[בתמונה למעלה: מותו הקונסול השני, לוקיוס אמיליוס פאולוס שפיקד על הצבא הרומי המובס בקרב קאנה. היוצר: John Trumbull, משנת 1773, התמונה היא נחלת הכלל]

[לפרקים נוספים בספרו של האלוף יעקב עמידרור: 'הרהורים על צבא וביטחון'] [להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון]

המאמר עודכן ב- 8 בספטמבר 2021

אלוף במיל', יעקב עמידרור כיהן, בין היתר, כראש המטה לביטחון לאומי, מפקד המכללות הצבאיות, ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומזכיר צבאי לשר הביטחון. כיום, הוא משמש כעמית בכיר במכון ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

[תמונתו של אלוף במיל' יעקב עמידרור משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ira Abramov. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

המאמר הזה מהווה פרק מספרו של יעקב עמידרור, הרהורים על צבא וביטחון, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, בינואר 2002 (ראו תמונת כריכה למטה משמאל).

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

אנשי צבא הקבע, רואים עצמם כאנשי צבא מקצועיים, בשונה מחיילים וקצינים  בשירות החובה. האחרונים לומדים את המקצוע הצבאי וכשהם מסיימים ללמוד (פחות או יותר) הם עוברים למעמד של אנשי מילואים.

באופן טבעי, רואים עצמם אנשי המילואים כבעלי מקצוע אזרחי, גם אם חלקם משמר בתפקידיו הצבאיים יכולות רבות בתחום הצבאי, והדבר בא לידי ביטוי לעתים מזומנות, כאשר הם נקראים לשירות.

[משמאל: כריכת הספר: 'הרהורים על צבא וביטחון' לאלוף במילואים יעקב עמידרור, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, בינואר 2002]

מטרת המאמר להסביר מי ייחשב כבעל מקצוע בתחום הפיקוד הצבאי. לשם כך אנסה להגדיר מי ייחשב "איש מקצוע" בכלל (בעניין זה נעזרתי במיוחד בדברי פרופ' אסא כשר באשר להגדרת מהותו של "מקצוע" ברמה הפילוסופית, וכן בדברים של פרופ' יחזקאל דרור בנושא). בהמשך ועל רקע זה, בכוונתי להתמקד במהותו וייחודו של המקצוע הצבאי (לשם כך הסתייעתי בבח"ק (בחזקת קצין) בנימין עמידרור ממחלקת תורת הדרכה (תוה"ד) ובהרצאה של אלוף (מיל') שלמה שמיר בפו"ם).

טענתי העיקרית היא, שלמקצוע הצבאי אין אח ורע בכמה עניינים מהותיים, ורק אם נפנים ייחוד זה נוכל להתמודד עם תפקידי הפיקוד בצבא.

בעבר היה מקובל לראות בשירות בצבא "שליחות" ולא "מקצוע", כאילו יש סתירה בין הדברים, ולא היא.

המקצועיות נבחנת על-פי התנהגות הצבא והמתגייס תוך כדי שירותו, ולא על-פי הסיבה בגינה הגיע לצבא. ידוע, שהיו אנשי צבא שכירים שהיו מקצועיים לעילא ולעילא (למשל גדודי הגורקה בצבא הבריטי), כמו גם מתנדבים נלהבים שהיו רחוקים מכך. תחושת "השליחות", שבמצבה הגיאו-אסטרטגי של מדינת-ישראל חיונית לצה"ל כבסיס להתנדבות ליחידות הקרביות ולשירות בצבא הקבע, ושבלעדיה לא ייכון עם ולא יפעל צבא, אמורה לחזק את השאיפה להיות מקצועי ולא לגרוע ממנה.

[להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון]

[הגורקה היא קבוצה אתנית אשר כוללת מספר שבטים בהרי ההימלאיה שבנפאל. בני הגורקה מוכרים בעיקר מהמאה ה-19 כעם 'לוחמני' מה שהביא לגיוס נרחב מביניהם לשורות הצבא הבריטי ובשנים האחרונות הם משרתים גם בין היתר בצבא ההודי והנפאלי. במשך השנים בני עם הגורקה נחשבו לבעלי אומץ רב בשעת קרב מה שהביא לכך שהחל משנת 1815, ועד היום משרתות יחידות גורקה בצבא הבריטי... (ויקיפדיה: גורקה)]

כדי לבצע טוב יותר את השליחות נכון וראוי להיות מקצועי.

שבעה מאפיינים לאיש המקצוע:

הראשון: ידע

ידע - שאין לאחרים, ודאי לא באותה רמה. מי שלא יודע יותר מאחרים בתחומו המקצועי אינו יכול להיחשב איש מקצוע. הידע המוגדר כאן הוא ידע תאורטי, שמתפתח על בסיס אירועי העבר, ניסויים, הכללות, כללים, רעיונות הנידונים בפורומים הקובעים או המתקבלים על-ידי הקהילה המקצועית בה מדובר, והמשמש בסיס לשיח בין אנשי המקצוע. גם מקצועות שנחשבו בעבר לכאלה שנלמדים תוך כדי תפקיד, הפכו למקצועות בהם מוקדש זמן רב ללימוד תאורטי, בטרם מקבלים אחריות ביצועית. הדוגמה הקלאסית היא מקצוע האחות, שנתפס פעם ככזה שעיקרו התחום המעשי הנרכש בעבודה. כיום, אחות לומדת שלוש עד ארבע שנים (!) לקראת הסמכתה.

