[מאמר זה ראה אור במקור באתר של אודי מנור]
פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.
[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]
* * *
את התשובה לשאלה, מתי נכתב הקטע, תוכלו לגלות מיד בסוף העמוד הזה. הרי אי אפשר לחוד חידות בדף סטטי דו-ממדי.
אבל לחובבי החידות ולבעלי המשמעת העצמית, מומלץ להמתין עם ההצצה המתבקשת לתחתית הדף. וכן, ברור, עצם הבילד-אפ הזה הוא סוג של רמז דק כעובי השק.
בדיוק כפי שאדם שאתה לא מכיר שואל אותך 'בן כמה אתה חושב שאני?'. שאלה מנחה שלא משנה מה אתה רואה לנגד עיניך, מחייבת תשובה של אמת מינוס 30 בערך...
זו גם הסיבה שכתבתי את התשובה במלים ולא במספרים. גם כדי שתהיו בטוחים שלא טעיתי בסדר הספרות, וגם כדי שהמספר לא יקפוץ לכם לעין. בכל אופן, הנה הקטע (הפיצול לפסקאות - שלי, כדי להקל על הקריאה), בהשמטות זעירות ולא משמעותיות (שאחרי הקטע יובאו כלשונן):
"ההישגים המדהימים של התקופה המודרנית; התגליות וההמצאות בכל שטח ושטח והתרחשותה המתמדת של התקדמות נוכח התחרות הגוברת - כל אלה נרכשו רק בזכות עבודה רוחנית גדולה, ואפשר לקיימם אפוא בעזרתה בלבד.
הדרישות ליכולת הביצוע של היחיד והתביעות להשגת הנאות חיים, ורדיפה אחר מותרות שלא הייתה כדוגמתה, ואשר התפשטה בקרב כל חוגי האוכלוסייה שקודם לכן היו נקיים ממנה לגמרי. העדר אמונה דתית, אי שביעות הרצון והחמדנות גם הם גברו בחוגים עממיים רחבים.
באמצעות התחבורה - שהתרחבה והתפתחה עד לאין שיעור - ובאמצעות רשתות תקשורת החובקות עולם, השתנו לחלוטין תנאי המסחר ואורח החיים, הכל מתנהל במהירות ובהתרגשות, הלילה משמש לנסיעות, היום לעסקים, אפילו 'נסיעות הנופש' הופכות למעמסת יתר על מערכת העצבים.
משברים גדולים, פוליטיים, תעשייתיים וכלכליים, נושאים עימם התרגשות לחוגי אוכלוסיה רחבים הרבה יותר מאשר קודם לכן. ההשתתפות בחיים הפוליטיים נעשתה לנחלת הכלל; מאבקים פוליטיים, דתיים וחברתיים, פעילות המפלגות, תעמולת הבחירות, פעילות הארגונים החברתיים שגדלה לאין שיעור, אלה מלהיטים את הראשים ומאלצים את הבריות להשקיע בכל פעם מאמצים חדשים אשר גוזלים את הזמן המיועד להתאוששות, לשינה ולמנוחה.
החיים בערים הגדולות נעשו יותר ויותר מתוחכמים ונעדרי שקט. העצבים התשושים מחפשים את החלמתם בגירויים חזקים יותר ובהנאות מפולפלות מאוד, ולפיכך מתרבה גם העייפות. התאוות, שמעודדות חושניות ורדיפת הנאות, שמפגינות בוז לכל העקרונות המוסריים והאידאלים. ספרות מודרנית זו מביאה אל נפש הקורא דמויות פתולוגיות, בעיות פסיכופתיות-מיניות, מהפכניות ואחרות.
אוזנינו מרוגשות ומגורות יתר על המידה על ידי מוסיקה עקשנית ורועשת, שמוגשת במנות גדולות. התאטרונים לוכדים את כל החושים בהצגותיהם המרגשות. גם האמנויות הפלסטיות פונות אל הדומה, המכוער והמגרה, ואינן מהססות להציג לעינינו, מתוך ראליזם דוחה, את המכוער ביותר ממה שהמציאות מציעה"
[למאמר: כמעט הכל על פסיכופתים', לחצו כאן]
אז מתי ראה אור הקטע הזה?
בשנת אלף שמונה מאות תשעים ושלוש.
מי חתום עליו? איש בשם וו. ארב.
מה ההקשר? ויכוח שקיימו ביניהם אנשים כמו פרויד, שרצו לברר מדוע החברה האנושית בתקופה שלהם (ושלנו) עצבנית יותר.
רוצים לדעת עוד? כנסו לספר 'מיניות ואהבה' מאת זיגמונד פרויד (מהדורה מחודשת של עם עובד מ-2012). הקטע עצמו בעמוד 105-104.
ואם אין לכם סבלנות לקרוא אגלה לכם שפרויד מביא את הקטע של ארב כדי לטעון שההסבר שלו לא מקובל עליו:
ארב טוען שהחברה יותר עצבנית כי המודרנה וכל זה, ואילו פרויד טוען את מה שכתוב בכותרת של המאמר בו מופיעים הדברים: "המוסר המיני 'התרבותי' והעצבנות המודרנית".
