[לריכוז המאמרים אודות תופעת תלונות השווא והשלכותיה, לחצו כאן]
עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.
רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.
הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.
* * *
לאחר 15 שנות נישואין, נישואיו של זוג עלו על שירטון והוא החליט להתגרש. בעקבות מאבק עיקש על דירת המגורים החליטה האישה להפליל את בעלה בהחזקת נשק באופן לא חוקי. לשם כך גייסה את בני משפחתה שמסרו לה אקדח גנוב אותו החביאה בארון הבגדים של הבעל.
במקביל אחד מבני משפחתה מסר מידע למשטרה שלבעל יש סכסוך עסקי וכי הוא רכש מעבריינים אקדח לצורך חיסול חשבונות. המשטרה ביצעה חיפוש הנשק נתפס; הבעל נעצר, וגרסתו תויגה מיד כסיפור שקרי. המשטרה ביקשה להותירו במעצר לצורכי חקירה. שבועיים לאחר מכן, הוגש נגד הבעל כתב-אישום בגין עבירה של החזקת נשק ותחמושת שלא כדין. בד בבד, הפרקליטות הגישה בקשה למעצר הבעל עד תום ההליכים.
בקשה זו נדחתה בהחלטת השופט; שלא הבין, מדוע לא נבדק האקדח מבחינת טביעת אצבע ו- DNA וליקויים מהותיים נוספים. באותה החלטה קבע השופט כי יש קשיים ראייתיים שיש בהם כדי "לכרסם כרסום משמעותי בעוצמת הראיות לכאורה", ובהתחשב בכך הורה על שחרור הבעל למעצר בית מלא.
עד אותו שלב, ישב הבעל במעצר מאחורי סורג ובריח במשך למעלה מ- 24 ימים. ולאחר מכן שהה במעצר בית מלא עוד ארבע חודשים, שאז הותר לו לצאת לעבודה בכל יום בין השעות 06:30 עד 19:00.
במסגרת משפטו, המבקש כפר בעובדות שנטענו בכתב-האישום לאחר ניהול הוכחות ושמיעת עדויות בתיק במהלכם העידו בני משפחתו על העלילה שנרקמה, ניתנה הכרעת-דין מנומקת, במסגרתה הורה השופט על זיכוי הבעל, וזאת מחמת הספק. החקירה נוהלה בחוסר מקצועיות, לא נבדקו טענות ההגנה ולא נעשה כל מאמץ לבחון את מעורבות האישה ובני משפחתה בהפללתו.
בעקבות זיכויו של הבעל, הוגשה בקשה לפסיקת פיצויים והוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין.
בית המשפט החליט לדחות את התביעה מאחר ולא עלה בידי הבעל להרים את הנטל להוכיח את התקיימותה של עילת התביעה...
בהתאם להלכה הפסוקה סעיף 80(א) לחוק העונשין אינו קובע הסדר אוטומטי של פסיקת פיצוי ושיפוי לכל נאשם שזוּכה בדין או שהאישום בעניינו בוטל.
המחוקק אף נמנע מלקבוע הסדר גורף של אחריות ללא אשם. בהתאם לסעיף 80(א), על-מנת שתקום זכות לקבלת פיצוי והוצאות הגנה, על נאשם שזוּכה בדין או שהאישום בעניינו בוטל הנטל להוכיח התקיימות של אחת משתי עילות חלופיות:
- ראה ביהמ"ש שלא היה יסוד להאשמה;
- ראה ביהמ"ש נסיבות אחרות המצדיקות זאת.
יצוין כי גם בהתקיים אחת משתי העילות האמורות, פסיקת הפיצוי והשיפוי גם אינה מובטחת אלא היא מסורה לשיקול-דעתו של ביהמ"ש, ובכל מקרה היא מוגבלת לסכומים המרביים הקבועים בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר).
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Kevin Simmons לאתר flickr]
לטעמי, על ביהמ"ש להתחשב בצורך לאזן בין מגוון שיקולים עליהם מבוסס ההסדר הקבוע בסעיף 80(א):
- מחד גיסא, יש להביא בחשבון את הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו, וכן את הפגיעה בזכויות היסוד של הפרט.