גנרל שווארצקופ (ראו תמונה משמאל) הסביר באריכות, כיצד קרב קאנה, עליו פקד חניבעל לפני 2200 שנים, השפיע מאוד על התוכנית המבצעית בשלב המתקפה על עיראק[2]. זהו סוג של ידע תיאורטי שאם "משליכים" אותו נכונה על המציאות, הוא מהווה תרומה חשובה לפתרון, על-אף שמדובר באירוע מלפני אלפי שנים.

[תמונתו של הגנרל שווארצקופ משמאל היא נחלת הכלל]

השני: מיומנות

מיומנות היא היכולת להשתמש בידע התאורטי כדי לפתור בעיות באופן מעשי. לא מספיק להכיר, לכתוב או לדבר על התחום המקצועי, אף על-פי שהדבר מצביע על ידע בנושא. צריך גם לדעת להתמודד עם בעיות במציאות בעזרת אותו ידע, ולפתור אותן נכונה.

דוגמה המבהירה זאת היא תפקיד המאמן בקבוצת כדורסל מול תפקיד הרכז במשחק. שניהם יודעים הרבה על משחק הכדורסל אך יש להם "מיומנויות" שונות לטיפול בבעיות השונות זו מזו. המאמן, יודע לפתור את בעיות אימונם של השחקנים ולתכנן מה יעשו על המגרש מול היריב. הרכז, יודע גם הוא הרבה על המשחק, אך מיומנותו היא לעשות על המגרש מה שצריך, נוכח השחקנים המנסים למנוע זאת ממנו ועל-פי הוראות המאמן. בכלל לא ברור, ששחקן מצטיין יידע להיות מאמן טוב, וההפך. גם אם שניהם יודעים הרבה על המשחק, מיומנותם שונה. המיומנות השונה מצביעה על כך שהאחד הוא איש מקצוע - מאמן, והשני - שחקן, גם אם שני העיסוקים קשורים למשחק הכדורסל, ומתבססים על אותו ידע תאורטי באשר למשחק.

[בתמונה: כדורסל כמשל: רכז טוב לא בהכרח יהיה מאמן טוב, למרות ששניהם מסתמכים על אותו ידע תאורטי... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי KeithJJ לאתר Pixabay]

יש לתת משקל רב למיומנות בהגדרתו של מישהו כבעל מקצוע בתחומו. יכולת חיבור בין ידע תאורטי לבעיות במציאות, היא המבדילה בין מי שיכול רק לדבר על הבעיה, לבין מי שיכול לפתרה. בכך שונה הגנרל שווארצקופ מההיסטוריון של העת העתיקה, החוקר גם הוא את קרב קאנה.

השלישי: השתכללות והשתפרות מתמדת

קרי, איש המקצוע לומד מהנעשה בעולמו המקצועי, מעבר למה שהוא לומד מניסיונו האישי. ההנחה היא, שבמערכת מקצועית נוצר ידע, בין אם באופן מכוון על-ידי חלק מאנשיה (במקצועות אזרחיים מקובל, שיש אנשים שתפקידם העיקרי ליצור ידע חדש. אנשים אלה יושבים בגופי מחקר ובאוניברסיטאות ואינם עוסקים בענייני יום-יום ובפתרון בעיות שוטפות), או מעצם העיסוק ופתרון הבעיות, שבהן נתקלים אנשי המקצוע, תוך כדי עבודתם (ניסיון כללי מצטבר).

על איש המקצוע, לטרוח, להתעדכן וללמוד כל הזמן את שני סוגי הידע. עולם הרפואה הוא דוגמה למערכת כזאת:

• מצד אחד הוא מתקדם, עקב בצד אגודל, כאשר הידע נקנה על-ידי הרופאים המבצעים ניתוחים ורושמים תרופות מדי יום, כאשר כל מקרה משמש לאישוש, לימוד ושיפור של מקצוע הרפואה בדרך לפתרון בעיות מוגדרות.
• במקביל, ולעיתים לכאורה ללא קשר, מתבצע מחקר "מנותק" מהחולים, במהלכו, באוניברסיטה פלונית או בחברת תרופות אלמונית מפתחים תרופה חדשנית או טכנולוגיות ניתוח, שמשנים את פני הרפואה, או לפחות מקדמים אותה.

מ"הרופא המקצועי" מצפים שיהיה בקיא באלה גם באלה, גם אם לא נתקל באף אחת מהבעיות או בפתרונות במהלך ניסיונו האישי. המערכת הרפואית מקיימת מנגנונים, שמאפשרים לרופאים ללמוד ולהתעדכן כל העת, והרופאים נבחנים (באופן לא-פורמלי), על-ידי עמיתיהם למקצוע, באשר להתעדכנותם ולהיכרותם עם הפתרונות המתחדשים בכל רחבי תבל. אין קבוצת רופאים בבית חולים, המחשיבה עצמה, שאינה נפגשת מדי שבועיים-שלושה, כדי לדון וללמוד מה התחדש בעולם ולחלוק בין חברי הקבוצה את ניסיונם האישי.

