ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
עדיין, גם לאחר הכתבה המרגשת על בכיו של הילד רוהן ואימו רוז שהוחזרו לפיליפינים לאחר שהייה בלתי חוקית ממושכת בישראל; וגם בפתח שנת הלימודים החדשה, אנו ממשיכים לראות כותרות הזדהות בשערי בתי ספר ,כבר ביום הראשון ללימודים בסגנון: "אצלנו לא יהיו מגורשים".
למען האמת אין לי טענות למשפחה הפיליפינית הזו - ולזו שתבוא אחריה - אך יש סיבה להיות מוטרד למדי לא רק מגילויי ההזדהות, אלא מכול מה שבעקבותיהם. ואסביר.
.
נתחיל בכך, שהמשפחה נשארה בארץ מעבר לקצבת הזמן המותרת לעובד זר. וגם כאשר האריכו - איש לא אמר שהשהייה היא לצמיתות, כולל הענקת תעודת זהות ישראלית. אין לי ספק, שהאם ידעה בברור את החוק; אבל, ניתן לשער שחברותיה - כולל ודווקא הישראליות - אמרו לה, שישראל היא אמנם מדינת חוק אבל בין זה ובין אכיפתו (כמו חוקים רבים אחרים) המרחק הוא רב, מה עוד שבמקרה כזה, התקשורת תמיד תהיה בעד השארתם בליווי "ארגונים למען ומטעם", עם כתבות צבע ודמע, שלא לדבר על בית המשפט הישראלי, שהוא קשוב להלכי רוח העם; ואיש לא יעז לממש את החוק, במיוחד לא לקראת הבחירות.
למרות זאת, להפתעת רבים - זה קרה!
יש לנו פה בעיה של צביעות ששותפים לה הורים, מורים, עורכי דין ואנשי תקשורת:
- ראשית, הטיעון "יודע רק עברית" הוא חסר רלוונטיות. מדי שנה יורדים מישראל מאות משפחות, תוך עקירת ילדיהם ממולדתם ובתי הספר, למדינות שאין הילדים יודעים כלל את שפתם ותרבותם. לא שמעתי מעולם על "משמרת הורים" בשדה התעופה, בניסיון למנוע מהורי הילד לעזוב את הארץ, מחשש לפגיעה בנפשו הרכה.. מסתבר, שהרוב מסתדרים - מי יותר מי פחות - וכך זה מתנהל בכול העולם!
לא זו בלבד, רבים מאלה החרדים למעמדו של בית המשפט הישראלי, הפכו למשמיציו; והם עוד מחנכים את ילדיהם שזה בסדר (!), רק כי בית המשפט החליט לפי החוק. גם התקשורת עוד לא מיצתה סופית את 'שק הדמעות', ואף שלחה כתבת לבדוק, בדיוק כיצד הם מסתדרים בארץ מולדתם. אנו יודעים שהעובדים הזרים חוסכים ושולחים את משכורתם למכורתם, לרכוש נכסים ובתים, כדי לשוב לשם בבוא העת. לכן, לא סביר שכאילו נזרקו ללא בגד לרחוב. המשפחה ידעה מזה חודשים שזמנה בארץ קצוב; ומן הסתם, עדכנה את משפחתה בהתאם.
וסיפור אישי
אני ומשפחתי יצאנו לשליחות בארץ זרה,.הבת שיחקה בגן ילדים נוצרי, הכירה את שירי חג המולד ועץ האשוח, ודיברה רק אנגלית. בתום התקופה, לא העלינו על דעתנו כלל את האפשרות לדרוש דרכון לילדים, ושבנו ארצה. בחודשים הראשונים בגן הילדים החדש, הילדה לא הוציאה הגה. הגננת (שלא ידעה אנגלית) חשבה שהיא אילמת. לאחר זמן עברה לדבר בעברית - וסוף סיפור (ועוד היינו צריכים להמשיך להקריא סיפורים באנגלית שלא תשכח...)
לסיכום
אכן לפנינו בעיה אנושית כלל עולמית. עובדים זרים רבים הבאים ממדינות פחות מפותחות אולי, מעדיפים להישאר בארץ המארחת לאחר תום תקופת השהייה הקצובה בה לפי חוק. בעזרתם ועצתם של ארגוני "זכויות" שונות הם פועלים בדרכים שונות להשגת המטרה, כולל נישואים פיקטיביים חפוזים; הבאת ילדים לעולם - בתקווה שהלב היהודי החם יוותר להם (מי יכול לעמוד מול דמעותיו של ילד קטן..) - ומהומות במטוס. כאשר ממשלות ישראל לדורותיהם אינן מסוגלות לכפות חוק, לא ייפלא אפוא שיש בארץ מאות אלפי שוהים לא חוקיים כאלה. כאשר, כמקובל בארצנו, מתחילים לפתע לכפות את החוק במבצעים עונתיים, מתקשה הציבור לעכל את השינוי במדיניות אכיפת החוק.
הבעיה הגדולה יותר היא, שפריצת החוק לגבי משפחה אחת, תהפוך עד מהרה למודל עבור חמישים אלף המסתננים לאחרונה מאפריקה, שהממשלה באיוולתה כי רבה אפשרה את חדירתם, ועוד "שפכה" אותם באוטובוסים בדרום תל אביב. בינתיים חולפות השנים, הזרים מולידים ילדים ומתבססים בארץ, בעוד בג"צ מכשיל כול חוק שיאפשר הוצאתם מישראל, ולא נראה שאיזו ממשלה תהיה מוכנה להתמודד עם הבעיה (כמו שאינה מסוגלת להתמודד למשל עם הביגמיה הבדואית, האסורה על פי חוק). החמישים אלף יהפכו תוך זמן קצר למאות אלפים, כאשר בעזרת "איחוד משפחות" יבואו בעקבותיהם בני משפחותיהם המורחבות מאד, והחזון של "רוב יהודי" יהיה בסכנה ממשית; והפעם, דווקא בשל קוצר ידם ומחשבתם של טובי הלב!
