[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי johnhain לאתר Pixabay]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

אוטוקרטיה מוגדרת כאבסולוטיזם פוליטי. משמע, צורת שלטון בה כל סמכויות המדינה נתונות תחת שלטון אדם אחד באופן מוחלט , והוא אינו חולק את השלטון עם אף גורם אחר (מילוג: אוטוקרטיה).

מאמר מעניין פורסם ב- Foreign Affairs על האוטוקרטים החדשים. הכותב Yascha Mounk העריך לפני חמש שנים את ההתחזקות הצפויה של מנהיגים פופוליסטים בדמוקרטיות. כעת הוא מנסה לנתח את הקשיים הצפויים לאוטוקרטים החדשים (אוטוקרטים כיוון שלאופוזיציה אין יכולת אמיתית לזכות בבחירות) ככל שכהונתם תתארך.

[למאמר המלא ב- Foreign Affairs, לחצו כאן]

העליה של פופוליסטים בשנים האחרונות בדמוקרטיות ותיקות וחזקות (טראמפ בארצות הברית, בולסונארו בברזיל, סאלביני באיטליה) הייתה מנוגדת להערכה שמסורת דמוקרטית ביחד עם מוסדות דמוקרטיים חזקים יבלמו עליה כזאת.

במקביל, דמוקרטיות קרסו במהירות מפתיעה, הונגריה וונצואלה הן דוגמאות בולטות. האופטימיות הנאיבית, שדמוקרטיה ליברלית היא צורת המשטר שניצחה (זוכרים את "קץ ההיסטוריה" לפרנסיס פוקוימה?) התחלפה בפסימיות לגבי עתיד הדמוקרטיות בעולם.

[בתמונה משמאל: כריכת הגירסה העברית של ספרו של פרנסיס פוקוימה, 'קץ ההיסטוריה. האדם האחרון', שראה אור בשנת 1993, בהוצאת אור עם. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

ה"אוטוקרטים החדשים" שפורחים באלף החדש – אורבאן, מורבייצקי, ארדואן, צ'אבס – חולקים 2 מאפיינים משמעותיים:

1. הם עלו לשלטון בבחירות הוגנות וחופשיות, כאשר הם נושאים מסר אנטי אליטיסטי ואנטי פלורליסטי;
2. הם עשו שימוש בכוח האלקטורלי שזכו בו, להחליש את המוסדות העצמאיים המרכזיים, שמהווים חלק מהמרכיבים החיוניים של דמוקרטיה: מערכת המשפט, הגבלות על יכולת ההתארגנות של האופוזיציה, נטרול יכולת הביקורת של התקשורת החופשית.

אחד הכלים החזקים שהאוטוקרטים החדשים עשו בו שימוש כדי להוציא לפועל את הרפורמות האלו היה שהם עושים זאת בשם "רצון העם", שנסמך על התמיכה שקיבלו בבחירות, ועל ההבטחות שלהם לפני הבחירות לפעול למען הדמוקרטיה והעם. כאן לדעת הכותב טמונה נקודת הכשל בטווח הארוך: כאשר יפרוץ משבר ותהיה צניחה בתמיכה לה זוכים האוטוקרטים, הם ייאלצו לעשות שימוש "בכוח" (דיכוי) כדי לשמר את כוחם. השימוש בכוח יחשוף לאור השמש את האשליה שהם פועלים "למען העם".

ארדואן כמקרה בוחן

ארדואן נמצא בשלטון מאז 2003, הוא עלה לשלטון לפי ספר ההוראות הפופוליסטי. טענתו העיקרית הייתה נכונה, לפיה המערכת הפוליטית של טורקיה אינה דמוקרטית. אליטה קטנה שולטת במדינה בניגוד לרצון האמיתי של העם. רק מנהיג אמיץ וחזק, שבאמת מייצג את העם הטורקי, יוכל לעמוד מול הכוחות האלו, ולעשות רפורמות דרושות כדי להחזיר את הכוח אל העם.