[בתמונה: מ"הרופא המקצועי" מצפים שיהיה בקיא באלה גם באלה. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

עולם המשפט מתקדם באותה צורה: תקדימים יום-יומיים נלמדים בבתי המשפט ובין עורכי הדין, במהלך התחככות עם עולם המעשה, ואנשי אקדמיה עוסקים במשפט המופשט ברמתו הפילוסופית, ומקדמים את עולם המשפט במנותק,לכאורה, משאלות היום-יום. סממן יסודי של קהילה מקצועית כזאת הוא התארגנותה לסייע להשתכללות חבריה ולהעברת ידע ביניהם, באמצעות השתלמויות, עיתונות מקצועית, נהלים לפרסום ידע וכיוצא-בזה. התפיסה המקצועית היא שכולם לומדים מכולם.

מערכת ההדרכה המקצועית תופסת תפקיד חשוב ביותר בהתפתחות איש המקצוע. היא אחראית להקניית הידע הבסיסי, ומשתתפת באופן פעיל בפיתוח התאוריה המקצועית. בדרך-כלל, היא נוטלת חלק בתהליך ההשתכללות אף על-פי שהוא מתבצע שלא באחריותה. מערכת ההדרכה (האוניברסיטה) מגדלת בני סמכא בתחום המקצועי, באמצעות עיסוק במחקר ובכתיבה, וקולטת לתוכה מצטיינים מבין אלה שהתפתחו בעולם המעשה המקצועי. כך היא משמשת, בין השאר, גוף המאפשר ומפתח החלפת ידע בין אנשי המעשה לאנשי התאוריה.

בחשיבות המיוחדת של ההשתכללות עבור איש-הצבא חש ראש הממשלה דוד בן גוריון שאמר: "אפילו המפקד שגמר בתי ספר צבאיים הגבוהים ביותר… אינו רשאי לראות עצמו כאדם השליט בתורת הצבא, כי אין תורה זו, ככל תורה מדעית אחרת, נחתמת אף פעם, ורק מי שעוקב בלי הרף אחרי ההתפתחות המתמדת של המחקר הצבאי ובעיות המלחמה, וספר תורת הביטחון אינו מש מפיו - ישכיל ויצליח בדרכו" [3].

[מקור התמונה: פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com. הכרזה: ייצור ידע]

הרביעי: לומד דבר מתוך דבר ולכן, יכול לפתור בצורה טובה יותר בעיות חדשות

ככל שאיש מקצוע נחשב רציני יותר, מצפים ממנו ליכולת גבוהה יותר בתחום זה. ההנחה היא, שכל איש מקצוע הוא בעל "ידע" ו"מיומנות", שאם לא כן, לא היה נכנס כלל לתחום. אלא שמהטובים שבאנשי המקצוע מצפים ליותר. קרי, שכאשר ייתקלו בבעיה חדשה, שאין עליה מידע, גם לא במקומות אחרים, יידעו לצעוד צעד אחד נוסף מעבר למה שלמדו ותרגלו הם ואחרים, ויצליחו לפתור את הבעיה.

יכולת זאת הינה ברמה יותר גבוהה של קושי, משום שכדי להצליח בה חייב איש המקצוע הראוי לדעת, לא רק את ה"מה" (פרי הידע הנצבר וה"השתכללות") אלא גם "למה". רק אז יתאפשר לו להתקדם מעבר לידע הקיים, כשעולות בעיות חדשות. "יצירתיות" היא תנאי ליכולת שכזאת. בלעדיה אין התקדמות מעבר למוכר. לא מספיק להיות "בור סוד שאינו מאבד טיפה". צריך להיות "מעיין נובע" מתחדש ומחדש[4]. קפיצות מדרגה מעין אלה קריטיות לקידומם של מקצועות רבים.

הדבר בולט במקצוע עריכת הדין, בו מצפים מעורך-דין, המסיים את לימודיו באוניברסיטה, שיידע הרבה מאוד על תחום המשפט. רואים אותו כמי שיודע להשתמש בידע זה כדי לפתור בעיות, ומצפים שיכיר את המתחדש בעולם המשפט חדשות לבקרים. אבל, כשמתעוררת בעיה חדשה וייחודית, שאין לה תקדים, פונים לאחד מעורכי-הדין המקצועיים יותר, בתקווה שהוא יידע לפתור את הבעיה בכך שיצליח לחרוג מעבר לידע הקיים והמיומנות המוכרת (קרי, "ייצור תקדים").

רוב בעלי המקצוע אינם מגיעים לרמה של יצירתיות ולימוד דבר מתוך דבר, אך בכל ענף מקצועי ראוי שואפים לכך, ומחנכים את אנשי המקצוע לשאוף ולהתקדם אל רף גבוה זה.

[בתמונה: כשמתעוררת בעיה חדשה וייחודית, שאין לה תקדים, פונים לאחד מעורכי-הדין המקצועיים יותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

החמישי: לארגון מקצועי יש אתיקה

משמע, נורמות וכללים, לפיהם הוא שופט את עצמו כארגון ואת חבריו כפרטים (והללו האחד את השני). אין שום ארגון מקצועי בו "הכל מותר". מסממני המקצוע הוא, שכולם כפופים לעקרונות המקצועיים. חלק מעקרונות אלו עוסק בהסדרת היחסים בין בעלי המקצוע, חלק מגדיר את הקשר בין אנשי המקצוע לאחרים, וחלק הינו כללים מקצועיים, שאינם קשורים לאנשים, אלא לאופן פתרון הבעיות המקצועיות.

