אלי בר און: לייזר – אנחנו בסיפור הזה לגמרי לבד!

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי SplitShire לאתר Pixabay]

[לאסופת המאמרים בנושא המלחמה הבאה, לחצו כאן]

אלי בר און הוא כלכלן המתמחה בניתוח מערכות וחקר ביצועים

*  *  *

מדוע ארה"ב לא פיתחה בעבר ועדיין לא מפתחת כעת לייזר כימי רב עוצמה? (יש להם יכולת מדעית וכלכלית לעשות זאת)

אני נשאל על כך כל יום...

ואני מוסיף: זאת למרות שברור לכל בר דעת שהאמצעי הזה (לייזר הסקייגארד) הוא היחיד שיוכל להגן ביעילות על מרכזי האוכלוסייה הגדולים והמתקנים החיוניים מפני כל האיומים האוויריים הקיימים והעתידיים ובעיקר האיום של הטילים המדויקים לרבות טילי שיוט והמל"טים המתאבדים.

לשאלה הזאת יש מס' תשובות

1, האיום על ארה"ב אינו קיים. אין מי שמאיים (עדיין, אבל, זה מתקרב...) בתקיפה שאינה גרעינית על מרכזי האוכלוסייה של ארה"ב, ובנות בריתה העיקריות במערב (בריטניה, צרפת, גרמניה וכד'). אז מדוע להשקיע ולפתח אמצעי נגד איום שאינו קיים?

2, "זו הכלכלה טמבל" אמר פעם נשיא ארה"ב ביל קלינטון (ראו תמונה משמאל). ייצור של טילים נגד טילים - שהם יקרים מאוד ולא יעילים במיוחד, טוב מאוד לתעשייה הביטחונית שמייצרת ומתחזקת אותם (אבל, הרבה פחות למדינות שרוכשות אותם...ראינו לפני מס' ימים את האפקטיביות של המערכות שנרכשו במיליארדים רבים בערב הסעודית... 

[תמונתו של הנשיא לשעבר, ביל קלינטון היא נחלת הכלל]

ואם זה טוב לתעשייה זה ודאי טוב גם לפוליטיקאים שתומכים בתעשיית ה"אי ביטחון". הפוליטיקאים ממומנים ע"י התעשייה ונבחרים ע"י עובדי מאות אלפי עובדי התעשייה.

היקף המכירות העולמי של טילים נגד טילים והמערכות התומכות שלהם וזאת ע"י ארה"ב לבדה, מוערך בעשרות מיליארדי דולר לשנה.

3, עלות היירוט באמצעות קרן הלייזר זניחה. כאלפית וגם פחות מכך בהשוואה ליירוט באמצעות טילים נגד טילים. אז אם נעבור ליירוט באמצעות לייזר, נחסוך מיליארדים רבים למשלם המסים; ובמקביל, נגדע את מקור ההכנסה הטוב ביותר של התעשייה.

התעשייה הביטחונית בארה"ב - וגם שלנו כאן - תעשה הכול כדי למנוע את הקדמה הזו, גם כשהם מודעים לכך שהמחיר של המחדל הזה הוא בחיי אדם רבים ובנזק כלכלי אדיר.

כאן נשאלת שאלה נוספת: מה אנחנו צריכים וחייבים לעשות?

הטילים הכבדים והמדויקים בדרך; וזה ברור לכולם: גם לראש הממשלה, לשר הביטחון ולמערכת הביטחון.

אתם וודאי זוכרים את הפתגם: "אקדח שניטען במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית"...

ובכן, האקדח כבר טעון ובעליו - שממשיך להתעצם - גם מודיע לכל העולם ובכל מקום כי כשיגיע העיתוי המתאים, הוא ישתמש בו נגדנו וכנגד כל מי שיפעל כדי לסכל את התעצמותו הגרעינית.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Skitterphoto לאתר Pixabay]

אז אנחנו כמדינה המאוימת ביותר בעולם חייבים לחדש את פרויקט הסקיגארד, זה בנפשנו:

  • אנחנו לא ארה"ב האדירה שמוגנת ע"י 2 אוקיינוסים אדירים.
  • אנחנו גם לא יצרנים ויצואנים גדולים של טילים נגד טילים.
  • אנחנו חייבים להגן על עצמנו ועל קיומנו וגם על הדרך גם לצמצם את מתקפות הרקטות שנוחתות עלינו כל מס' ימים רק כי משהוא בעזה לא קיבל מספיק כסף.
  • אין לנו את הזמן והיכולת להמתין שנים לארה"ב כדי שתתעשת (היא לבסוף תתעשת, בגלל סין ורוסיה שמתעצמות בטילים; שאינם ניתנים ליירוט- ולו גם תאורטית, ע"י טילים נגד טילים)

יש שמוסיפים ושואלים: שמענו שמפתחים לייזר מסוג אחר, מוצק, חשמלי?

אני משיב: יתכן, אם כן אזי אתם חייבים לדעת כי זה יהיה "צעצוע" חסר יכולת, סוג של אחיזת עיניים. לייזר דל הספק כזה, לעולם לא יצליח ליירט את הסיכון הגדול מס' אחד על מדינת ישראל; והם הטילים הכבדים, ארוכי טווח והמדויקים. לא מיירטים אף 16 באמצעות רובה אם 16. אני בספק אם ה "צעצוע" יצליח ליירט רקטות גראד רגילות ופצמ"רים כבדים.

ואם כן? אז אין לי ספק כי לא יצליח להתמודד עם מטחים. הפתרון היחיד, שוב הוא רק סקיגארד כימי רב עוצמה.

[התמונה באדיבות הייצרן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *