[בתמונה: קן ווטנבה כלוטננט גנרל טדאמיצ'י קוריבאישי, בדרמה "מכתבים מאיוו ג'ימה". אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לאסופת המאמרים בנושא המלחמה הבאה, לחצו כאן] [לאסופת המאמרים בנושא הלוחמה התת-קרקעית, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

"הגישה העקיפה חיונית להשגת הניצחון" ~ סון טסו

המאמר עודכן ב- 23 בינואר 2022

המחבר, אינג' יהודה כפיר, הוא מהנדס אזרחי, מנהל פרויקטי בנייה ותשתיות ובעברו קצין בינוי מבצעי, קצין מודיעין שדה ושטח ולוחם בסיירת גבעתי.

כל מי שמעוניין לעקוב אחר ההתפתחויות והפרסומים בנושא מוזמן להירשם לקבוצת הפייסבוק: "מוצאים פתרונות למנהרות!!!".

זהו מאמר שני בסדרה של מאמרים בתחום הלוחמה התת- קרקעית. למאמר הקודם, לחצו כאן.

*  *  *

הדוגמה הטובה ביותר לניצול נרחב של התווך התת קרקעי בקרב הגנה בעידן הלחימה המודרני הינו דווקא בקרבות מול היפנים בגזרת האוקיינוס השקט, כדוגמת קרב איוו ג'ימה (Iwo Jima).

ככלל, קיימת זהות מצמררת לגבי מספר מאפיינים בעימות של האמריקאים והיפנים, בסוף מלחמת העולם השנייה, ובין העימות המתפתח שלנו למול הפלסטינים והחיזבאללה.

היפנים - כמו לוחמי החמאס - הבינו, בשלב זה של המלחמה, כי אין להם סיכוי לנצח בקרב קונבנציונלי. לכן, ניסו לגבות מחיר גבוה לכל ניצחון אמריקאי; ובכך קיוו לבוא מעמדת מיקוח טובה יותר בהסכם שלאחר המלחמה.

גם חמאס ושאר ארגוני הטרור מנסים לגבות מאיתנו מחיר דמים יקר, לצורך השגת מטרותיהם; כאשר ברור להם כי אין הם יכולים להכריע אותנו בשדה הקרב.

השימוש במתאבדים - ובכלל זה ב"קמיקאזה" - רווח אצל היפנים בשלב זה של הלוחמה; ואף שוכלל, ככל שהתקרבה הפלישה לאיי יפן המרכזיים. יפן לא התכוונה להיכנע לאחר הכיבוש; והתכוננה ללוחמה אזרחית בפולש האמריקאי; ובכלל זה, שימוש בילדים מתאבדים ובצוללות "קמיקאזה". בסופו של דבר, רק שימוש בפצצות אטום הביא לשינוי תודעתי אצל מקבלי ההחלטות היפנים, כי יש להיכנע ללא תנאי. שינוי זה הביא לשינוי עמוק יותר בכל תפיסת העולם של האומה היפנית, ועיצב את דמותה כפי שאנו מכירים אותה כיום.

גם החמאס, ושאר הארגונים הפונדמליסטים, מעלים על נס את השימוש במתאבדים ומשעבדים את החברה הפלסטינית/ אסלאמית כולה, למען מאבק טוטלי בישראל.

נחזור ליפנים: הם הגיעו להכרה, שעליהם לנצל את התווך התת קרקעי; וכך התאפשר להם לנטרל את עוצמת האש המוחלטת של האמריקאים; וחשוב מכך, אפשר להם לגבות מחיר דמים יקר מהצבא האמריקאי.

[בתמונה: מערכת המנהרות היפנית בשרטוט צבאי אמריקני. התמונה היא נחלת הכלל]

קרב איוו ג'ימה נערך בין ארצות הברית ויפן בפברואר ומרץ 1945, במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, שהתרחשה בשלהי מלחמת העולם השנייה. מטרת פלישתה של ארצות הברית לאי, הייתה לכבוש את שדות התעופה של איוו ג'ימה. הקרב מאופיין כאחד הקרבות העזים ביותר במערכה.

עמדות הצבא הקיסרי היפני באי היו מבוצרות היטב; ואופיינו בבונקרים נרחבים, בארטילריה מוסווית, ובמספר ק"מ של רשת מנהרות. הקרב היה המתקפה האמריקנית הראשונה על אי ששייך ליפן, והחיילים הקיסריים הגנו על עמדותיהם עד המוות; מבין 22,000 החיילים היפנים שנכחו באי, למעלה מ- 20,000 נהרגו וכ- 200 בלבד נלקחו כשבויים.

קרקע

איוו ג'ימה הוא אי געשי הנמצא במרחק כ- 1200 ק"מ דרומית לטוקיו, 1300 ק"מ צפונית לגואם. שטחו של האי הוא כ- 21 קמ"ר בלבד, בערך כגודל עיר בינונית בישראל. לשם השוואה, בערך בגודל, השטח המוניציפלי של העיר רחובות.

הר סוריבאצ'י הוא הנקודה הבולטת ביותר באי, הנמצאת בקצהו הדרומי (ראו בתמונה למטה).

[בתמונה: לוחמים על רקע הר סוריבאצ'י. התמונה היא נחלת הכלל]

הרקע לקרב

המקורות המודיעיניים העריכו שאיוו ג'ימה ייכבש בתוך 5 ימים, לכאורה הערכה נכונה לגבי אי קטן וחסר כל מסתור טבעי. על אי זה אין כלל צמחייה או אזרחים המאפשרים מסתור לכוח המגן. רק שטח בור חשוף, אשר אמור היה להיכבש ע"י כוח אש אימתני של הפצצות תותחי הצי והפצצות האוויר המסיביות. ליפנים, לא היו כלל כוחות אויר או ים בקרב זה.

המודיעין האמריקאי לא היה מודע למערכת המנהרות והביצורים ההגנתיים שהיפנים הכינו, שהיו שונים במידה רבה מהטקטיקות שבהן נקטו בעבר. ההכנה היפנית הייתה כה מוצלחת עד שהתברר, לאחר הקרב, שמאות ההפצצות - שבעלות הברית שיגרו לעבר האי - והאש הכבדה של תותחי הצי, כמעט ולא פגעו בחיילים היפנים, כך שהם הצליחו לפגוע בנחתים האמריקאים בצורה יוצאת דופן ואפקטיבית.

תכנון הקרב וההכנות

לוטננט גנרל טדאמיצ'י קוריבאישי, (ראו תמונה משמאל ותמונת השחקן המגלם אותו בסרט בראש המאמר) שקיבל את הפיקוד על משימת ההגנה על איוו ג'ימה ביוני 1944, תכנן הגנה שהייתה בניגוד לדוקטרינה הצבאית היפנית.

[תמונתו של הגנרל קוריבאישי משמאל היא נחלת הכלל]

במקום להתמודד עם הפלישה בחוף, קוריבאיאשי הורה על יצירת עמדות תמיכה הדדיות וחזקות בעורף. האזור הדרומי שמסביב להר סוריבאצ'י היה מאורגן כסקטור עצמאי למחצה, בעוד שקו ההגנה הראשי נבנה בצפון האי.

ההפצצות התכופות של חיל האוויר והצי האמריקנים לפני הפלישה, האיצו עוד יותר את בנייתה של מערכת מנהרות מסועפת, בונקרים ועמדות שמירה, שחיזקו מאוד את עמדותיהם של החיילים היפנים.

מערכת המנהרות כללה שבע קומות תת קרקעיות מתחת להר סוריבאצ'י, אשר שימש כעמדת שליטה על האי כולו. חדרים שלמים נחצבו בסלע הגעשי; ושימשו כמחסנים, כבתי חולים, כחדרי אוכל ועוד. רשת מנהרות וביצורים נחפרה לכל אורכו של האי, וכללה - מלבד עמדות ירי - גם עמדות מוסוות לנשק ארטילרי.

האמריקנים תכננו לתקוף את האי בצורה ישירה. דיוויזיות הנחתים ה- 4 וה- 5 היו אמורות לנחות בחוף הדרומי, ולהתחיל מידית במהלכים לכיבושו של הר סוריבאצ'י, שדות התעופה הדרומיים והחוף המערבי. ברגע שמשימה זו תושלם, הדיוויזיות התוקפות - שתחוזקנה על ידי דיביזיית הנחתים ה- 3 - תתחלנה להתקדם צפונה.

הקרב

הלחימה הקרקעית על האי נמשכה כ- 35 ימים; פי 7 מהזמן שהוערך לראשונה (החל מהנחיתה הראשונית ב- 19 בפברואר ועד להסתערות היפנית האחרונה ב- 26 במרץ 1945).

ב- 19 בפברואר, בשעה 02:00 לפנות בוקר, פתחו תותחי ספינות הקרב של הצי האמריקני בהפגזה על האי; וסימנו את תחילת הפלישה. מיד לאחר מכן, החלו מאה מפציצי קרב לתקוף את האי; ובעקבותיהם, נערכה הפגזה נוספת על ידי תותחי הצי.

[בתמונה: ספינת הקרב 'USS ניו יורק' יורה מ- 14 תותחיה העיקריים (360 מ"מ) על האי, ב- 16 בפברואר 1945, שלוש שעות לפני נחיתת הכוחות על האי. התמונה היא נחלת הכלל]

למרות שהתקיפות היו עקביות, הן לא פגעו באופן מהותי בביצורים היפניים ובחיילים ששהו במנהרות, כיוון שעמדות היפנים היו מבוצרות בצורה טובה ומוגנות מפני פגזים.

בשעה 59 : 08 - דקה אחת לפני הזמן המתוכנן - נחת על האי הראשון מבין 30,000 הנחתים של דיוויזיות הנחתים ה- 3 , ה- 4 וה- 5. גל הפלישה הראשון לא נתקל בהתנגדות יפנית במשך זמן מה. הייתה זו תכניתו של הגנרל היפני קוריבאישי לנצור את האש, עד שהחוף יתמלא בנחתים ובציוד אמריקניים.

רק כשהנחתים התקרבו לקו הראשון של הבונקרים היפניים - שהיו מוגנים על ידי מכונות ירייה - נפתחה עליהם אש יפנית. מלבד קווי ההגנה היפניים; שהיו ממוקמים בחופי האי, הנחתים התמודדו עם אש כבדה מהר סוריבאצ'י שנמצא בדרום האי (ראו מפה למעלה).

[מפת האי איוו ג'ימה, על שדות התעופה שלו - יעד הפלישה האמריקנית לאי. המפה היא נחלת הכלל]

הנחתים התקשו מאוד להתקדם בגלל פני הקרקע הלא נוחים, שהיו מורכבים בעיקר מאפר וולקני. האפר לא אפשר לתפוס נקודות אחיזה או לחפור תעלות הגנה מפני האש. הנחתים התקדמו באטיות, תוך כדי התגוננות מפני הפגזה ארטילרית כבדה. הודות להגעתן של יחידות משוריינות, ארטילריית צי כבדה ויחידות אוויריות, שהפגיזו את סוריבאצ'י, הנחתים הצליחו לבסוף להתקדם אל מעבר לחופים. בשעות הערב של אותו יום ההר כבר היה מוקף, ו- 30,000 נחתים נחתו על האי. 40,000 נוספים היו עתידים להצטרף אליהם.

בימים שלאחר הנחיתות, הנחתים ציפו להתקפות באנזאי במהלך הלילה. הייתה זו אסטרטגיית ההגנה היפנית התקנית בקרבות הקודמים על אדמות אויב באוקיינוס השקט; שבמהלכה, רוב התוקפים היפניים נהרגו, והכוח היפני נחלש במידה רבה. אולם, קוריבאישי אסר לחלוטין על תקיפות באנזאי, כיוון שהוא לא האמין ביעילותן.