ארדואן פגע בדיוק בנקודה, טורקיה אכן נשלטה ע"י אליטות, שהשעו את הדמוקרטיה בכל פעם שהיא לא הלכה איתם. 4 פעמים בין 1960 ל-1997. אבל ההבטחות של ארדואן היו 'על הקרח', הוא לא העביר את הכוח חזרה אל העם, אלא לאליטה חדשה ומצומצמת שתומכת בו: הוא החליף את רוב קציני הצבא לכאלו שהם מינוי אישי שלו, כך גם שופטים ממונים רק לפי הזהות הפוליטית שלהם, אלפי מורים, מרצים באקדמיה ועובדי ציבור פוטרו, עיתונאים נכלאו בכלא.

[מקור תמונתו של ארדואן משמאל: פייסבוק]

גם כאשר ארדואן ריכז את הכוח אצלו, הוא עשה זאת תחת הנרטיב שהוא נבחר בבחירות חופשיות, והוא מייצג את רצונו האמיתי של רוב העם הטורקי. מבקריו היו בוגדים או טרוריסטים שפועלים נגד רצון העם. בכל פעם שהוא ניצח זה חיזק את טענתו שהוא יכול להגדיל את כוחו, לשלוט בצורה הדוקה יותר.

ב-2018 הגיע משבר כלכלי, בבחירות המוניציפאליות שנערכו במרץ מפלגתו הפסידה באנקרה הבירה; ובאיסטנבול. לראשונה, ארדואן נאלץ להתמודד עם הדילמה, האם לוותר על כוח או לנגוס בלגיטימציה שהוא מתבסס עליה. ארדואן בחר באפשרות השנייה, והוכרזו בחירות חדשות באיסטנבול. המועמד של מפלגתו ספג כתוצאה מכך הפסד גדול יותר מהראשון. הלגיטימציה עליה ארדואן התבסס, לאורך כל השנים, נסדקה.

[תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Christoph Luehr לאתר flickr]

המקרה של ארדואן הוא דוגמה טובה לאתגר של האוטוקרטים החדשים. שימור הלגיטימציה מהעם, עליה הם מתבססים גם כאשר יפרוץ משבר.

אחת מנקודות החוזק של האוטוקרטים החדשים היא, שהם עלו במדינות אמידות יחסית (הונגריה, טורקיה, ונצואלה, פולין) שקיימים בהן מנגנונים ביורוקרטיים טובים, מה שמאפשר להם לחלק "טובות" בהיקף רחב לתומכי משטר, ולהבטיח שההנחיות שלהם תבוצענה. זה מחזק את כוחם ואת הלגיטימציה שלה הם זוכים.

מנגד, כולם עלו במדינות שחוו דמוקרטיה מסוימת (כן, גם ארדואן), שיש בהן אקדמיה סבירה, תנועות אופוזיציה בעלות מסורת ויכולת התארגנות, והן שוכנות בסמוך לדמוקרטיות אחרות. יותר מכך, הם זקוקים לשימור עקרונות מסוימים לטובת הקשרים הכלכליים עם דמוקרטיות אחרות, כיוון שהם זקוקים לצמיחה כלכלית כדי לשמר את התמיכה של הציבור. כל אלו הם תנאים חיוניים לשימור הלגיטימציה של האוטוקרטים החדשים לאורך זמן.

בשונה מהפיכות נגד דמוקרטיות במאה ה-20 שמרביתן היו אלימות והשלטון ניטל בכוח ע"י דיקטטור כלשהו (דוגמאות לא חסר: החזרת השאה לאיראן, העלאת פינושה בצ'ילה ועוד), הדיקטטורים החדשים עלו ע"י הציבור. הם הבטיחו צמיחה כלכלית, החזרת הכוח לעם, ו"ייבוש ביצת השחיתות".

[בתמונה משמאל: אוגוסטו פינושה. התמונה הועלתה לויקיפדיה, כנראה על ידי  Emilio Kopaitic~commonswiki; והיא מותרת לשימוש]

לאורך זמן, קשה לג'נגל בין שלושת ההבטחות. היעדר הלחימה בשחיתות ותהליכי קבלת החלטות ללא בקרה מביאים למשבר מבפנים, שיביא לירידה בתמיכה הציבורית במנהיג. משברים מתרחשים גם למנהיגים פופולריים בדמוקרטיות. הסיכוי לכך שהסיבות למשבר ינבעו משחיתות פנימית עולה אצל דיקטטורים פופוליסטים. מחקר של כותב המאמר ביחד עם חוקר בשם Jordan Kyle, הראה שהחל מ-1990 דמוקרטיות שהונהגו ע"י פופוליסטים היו מושחתות יותר מאשר המקבילות שלהן. התפשטות השחיתות עומדת למול ההבטחות של פופוליסטים "לייבש את הביצה".

מחקר אחר של Roberto Foa מראה שבחירה של פופוליסטים מעלה את השכיחות של משברים כלכליים. בחירה של פופוליסטים שמאליים עולים לשלטון זה מביא לצניחת מניות ובריחת הון מהמדינה. לעומת זאת, פופוליסטים ימניים שעולים, לרוב נהנים מעליית מניות ועלייה באמון המשקיעים בשנים הראשונות; אבל בטווח זמן של 10-5 שנים - כתוצאה מכך שהם ימעיטו בחשיבות שלטון החוק ויוציאו לפועל מדיניות ללא בקרות - צפוי לפרוץ אצלם משבר מניות או התפרצות של היפר אינפלציה. המשבר מוביל לכך שמהלכים חשאיים שפופוליסטים עשו כדי לחזק את כוחם (הורדת גיל הפרישה של שופטים כדי להחליף אותם בשופטים מטעמם, הגבלות מסוימות על עיתונאים, דיכוי מחקר אקדמי) נחשפים לקהל רחב יותר. כאשר מתחילה ירידה בפופולריות, נאלץ הפופוליסט להפעיל כוח רב יותר כדי לשמר את כוחו: השלכת עיתונאים לכלא, החלפה מהירה יותר של השופטים, חיסול התקשורת העצמאית, כליאת יריבים פוליטיים, ולבסוף גם זיופים בתוצאות הבחירות.

כותב המאמר סבור, שלמרות הפסימיות בנוגע לעתיד הדמוקרטיות שרווחת עתה, שמבוססת על ההנחה שכאשר הדיקטטורים מצליחים להשתלט על המוסדות העיקריים (בתי המשפט, תקשורת, עובדי מדינה ואקדמיה), גורלה של הדמוקרטיה נחרץ סופית, ההיסטוריה מראה שדיקטטורות רבות היו פגיעות לתמורות דמוקרטיות. בין מלחה"ע ה-2 לקריסת ברה"מ הסיכוי של דיקטטורה לקרוס בכל שנה היה 2% (לא בדקתי את המקור לקביעה הזאת), אחרי קריסת ברה"מ השיעור עלה ל-5% שנתי.

להערכתו, אנחנו נגלה שגם האוטוקרטים החדשים ייתקלו בעשור הקרוב בקשיים מבית, כיוון הציבור זוכר שדמוקרטיה וחופש הם ערכים חיוניים. כפי שכתב מקייאוולי בספרו הנסיך (ראו תמונת כריכה משמאל):

[בתמונה: כריכת ספרו של מקיאוולי, הנסיך, במהדורה משנת 1550. התמונה היא נחלת הכלל]

"... "מי שהופך להיות אדון של עיר, המורגלת בחופש, לעולם אינו יכול לישון ברוגע. כאשר היא מורדת, האנשים תמיד יוכלו לפנות לרוח החופש, שלעולם לא נשכחת, למרות חלוף הזמן; וכל היתרונות שהעניק השליט החדש... אם הוא לא יפזר את התושבים ויישב אותם מחדש, הם לעולם לא ישכחו את חירויותיהם האבודות ואת מוסדותיהם העתיקים, וינסו מיד להחזירם בכל פעם שיש להם הזדמנות..."