על חימוש אווירי מונחה-מדויק, תוך הימנעות מפעולות קרקעיות;
- שימוש בשכירי חרב;
- הפרטת הלחימה לחברות פרטיות;
- רובוטיקה בלחימה.
מקורות
לוטוואק אדוארד (2002), אסטרטגיה של מלחמה ושלום, תל אביב: מערכות.
Comments are closed.