בבוקר היום הרביעי של הקרב, האזור של הר סוריבאצ'י שמעל פני האדמה בודד משאר האי. באותו זמן, הנחתים ידעו שליפנים יש רשת מסועפת של ביצורים תת-קרקעיים; וידעו, שלמרות הבידוד מעל פני האדמה, ההר עדיין היה מחובר לביצורים היפניים באמצעות רשת המנהרות. הם ציפו לקרב עיקש על פסגת ההר.

שני צוותי סיור של ארבעה חיילים נשלחו במעלה ההר בנתיבי סיור, שהיו על חלקו הצפוני. אגדה פופולרית - שהובלטה על ידי התקשורת, בימים שלאחר הקרב עם פרסומו של הצילום המפורסם "הנפת הדגל באיוו ג'ימה" (ראו תמונה למטה) - טוענת, שהנחתים לחמו לאורך כל הדרך עד לפסגת ההר. אולם, למרות שהחיילים - שהיו חמושים ברובים - חששו ממארב, הם לא נתקלו בכזה. הם אמנם פגשו מספר קבוצות קטנות של חיילים יפניים על הר סוריבאצ'י, אולם רוב החיילים היפניים נשארו מתחת לאדמה, ברשת המנהרות. הם תקפו במספרים קטנים, אולם כל התוקפים נהרגו. הסיירים הגיעו לפסגה; ירדו ממנה בחזרה, ודיווחו על היעדר נוכחות של האויב לקולונל צ'נדלר ג'ונסון.

[בתמונה: הנפת הדגל באיוו ג'ימה בפסגת הר סוריבאצ'י. התמונה מוצגת בשימוש הוגן]

למרות שאיבדו את הר סוריבאצ'י, ליפנים עדיין נותרו מספר עמדות אחיזה חזקות באי. לקוריבאישי היו חיילים במספר השווה לזה של שמונה גדודי רגלים, רג'ימנט טנקים, שני גדודי ארטילריה ושלושה גדודי מרגמות. זאת, בנוסף ל- 5,000 רובאים וחיילי צי רגליים.

המאבק לכיבוש מישור מוטויאמה, כולל "בליטת התרנגול", נמשך כמעט שלושה שבועות. ליפנים היו פחות רובים מאשר לנחתים באזור זה, אולם רשת המנהרות המסועפת אפשרה להם להופיע בפתאומיות באזורים שנחשבו "בטוחים" ומטוהרים.

הלחימה שהתרחשה לאחר מכן הייתה קשה מאוד. החיילים היפניים הגיחו לעתים קרובות מתוך המנהרות וארבו לנחתים. אולם, המצב נטה לטובת ניצחון אמריקני. למרות שהנחתים נתקלו מפעם לפעם בעמדות הגנה מחוזקות בארטילריה, הם הצליחו להתקדם בכל זאת.

הנחתים הבינו שרובים ואקדחים לא יהיו יעילים נגד המתבצרים היפניים, ובמקום זאת החלו להשתמש בלהביורים וברימוני יד על מנת לגרום ליפנים לצאת מתוך המנהרות.

[בתמונה משמאל: מפעיל להביור רץ תחת אש. התמונה היא נחלת הכלל]

אחד מהחידושים הטכנולוגיים שנעשה בהם שימוש, היו 8 טנקי שרמן M4A3R3 בגודל בינוני, שצוידו בלהביורים של הצי (טנקי להבה) והוכחו כיעילים ביותר בטיהור השטח מעמדות היפנים.

מעדויות החיילים עולה תמונה קשה של הקרבות:

• לחימה מול אוייב בלתי נראה, היות והיפנים נלחמו מתוך מנהרות ומיצדיות; וגררו את גופות חבריהם לנשק למעבה האדמה.
• חטיפות חיילים מתוך שוחות לרשת המנהרות היפניות.
• תקיפה של יפנים משטחים "מטוהרים" לכאורה.
• לחימה רצופה, למשך ימים רבים, מבלי יכולת לבצע מנוחה, כולל הימנעות מעשיית צרכים, בשל הקושי הרב למצוא מסתור.
• לוגיסטיקה בלתי אפשרית בשל מתקפות יפניות בעורף הכוחות, הלוחמים דרך רשת המנהרות; וארטילריה מוסוות ומוגנת בתת הקרקע.