- מאידך גיסא, יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפת החוק, את השאיפה שלא להרתיע את המדינה מניהול הליכים פליליים במקרים ראויים, את האינטרס הציבורי כי שיקולי התביעה יהיו מקצועיים וענייניים מבלי ששיקולים תקציביים ייכנסו למערכת שיקולי ההעמדה לדין ואת הימנעות המחוקק מקביעת הסדר גורף שיכביד יתר על המידה על הקופה הציבורית.
אשר לעילה הראשונה. זיכוי הנאשם הוא, לטעמי, תנאי הכרחי אך לא מספיק. לצורך העילה של "העדר יסוד להאשמה", על ביהמ"ש לבחון האם חומר הראיות שהיה בפני התביעה ערב הגשת כתב האישום אמנם הצדיק את העמדת הנאשם לדין.
ביהמ"ש לא יסתפק בבדיקת הראיות שהיו בפני התביעה בפועל, אלא יבחן גם את חומר הראיות בכוח, קרי את הראיות שהיו צריכות להיות באופן סביר בידי הרשות המעמידה לדין.
הבחינה האמורה נעשית לפי אמת-מידה אובייקטיבית של סבירות, אולם אין די בחוסר סבירות סתם, אלא יש להראות מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת.
כלומר המדובר בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום-לב, רשלנות חמורה או אי סבירות מהותית, בנסיבות בהן כתב-האישום הוגש בלא שהיה לו בסיס כלשהו או שהיסוד להאשמה היה רעוע.
לצורך כך על ביהמ"ש לתת דעתו לכלל הנסיבות, לרבות: החקירה, התנהלות התביעה וההליך המשפטי. יש לתת את הדעת גם לאופן זיכויו של הנאשם במשפט, לשלב בו הוא זוּכה וכן להנמקות שניתנו בהחלטות המעצר בעניינו. העילה של "העדר יסוד להאשמה" היא מתוחמת ודווקנית, והתממשותה צפויה להיות נדירה בשים לב לשיקול הדעת הרחב הנתון לרשויות התביעה, בנוגע להערכת חומר הראיות בשלב ההעמדה לדין.
אבל גם - יש להיזהר מחכמה שבדיעבד!
אשר לעילה השנייה. מדובר בעילה שיורית בעלת רקמה גמישה, המתייחסת לכלל נסיבות המשפט והנסיבות הסמוכות לו. נהוג לחלק את "הנסיבות האחרות" לשלושה סוגים: נסיבות הנוגעות להליכי המשפט בכללם; אופי הזיכוי של הנאשם; והנסיבות האישיות של הנאשם שהן חיצוניות למשפט.
מבחינת נסיבות הנוגעות להליכי המשפט בכללם, יש לבחון את אופן התנהלות התביעה במהלך המשפט, ואת הנסיבות הנוגעות להליך עצמו. ודוק, יש לעמוד גם על התנהגות הנאשם בהליך.
ראוי לציין כי זיכוי מחמת הספק, כשלעצמו, אינו שולל אפשרות לפיצוי ולשיפוי לפי סעיף 80. הליך פלילי גורם מעצם טיבו נזקים לנאשם. אך על אף שנזקים אלה טבועים בהליך לא מצא המחוקק לקבוע פיצוי אוטומטי לנאשם שזוכה בדינו.
השהיה במעצר, ולו לפרק זמן קצר ביותר, לעולם קשה היא, באשר היא פוגעת בליבת זכויות האדם. ואולם נודעת משמעות למשך תקופת השהיה במעצר. יצוין כי בפסיקת ביהמ"ש העליון ניתן למצוא תימוכין לדעה לפיה ככלל, אין הצדקה לפסוק פיצוי לטובת נאשם שזוּכה, מקום בו מדובר בתקופת מעצר שאינה עולה על תשעת החודשים הראשונים (מעצר עד תום ההליכים), קל וחומר כאשר מדובר בתקופה קצרה מכך.
מכל מקום, הנסיבות הן כנראה לא מספיק חריגות ואין מקרה זה שונה מהליכים פליליים אחרים המסתיימים בזיכוי, אשר בכוחן כדי להצדיק פסיקת פיצוי אל מול האינטרסים הציבוריים הנגדיים שהוזכרו בראשית הדברים.