בצבא, עיקרה של האתיקה הוא הוראות מקצועיות[5]. העובדה, שהיחסים מוגדרים על-פי כללים, מבטיחה שגם בארגון היררכי לא יוכרעו ויכוחים מקצועיים על-פי החלטה שרירותית של בעל הדרגה הבכירה יותר, אלא על בסיס כללים מקצועיים מוסכמים. המחויבות בצבא לאתיקה המקצועית קריטית לקיומו של שיח מקצועי, ומהווה בסיס לאמון המקצועי בין הדרגים השונים. על כן, חשיבותה גדולה במיוחד.

השישי: התנהגות איש המקצוע

מאפיין פחות ברור בהגדרותיו קשור להתנהגות איש המקצוע, לא פחות מאשר ליכולתו להתמודד עם בעיות וידע. עמיתיו ולקוחותיו מצפים ממנו ל"התנהגות מקצועית". קרי, שגישתו לפתרון הבעיות לא תהיה אמוציונלית אלא עניינית, שהוא יוכל לנמק את מעשיו על-פי קנה המידה המקצועי, ולהיות נתון לשיפוטם של עמיתיו למקצוע, האמורים להבין את שפתו ונימוקיו. איש המקצוע לא ייתן לשיקולים שאינם מקצועיים להשפיע על שיפוטו, והוא יידע להגן על מעשיו והחלטותיו מפני המנסים לערערם בנימוקים שכאלה.

שעת המבחן האמיתית לאיש המקצוע היא, כאשר הוא ניצב מול אתגר מקצועי קשה (בצבא כאשר יש מתיחות או יוצאים למלחמה או למבצע, בתנאים גרועים). דווקא אז מצפים מאיש המקצוע שלא יפעל כדי למצוא חן בעיני מישהו, שלא יעשה דבר כדי להיראות טוב בעיתונות, שלא יושפע מהלחץ הסביבתי ולא יגיב בפניקה, אלא יכלכל את מעשיו על בסיס התאוריה והניסיון המקצועי. התנהגות מקצועית מחייבת גם לדעת מה לא ניתן לבצע ולהסביר מדוע. שום בעל מקצוע רציני לא יאמר, כי הוא יודע לפתור כל בעיה שתיווצר בתחומי מקצועו (היעלה על הדעת רופא שיאמר לחולה: אל תדאג, לא חשוב איזו מחלה יש לך, אני יודע לרפא כל מחלה?).

[בתמונה: שעת המבחן... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי US Army Africa לאתר flickr]

מקצועיות אמתית משמעותה, להגדיר גם מה אינו פתיר ולומר זאת באופן ברור. משום מה, דווקא בעלי המקצוע הצבאי מתיימרים (לפחות בישראל) לפתור כל בעיה, ומתעלמים מכך, שיש מצבים ומגבלות המונעים פתרון צבאי נאות. למשל, התפיסה, כי יש למנוע כל הישג טריטוריאלי מן האויב, שהייתה מקובלת בין 1967 ל- 1973, יצרה פתרון צבאי לא מקצועי ("קו המגע הוא קו העצירה"). זאת משום שאנשי המקצוע לא אמרו את האמת הקשה, שהיא תוצאה של ניתוח מקצועי: בשום קרב הגנה אי אפשר להבטיח שקו המגע לא ייפרץ. לכן, זאת הנחיה שהיא נגד טבע המלחמה, ואינה ניתנת לביצוע. מכאן עולה, כי האמירה המקובלת: "יש למדינאים את החופש לקבל כל החלטה, הצבא כבר ייתן לכך את התשובה הביטחונית המתאימה" אינה מקצועית. יש מצבים, שאין להם תשובה ביטחונית של ממש (אין זה אומר, שבמקרה זה, יש לקבל את המלצת אנשי הצבא דווקא. המחליטים ודאי רשאים לקבל החלטה שונה, על-פי שיקוליהם, תוך לקיחת הסיכון הנובע ממצב שאין לו פתרון צבאי מתאים). ההתנהגות המקצועית קשה להגדרה מדויקת, אך, בדרך-כלל, אנשי המקצוע יודעים להבחין ולחוש מתי אין עומדים בה, אף על-פי שהמבחן סובייקטיבי למדי.

השביעי: ניסיון

המרכיב המעשי שבונה "איש מקצוע" הוא הניסיון הרלוונטי. הניסיון הוא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק (היה מי שאמר, כי לאחת הפרדות שברשותו יש הכי הרבה ניסיון במלחמה - אך היא נותרה פרדה…). ניסיון רלוונטי הוא כזה שיש בו רב-גוניות בתחומי העשייה השונים, התורמים לאיכות הביצוע. (מי שהיה עשר שנים רק סנדלר, לא יהיה מנהל מפעל לנעליים טוב יותר מחברו, שעסק גם בשיווק ובתמחור, למרות שלא נגע בנעליים באותה העת) והן ברמות השונות (מי שהיה קצין אגף המבצעים (אג"ם) בחטיבה או עוזר קצין המבצעים (קמב"ץ) בפיקוד יהיה מפקד גדוד (מג"ד) טוב יותר, בזכות הניסיון הזה).