במלים אחרות, בעוד ארב (ואחרים) טוענים שהעצבנות היא תוצר של המודרנה, פרויד טוען שהן התרבות והן אי הנחת (העצבנית) המאפיינת אותה הן תוצרים של מיניות האדם.
ואיפה רימיתי קצת? בשלושה מקומות
הראשון: היכן שכתוב 'רשתות תקשורת החובקות עולם', במקור כתוב: "רשתות קווי הטלגרף והטלפון החובקות עולם"
ונדרשת בכל זאת הערה מהותית: אולי נחשוב מחדש על מקומו ומהותו הדרמטית של האינטרנט... אולי הוא יותר המשך של הטלגרף והטלפון מאשר מהפכה 'חסרת תקדים' בלה בלה.
ולמה זה חשוב? בדיוק מהסיבה שכל הקטע הזה חשוב: פרופורציות.
לאיזה צורך למשל? כחיסון למחלת הדיסלקציות למיניהן, הרוכבת על תודעת המהפכנות של עולם מלא גירויים ללא תקדים בלה בלה. אז הנה, גירויים כאלו קיימים בעוצמה אדירה כבר ברבע האחרון של המאה ה-19, לפני כ-140 שנה (והרי הקטע מסכם מציאות, ולא ממציא אותה, כלומר מה שמתואר בכזו עוצמה ב-1893, קיים ללא ספק לפחות עשר שנים קודם לכן).
איך כותב ארב? "ההישגים המדהימים של התקופה המודרנית; התגליות וההמצאות בכל שטח ושטח והתרחשותה המתמדת של התקדמות נוכח התחרות הגוברת - כל אלה נרכשו רק בזכות עבודה רוחנית גדולה, ואפשר לקיימם אפוא בעזרתה בלבד". בדיוק. ובעניין זה אין ויכוח בין ארב לפרויד (ראו תמונה משמאל למטה) ולא אמור להיות ויכוח בכלל. תעשיית הדיסלקציות, הפטור מהמבחן או מהעבודה או מהחיים, היא מתכון בדוק לדלדולה של הרוח שבלעדיה לא יתכן תיקון חברתי.
יש כאן פרדוקס שיכול היה להיות משעשע למדי, אך הוא למעשה מקור רציני מאד לדאגה: תעשיית הדיסלקציות, רגישות היתר לכל בעיה חסרת תקדים כביכול, התביעה להכיל כל שטות וכל הבל, כל אלו הן תוצרים ישירים של הרצון לחברה מתוקנת יותר.
אבל, אם נאבד את הראש נאבד את הכל ואז לא תהיה לא חברה מתוקנת ולא אפשרות להכיל ולתת הקלות כי 'אוי יויוי, נורא קשה לי, אני סובל מהפרעת קשב וריכוז'.
ומי לא סובל מהפרעת קשב וריכוז בעולם שלפחות 140 שנה נראה כפי שמתאר ארב (ואלפים אחרים)? השאלה היא לפיכך היא לא 'האם אתה סובל מהפרעת קשב וריכוז' (ברור שכן, כולנו), אלא 'מה אתה רוצה לעשות עם זה'.
- אפשרות ראשונה: לייבב ולבקש הקלות והכלות.
- אפשרות שנייה: להתמודד.
השני: היכן שכתוב 'פעילות הארגונים החברתיים שגדלה לאין שיעור', במקור כתוב: "פעילות האיגודים שגדלה לאין שיעור".
וכאן באמת שאין צורך לומר כלום. אמנם בעשור האחרון יש תופעה של התאגדות עובדים מבורכת, אבל יחסית לתקופה של לפני כמאה שנה, תחום זה אכן עבר תמורה של ממש.
השלישי: היכן שכתוב 'תרבות ההמונים לוכדת את כל החושים במופעיה המרגשים', במקור כתוב: "התאטרונים לוכדים את כל החושים בהצגותיהם המרגשות". נו, מה לעשות, בתקופה אותה מתאר ארב לא היו לא קולנוע ולא טלוויזיה ולא סוגים דומים אחרים של תרבות המונים. התאטרון היה לקולנוע ולטלוויזיה מה שהטלגרף והטלפון היו לאינטרנט. שוב, מי שחושב שמדובר במהפכה ולא בשינוי חשוב אבל שינוי בכל זאת, חושב אחרת ממני, וזה בסדר... אין חובת הסכמה על כלום.
כך או אחרת, ברור לחלוטין מדוע יש אנשים - המפורסם והבכיר ביניהם היה שמעון פרס (ראו תמונה משמאל) - שחשבו ואמרו שאין טעם ללמוד היסטוריה.
מילא חשבו ואמרו, במקרה של שימון פרס, גם עשו (תכנית הייצוב כללה בתוכה בין השאר קיצוץ של מאות אלפי שעות לימוד. את התוצאה אנו רואים היום ברמה הגבוהה מאד של הבורות הישראלית).
[תמונתו של שמעון פרס משמאל באדיבות משרד ראש הממשלה]
אני בכל אופן אוהב את תחום הדעת העליון הזה (הוא עליון על כל תחום דעת אחר, מכל סוג. הוא לתרבות האנושית מה שהחמצן ליונקים והחנקן לצנוניות ולעמיתותיהן בעולם הצומח).