עובדות אלו פגעו בצורה קשה במורל החיילים האמריקאים, אשר נלחמו בגבורה. החיילים היפנים נעשו נואשים לקראת סוף הקרב. קוריבאישי, שהתנגד להתקפות באנזאי בתחילת הקרב, החל להבין שהתבוסה היפנית קרובה מאוד. הנחתים החלו להתמודד עם מספר הולך ועולה של תקיפות לילה. תקיפות אלה נהדפו רק באמצעות שילוב של עמדות הגנה עם מכונות ירייה ותמיכה ארטילרית. במספר מקרים, התחולל קרב פנים אל פנים לפני שהיפנים נהדפו.

[בתמונה: טנק להבה בפעולה. טנקי שרמן M4A3 מצוידים בלהביורים, מטהרים בונקרים יפניים באיוו ג'ימה, מרץ 1945]

הימים האחרונים של הקרב

לאחר שאבטחו את אזור הנחיתה, הגיעו חיילים נוספים במקביל להגעת הציוד הכבד, והפלישה התקדמה צפונה, מתוך מטרה לכבוש את שדות התעופה ושאר האי. רוב החיילים היפנים לחמו עד המוות. בלילה של ה- 25 במרץ, כוח של 300 חיילים יפנים פתח במתקפת נגד אחרונה בקרבת שדה התעופה מס' 2. היפנים יצאו מתוך מנהרות ותקפו כוחות עורפיים לכאורה בשעה שהאמריקאים היו בטוחים שטיהרו את האי כולו מכוחות יפנים בעלי יכולת לחימה. טייסי צבא, גדודי הנדסה ונחתים מגדוד החלוץ ה- 5 (בנוסף ל- 28 הסיירים) נלחמו עם הכוח היפני עד הבוקר, וספגו אבדות כבדות – למעלה ממאה הרוגים ומאתיים פצועים.

ביום שלאחר מכן, האי הוכרז באופן רשמי כמקום "בטוח".

תוצאות

מתוך סך של 22,000 חיילים יפניים, 20,000 נהרגו ו- 216 נשבו במהלך הקרב. מקרב חיילי בעלות הברית נפגעו 27,909 חיילים, כאשר מתוכם 6,825 נהרגו בפעולה ממשית. מספר הנפגעים האמריקאים היה גדול יותר מאשר סך הנפגעים של בעלות הברית ביום הראשון של הפלישה לנורנמדי (המוערך ב- 10,000)!

איוו ג'ימה היה הקרב היחיד שבו הנחתים האמריקאים ספגו יותר נפגעים מהיפנים; וזאת, למרות יתרון אבסולוטי באוויר וכיתור מלא של הכוח היפני, בכל שלבי הלחימה.

[בתמונה: חייל מארינס בעת חילופי אש עם היפנים. איוו ג'ימה היה הקרב היחיד שבו הנחתים האמריקאים ספגו יותר נפגעים מהיפנים.. התמונה היא נחלת הכלל]

כיוון שכל האוכלוסייה האזרחית פונתה, לא היו אבדות מקרב האזרחים על איוו ג'ימה, בניגוד לסאיפאן ואוקינאווה. לאחר שאיוו ג'ימה הוכרז כאזור בטוח, הנחתים העריכו שעל אדמת האי נותרו לא יותר מ- 300 חיילים יפנים, שנמצאים ברשת המערות והמנהרות שבאי.