איש מקצוע ראוי הוא זה שמצליח, על בסיס הידע התאורטי שלו, להפיק לקחים מהניסיון הפרטי, ולשלבו עם ההכללות שלמד בתיאוריה, כך יפיק מאותו ניסיון יותר ממי שאין לו רקע תאורטי (לכן, יש הרואים בניסיון חלק מההשתכללות. לעניות דעתי, יש לו חשיבות משל עצמו).

במקצועות רבים, אלו התופסים את עצמם כרציניים, מחייבים כל מי שנכנס למקצוע לעבור תקופת התנסות מסוימת כתנאי לכניסה, כדי לוודא, שהוא יקנה ניסיון בטרם יקבל אחריות. בשלבים הראשונים מהווה הניסיון המבוקר, שנעשה תחת השגחה ובהנחיית איש מקצוע וותיק, תנאי למעבר לאיש המקצוע, מעולם העיון התיאורטי לעולם פתרון הבעיות המעשיות, אך הלימוד מהניסיון נמשך כל הזמן.

[בתמונה: ניסיון כמותג... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי David King לאתר flickr]

בארגונים ממוסדים, המתייחסים לתחום המקצועי ברצינות, תופסים את ייצור הידע, העברתו ותהליכי ההשתכללות ככאלה שאינם תלויים במינויו של איש זה או אחר לתפקיד מפתח בארגון המקצועי, אלא כחלק מחובתם הקבועה של אנשי המקצוע והארגון לו הם משתייכים. במקצועות יותר משוכללים, גם תהליכי ההסמכה לבעלי המקצוע הם אובייקטיבים (מבחן אנונימי) ואינם קשורים להחלטתו של בעל שררה בארגון.

כך המחויבות של אנשי המקצוע  אינה למנהיגי הארגון (ראשי לשכת עורכי הדין למשל) ואפילו לא ל"בוסים" בהיררכיה המקצועית (מנהל המחלקה בבית-החולים(, אלא לנהלים ולאתיקה המקצועית, שאנשים בודדים, בכירים ככל שיהיו, אינם יכולים לשנות. המחויבות המקצועית, שאינה קשורה לאדם מסוים, ונבחנת על בסיס מקצועי (התורה, ולימוד והביקורת של עמיתים למקצוע), יוצרת אווירה המעודדת למידה ומקטינה, גם אם לא מבטלת, תלות ברצון הטוב של איש זה או אחר. מצב זה מונע את בלימת הארגון ואת הפגיעה בו, כאשר נעשה מינוי לא מתאים[6].

בצבא כארגון היררכי (מאד), עניין היחס בין עוצמת המחויבות לתרבות המקצועית ובין עוצמת המפקד הממונה קשה יותר לטיפול. עם זאת, נכון, שכאנשי צבא, הרואים במעשיהם שליחות בתחום רגיש ביותר, נדרוש מעצמנו לעמוד בתנאי המינימום של ההגדרות הכלליות , הנכונות לכל בעלי המקצוע, אך תוך הבנה שאין בכך די.

לטענתי, אין בכך די משום שלמקצוע הצבאי כמה מאפיינים ייחודיים שחשובים לא פחות מהמאפיינים הכלליים. מדובר בארגון, שהמאפיין העיקרי שלו אינו ההיררכיה (הקיימת גם בבית-החולים או בבנק) או הריכוזיות (הקיימת בהרבה חברות גדולות), ואפילו לא האחריות של הרמות הנמוכות (הדומה לזו שיש בחברות תוכנה מתקדמות).

 ייחודו של המקצוע הצבאי נובע מתכלית הצבא: הגנת המדינה מפני איום של כוח חיצוני (יש מדינות, שבהן התפקיד מוגדר גם כהגנה מפני איום פנימי, וכדאי בעתיד לעיין בכך בדקדקנות). הצבא צריך להתכונן כל הזמן למלחמה, להתפלל שלא תהיה, ולהבין, שאם בכל זאת פרצה, על החיילים והמפקדים להיות נכונים ומוכנים להרוג את האויב כדי לנצחו, ואם צריך אף להקריב את עצמם (לא רק להסתכן, כמו במשטרה או במכבי האש, אלא להקריב, וההבדל גדול מאוד). זהו לב העניין הצבאי (בעצם קיומו מרתיע צבא חזק מפני מלחמה ובכך מממש את הצורך הזה, אך אין ההרתעה עניין  בפני עצמו, שעל אנשי הצבא להתמודד עמו. בדרך-כלל היא משתפרת כאשר הם מבצעים היטב את תפקידם ומתכוננים למלחמה ברצינות).

[בתמונה: ייחודו של המקצוע הצבאי נובע מתכלית הצבא... התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי DariuszSankowski לאתר Pixabay]

 הייחוד של המקצוע הצבאי טמון בשלושה מאפיינים:

המאפיין הראשון - לרוב אין למפקדים ניסיון ממלחמה קודמת

וכשפורצת מלחמה צריך להיות מוכן אליה ללא שום ניסיון קודם (מלחמות כשלנו, בדרך-כלל אין גם זמן ללמוד באופן משמעותי לקחים תוך כדי המלחמה). אפילו סימולציה אי אפשר לעשות למלחמה, כי שום סימולציה אינה מסכנת ומלחיצה באופן שאפילו דומה למלחמה. אין שום מקצוע, שבו המבחן העליון למקצועיות הוא גם המבחן הראשון (לא תמיד יש מועד ב'…), מבחן  שאין בו הדרגתיות אלא מעבר חד משגרה לאינטנסיביות גבוהה ביותר ואין חניכה אלא אחריות מלאה ומידית. בדרך-כלל, גם אין אפשרות לתקן טעויות ואי אפשר להעתיק מאירועים קודמים פתרון שכבר נוסה, שהרי כל מלחמה ולחימה שונה מקודמותיה (אפשר וחייבים ללמוד מהעבר - אך אין אפשרות להעתיקו).

מצב מיוחד זה משליך, לדעתי, על עניין חשוב ביותר במקצוע הצבאי: אומנם הוסבר לעיל שבכל מקצוע יש בעיה של יישום הלכה למעשה, אבל במקצוע הצבאי הבעיה חריפה ביותר. הסיבה לכך היא, שאין שום דרך לבחון את תקפותה של התיאוריה, אלא דרך ניתוח אירועים מהעבר ותרגילים, כאשר הראשונים נוטים להסתדר עם התיאוריה כאילו מעצמם (במובן העמוק זאת טאוטולוגיה, כי התיאוריה נבנתה על בסיס ניסיון העבר), והאחרונים אינם יכולים לדמות אלא מעט מהמציאות. על רקע זה מוצדקת רתיעתם של אנשי צבא מאימוצן של תיאוריות חדשות, שלא עמדו במבחן המלחמה, ללא בדיקה מדוקדקת, ביקורת של ממש והעמדתן במבחנים החלקיים שבין המלחמות (מכאן חשיבותם של "תרגילים", "ניסויים חשיבתיים" ו"מעבדות קרב" כחלק ממכלול

ייצור "הידע הצבאי"). בקלות אפשר להיסחף ל"פתרונות פלא", שנראים טוב ומגובים במילים יפות, בעיקר משום שקשה לטבע האנושי לחיות עם פתרונות יותר סבוכים ופחות מוחלטים, אף על-פי שבסופו של דבר, זה אופיין של התיאוריות הצבאיות. אין זה מפתיע שייחוד זה: כיצד ללמוד ללא שום מבחן מעשי, מן העבר אל העתיד, ומן התאוריה אל המעשה, נתפס על-ידי רבים (מודגש על-ידי לידל הארט) כאחד הקשיים הגדולים ביותר של המקצוע הצבאי [7].

בה במידה, בלא מעט מקרים, הביאה השמרנות, הנובעת ממאפיין זה בהתנהגות אנשי צבא (והממסד ככלל), לכך, שתיאוריות חשובות לא אובחנו בזמן. התוצאה הייתה, שצבאות שונים נבנו באופן אנכרוניסטי, ונלחמו את מלחמות העבר בתנאים חדשים, ללא שום סיכויי הצלחה (בלטו בכך הצרפתים והבריטים בתחילת מלחמת-העולם השנייה).

[בתמונה: שבויים בריטים בדנקירק בחלקה הראשון של מלחמת העולם השנייה: צבאות שונים נבנו באופן אנכרוניסטי, ונלחמו את מלחמות העבר בתנאים חדשים, ללא שום סיכויי הצלחה... התמונה היא נחלת הכלל]

המאפיין השני - המקצוע הוא בעל מאפיינים טוטליים

לאמור: החיילים והמפקדים נדרשים להיות מוכנים להרוג ולהקריב את חייהם בשעת הצורך. הייחוד אינו רק נחלתם של מי שמצויים בקו הראשון אלא גם של המפקדים, המקבלים החלטות שפירושן שליחתם של אחרים להשליך נפשם מנגד. לכן, קשה עד בלתי אפשרי להעתיק למערכות הלוחמות עקרונות ניהול מהעולם האזרחי, כי אלה אינם מתאימים למערכת, בה נדרשים הכפופים להקריב את חייהם על-פי החלטת המנהל, קרי, המפקד. הביטוי המתמצת זאת הוא שהצבא הוא "ארגון הרואי", בשונה מכל ארגון אחר. מטפחים בו את רעיון הסיכון וההקרבה לכדי ערך כמו "אחרי" ו"לא משאירים פצועים" וכיוצא-בזה (אי התאמתם של כלי ניהול אזרחיים לטיפול בשאלות הקשורות במלחמה נובעת גם מסיבות אחרות: "מחיר הטעות", הוויית החיכוך ועוד, אך לא אאריך בכך).

העובדה שהצבא הוא ארגון, שתכליתו באה לידי ביטוי במעשים שיש בהם משום אובדן חיים, המחושב כ"כלי עבודה" לגיטימי, נוגעת לכל המשרתים בצבא. גם מי שאינם לוחמים חייבים לקחת בחשבון, בעת שהם מבצעים את עבודתם, כי תכליתה, בסופו של דבר, ליצור מנגנוני פעולה שמבצעיהם הורגים ומקריבים את חייהם כדי לנצח. ייתכן שזה החוט היחידי המקשר  בין כל אנשי הצבא באשר הם, כולל מי שמשמשים כאנשי מטה: השתייכותם לארגון שיש לו מחויבות לנצח בכל מחיר, כולל הקרבה של חיי אדם. ברור, שייחוד זה מטיל על כולם אחריות אישית משמעותית יותר לביצוע מושלם של עבודתם, אשר בדרך כלשהי, גם אם בעקיפין, קשורה לחיי אדם. 