למעשה, מספר היפנים שנותרו היה גדול הרבה יותר . קוד הכבוד של היפנים, הבושידו, תיאר את האמריקנים כחיות פרא אכזריות; ולמעשה גרם לחיילים רבים להימנע מכניעה לאמריקאים. אותם חיילים, שלא היו מסוגלים להתאבד, התחבאו במערות במהלך היום; ויצאו בשעות הלילה, על מנת לחפש מזון. אולם, חיילים רבים נכנעו לבסוף; והופתעו, כאשר האמריקאים התייחסו אליהם בחמלה, והציעו להם מים, סיגריות, או קפה.

מבין החיילים שהתחבאו במערות, ידוע המקרה של יאמאקאגה קוקופו ומטסודו לינסוקי, שנטען כי התחבאו במשך שש שנים עד שהסגירו את עצמם ב- 1951.

למעלה מרבע ממספר מדליות הכבוד, שהוענקו לנחתים במלחמת העולם השנייה, ניתנו עבור לקיחת חלק בפלישה לאיוו ג'ימה. הנחתים, הן חיילי הסדיר והן חיילי המילואים, קיבלו 24 מדליות כבוד. חמש מדליות נוספות הוענקו גם לחמישה אנשי צי (סדיר ומילואים).

בהתחשב במספר האבדות, הנחיצות וההשפעה ארוכת הטווח של כיבוש האי על תוצאות המלחמה הייתה נושא שנוי במחלוקת, והמצב נשאר כך גם היום. באפריל 1945 מפקד המבצעים הימיים בדימוס, ויליאם פראט, נשאל בראיון במגזין ניוזוויק על הקרב. "הייתה כמות מסוימת של ביקורת ציבורית על המחיר בחיי אדם כדי לכבוש אי שכוח אל וקטן, חסר תועלת לצבא כבסיס יבשתי; וחסר תועלת לצי כבסיס ימי. הציבור רוצה לדעת אם הכיבוש של איוו ג'ימה היה צורך צבאי ותוהה אם אותו סוג של בסיס אווירי לא היה יכול להתבסס על ידי כיבוש איים אסטרטגיים אחרים, במחיר נמוך יותר" (Pratt, 1945).

אין ספק כי תוצאות קרב זה והמחיר הגבוהה בחיי חיילים אמריקאים לפיסת שטח זעומה היו בין הגורמים שהשפיעו על נשיא ארה"ב לקבל החלטה, שלא לפלוש לאיי יפן המרכזיים ולהשתמש בנשק גרעיני.

זהו קרב לוחמה תת קרקעי קלסי, אחד מהראשונים בעת המודרנית; וזאת, בשל הניצול המלא של היכולות, שתווך זה מקנה לכוח המגן. גנרל קוריבאישי וחייליו הצליחו לגרום לצבא ארה"ב אבדות קשות; ובכך, להרתיע את מקבלי ההחלטות האמריקאים מפלישה קרקעית ליפן; וזאת, בזכות ניצול התווך התת קרקעי ויכולת עמידה עיקשת, בהגנה על אי חשוף לחלוטין, ומנותק מסיוע חיצוני ותגבורת.

[הכרזה: ייצור ידע]

זו הסיבה, שגם ממשלת ישראל מורתעת מהכניסה לרצועת עזה. "מחיר הדמים" מונע החלטה כזו. כמות הנפגעים לכוחותינו, כמו גם לאוכלוסיה האזרחית, כתוצאה משימוש במנהרות החמאס, מרתיעות את מדינת ישראל מכיבוש הרצועה (זיתון, 2019).

[לאסופת המאמרים בנושא המלחמה הבאה, לחצו כאן] [לאסופת המאמרים בנושא הלוחמה התת-קרקעית, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.
• יהודה כפיר: חזון הלוחמה התת-קרקעית – פתיח, ייצור ידע, 19/9/19.
• זיתון יואב (2019), חשיפה - אזהרת האלופים | הירי "למטרות ריקות" בצוק איתן ו"טראומה גרועה מיום כיפור", 2/2/19, ynet.
• William V. Pratt, "What Makes Iwo Jima Worth the Price", Newsweek, 2 April, 1945, 36.