המאפיין השלישי - מקבלי ההחלטות מנותקים משדה הקרב, והלוחמים מנותקים מתהליך קבלת ההחלטות

מאפיין נוסף למקצוע הצבאי נובע מכך, שבחלק ניכר מהמקרים, המלחמה מתנהלת כך, שמקבלי ההחלטות מנותקים משדה הקרב, והלוחמים מנותקים מתהליך קבלת ההחלטות. מה שקלאוזביץ כינה "החיכוך" הוא חלק בלתי נפרד מההתמודדות המקצועית של המפקדים, כל אחד ברמתו, אבל גם באשר לקשר וההבנה בין ה"קצוות". אין, כנראה, דרך להתגבר על כך שמקבלי ההחלטות, ככל שרבה בכירותם ואחריותם, יידעו פחות על הנעשה בשדה הקרב הממשי, בעוד ה"מבצעים בפועל", ברמות השונות, חסרים את התמונה הכללית במסגרתה הם פועלים. המציאות היא, שככל שהקרב קשה וסבוך יותר, קטנה היכולת ליצור תמונה אמתית שתועבר לדרגים הבכירים, ולמסור את כוונת הדרג הפוקד לדרגים הזוטרים.

[בתמונה משמאל: הנתק שבין הקצוות... מוצב הפיקוד באום חשיבה במלחמת יום הכיפורים. המקור: פייסבוק ללא ציון שם הצלם. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

קיימת אשליה, שהטכנולוגיה המודרנית תפתור חלק מהבעיה בעזרת חיישנים, שיתנו, לכאורה, תמונה מדויקת של מיקום כוחותינו, וידע רב יותר על מיקום האויב. במציאות, הוכח, שבאופן עקרוני הבעיה לא תיפתר, גם אם בצינורות יזרמו הרבה יותר פרטי מידע. בכל מקרה, המאמץ בתחום זה אמור לטייב את הידע במפקדות הגבוהות, ותרומתו לכך, שהמבצעים יידעו יותר על התמונה הכללית, שולית.

פער זה, שאינו ניתן לגישור, גם אם יצטמצם מעט בעתיד, נותן למקצוע הצבאי ייחוד שעיקרו: הצורך להתקדם אל המטרה גם כשהמשימה הקונקרטית בדרך אליה לא כל כך ברורה, ובשום מקום, לאורך שרשרת הביצוע, אין תמונת עולם שלמה או אמיתית (בהשוואה למציאות) [8].

הבעייתיות המיוחדת הנובעת מייחוד זה של המקצוע הצבאי, הביאה לטיפוח מה שמכונה "אמון" בין הרמות השונות, כערך חשוב ביותר לתפקודו של הצבא (בצבאות המפותחים יותר רואים בכך כלי הכרחי לביצוע הלחימה ומטפחים על בסיסו את "הפיקוד מוכוון המשימה"[9]. "אמון" זה עיקרו: אני, נותן הפקודה, סומך עליך, המבצע, שתמצא את הדרך הטובה ביותר לסייע לי להגיע למטרתי, גם כשאיני יודע (ואיני רוצה לדעת!) מה בדיוק אתה עושה[10]. לעומתו, מקבל הפקודה סומך על מפקדו שראה את התמונה בשלמותה והטיל עליו, המבצע, את שצריך להיעשות על-פי שיקול דעת מקצועי רחב, הנובע מהמטרה ולא מכל דבר אחר.

משמעותו של האמון (בכפוף לאי ביצוע פקודה בלתי חוקית בעליל) היא, שהכפוף יבצע גם מה שלא נראה לו על-פי שיפוטו, ובלבד שבירר עד תום עם מפקדו מה תכלית העשייה ומה כוונותיו ומטרותיו של המפקד. חובה זאת מתקיימת כל עוד במהלך העשייה לא השתנו התנאים שעמדו בבסיס החלטת המפקד. אם השתנו התנאים, ואין קשר עם המפקד, חייב הפקוד להתאים את המשימה למטרה על-פי שיקול דעתו ולהיות מוכן להגן עליה מבחינה מקצועית. המשימה לעולם כפופה לשיקול דעתו של המבצע, לאור המטרה. מידת האמון מחייבת את המפקד לתת גיבוי לפקוד, אם פעל ברוח זאת אף על-פי ששינה את המשימה, משום שלפי הבנתו כך הוא שרת טוב יותר את המטרה. האמון כולל את העשייה הצבאית על כל צדדיה[11]. 

לסיכום

מאפייניו של המקצוע הצבאי מצביעים על הצורך במפקדים בעלי אופי מיוחד, כדי שיוכלו לעמוד במבחן הדרישה המקצועית בבוא העת. הם חייבים להיות: בעלי יכולת ורצון ללמידה מתמדת, אומץ לב קרבי ומנהיגותי, יכולת הנעת אנשים, כושר עמידה בלחצים לאורך זמן רב ויכולת לקבל החלטות במצבים של אי-וודאות ובלבול. לא את כל הדרישות הללו ניתן ללמוד או לרכוש על-ידי ניסיון מצטבר. על כן, מוטל עלינו להדגיש ולהשקיע באותם נושאים הניתנים לשיפור. מאחר שאומץ ומנהיגות קשה ללמד ואולי כלל אי אפשר, נראה, כי הלימוד של המקצוע צריך להיות התחום העיקרי למיקוד המאמץ. שכן, בתחום המקצועי, טמון הפוטנציאל לשיפורו המתמיד של הצבא, ועלינו המלאכה.

[לפרקים נוספים בספרו של האלוף יעקב עמידרור: 'הרהורים על צבא וביטחון'] [להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון]

מקורות והעשרה

[1]  פורסם במקור במערכות, גיליון 369, פברואר 2000, עמ' 31-26.

[2]     חניבעל, תכנית בערוץ 8, בטלוויזיה בכבלים. תוכנית שהוקדשה להסבריו של הגנרל שווארצקופ על התפיסה שעמדה בבסיס תוכניתו המבצעית.

[3]    תודה לאלוף אילן שיף ששלח לי הציטוט: בן-גוריון דוד (1981), צבא ומדינה, מערכות, גיליון מס'  280-279, עמ' 11-2.

[4]     על-פי פירושו של רש"י בפרשת דברים, (א, י"ג), מי שיודע הוא "חכם", ומי שמבין דבר מתוך דבר הוא "נבון".

[5]    לעניות דעתי (ונדמה לי שהדברים נוגדים את דעתו של פרופ' אסא כשר, שעל בסיס דבריו נכתב רובו של הקטע, העוסק בשאלה מהו מקצוע) בארגון כמו צבא, "הקוד האתי" הקובע הוא חוקי המדינה ופקודות הצבא בלבד. כל עקרון מוסרי, שאינו מתורגם לשני אלה, נתון לויכוח. לכן, לדעתי, לא ייתכן שיהיו עקרונות מוסר, המחייבים את החיילים, שלא עוגנו באופן כזה. האתיקה שאינה חוק או פקודה - המגדירים סף תחתון על-פי הגדרתם - היא צרוף ההוראות המקצועיות, התורה וכיוצא בזה - שמגדירים רף עליון על-פי טבעם. תודה לד"ר דן גיבתון מאוניברסיטת תל-אביב, על הערתו מאירת העיניים בעניין.

[6]    עניין זה הובהר לי בעקבות דברים שכתבה אלי סגן-אלוף עפרה בן ישי ממחלקת מדעי-ההתנהגות באגף כוח אדם.

[7]  יש עניין אחד, החורג מתחום העיסוק בנייר זה, הנוגע לכך, שצבאות מתקשים לאתר בשגרה את המפקדים שיתאימו למלחמה. תמיד בנושא זה יש הפתעות קשות, שעולות ביוקר ובהדחת מפקדים, כמו גם הפתעות לטובה. לדוגמא: השגרה אינה מטפחת "העזה" אצל מפקדים, נהפוך הוא, אך בלחימה, ללא העזה של מפקדים אין ניצחון. אדישותו של מפקד יכולה להיות לו לרועץ בשגרה, אך בלחימה אין ערוך לחשיבותה, כשהיא מתורגמת ל"קור רוח", כך שמפקד, ש"לא התייחס" לדברים שנחשבו חשובים בשגרה (למשל לביקורות של מפקדים בכירים), מתגלה במלוא גדולתו דווקא תחת לחץ האויב. פער זה בא לידי ביטוי בעיקר במימוש "התחבולה", המצריכה נועזות ולקיחת סיכונים, שאנו נוטים לגנותם בחיי היום-יום. נראה לי שיש טעם  לעסוק בנושא זה בנפרד.

[8]    ברור שיש מערכות נוספות, בהן מתקבלות החלטות במצבים של חוסר וודאות, אבל בשום עניין אחר אין מדובר באירוע שבו לפחות 50% מהמשתתפים (קרי, האויב) עוסקים כמעט רק ב"הפרעה שיטתית", במניעת היכולת של מפקד הצד השני להבין מה בדיוק מתרחש בשטח ובניסיון אקטיבי לפגוע בו.

[9]     ראה אצל: סימפקין ריצ'רד (1999), מרוץ אל העתיד, תל-אביב, מערכות,  עמ' 260 ואילך.

[10]   זאת הסיבה, שבכמה צבאות בעולם, מדיחים כל קצין שנתפס בשקר ולו הקטן ביותר. ההנחה היא, שכל דרגי הפיקוד מבססים את החלטותיהם על דיווחים, ולכן, יש לוודא שכל אחד מדווח רק אמת. הרמאות נתפסת כפוגעת במקצועיות ולכן, אין לסבול בה כל חריגה, בניגוד לשאלות מוסריות, שעליהן יכול להיות ויכוח ואף "מדרגות" של התייחסות וענישה.

[11]  במבחנים צבאיים יש מאפיין נוסף חשוב ביותר: הצורך לעבור בזמן קצר ביותר מהתנהגות של "שגרה" להתנהגות של "לחימה". במארב זה עניין של הרף עין, ובמלחמה גדולה זה עניין של שעות (ראה מלחמת יום-הכיפורים). על-אף שמאפיין זה חשוב ביותר להבנת הצבא, מוכנות, כוננות, כשירות, תרגולות וכיוצא בזה - בחרתי לא לציינו כייחודי, משום שהוא מתקיים במקומות נוספים, כגון חדר מיון בבית חולים, באסון במטוס אזרחי ועוד.