יעקב עמידרור: אחריות מפקדים

[תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי DVIDSHUB לאתר flickr]

[תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי DVIDSHUB לאתר flickr]

[היומרה להבין ולשפוט את המעשה הצבאי, כולל האימונים, על-פי ערכי החוק הרגיל, ולא על-פי קריטריונים מקצועיים כחלק מעשיית הצבא, תביא לכך שביום פקודה המערכת הצבאית לא תתפקד כיאות. לצערי, הניצנים לכך נראים כבר במציאות, ומוטב להחזיר למפקדים את האחריות והסמכות במלואן...]

[לפרקים נוספים בספרו של האלוף יעקב עמידרור: 'הרהורים על צבא וביטחון'] [להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון[לקובץ המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 31 באוגוסט 2021

[תמונתו של אלוף במיל' יעקב עמידרור משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ira Abramov. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

אלוף במיל', יעקב עמידרור כיהן, בין היתר, כראש המטה לביטחון לאומי, מפקד המכללות הצבאיות, ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומזכיר צבאי לשר הביטחון. כיום, הוא משמש כעמית בכיר במכון ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

 [תמונתו של אלוף במיל' יעקב עמידרור משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ira Abramov. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

המאמר הזה מהווה פרק מספרו של יעקב עמידרורהרהורים על צבא וביטחון, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, בינואר 2002 (ראו תמונת כריכה למטה משמאל).

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

הדיון על אחריותם של מפקדים אינו מנותק מהדו-שיח, המתקיים, באופן ברור, או במובלע בין הצבא למערכת המשפטית ולחברה בישראל.

טיעון זה נועד להבטיח, שצה"ל יהיה צבא טוב יותר ומפקדיו יוכלו לפעול בצורה מיטבית, בדרך שתצמצם ותמנע אבדן חיי אדם במלחמה. יש לתת בידי המפקדים יותר אחריות, ולהפקיד את תהליכי השיפוט בצבא בידי מפקדים על-פי קריטריונים מקצועיים ושקופים, שניתן בתוך המערכת לראותם ולבקרם.

[כריכת הספר: 'הרהורים על צבא וביטחון' לאלוף במילואים יעקב עמידרור, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, בינואר 2002]

וגם ההיפך הוא הנכון - ככל שנצמצם את סמכותם של מפקדים ואת תחומי האחריות שלהם (שהרי אין סמכות ללא אחריות), על-ידי הכנסת תהליכים לא מקצועיים אלא משפטיים לחיי הצבא, נפגע באיכות הצבא, בביצועיו וביכולתו לבצע את המוטל עליו על-פי חוק, כלשון שבועת החיל: הגנת המולדת וחרות ישראל.

דברי מכוונים לאחריות המפקדים בתחום המבצעים הצבאיים או בתחום הקשור למבצעים, כגון: אימון, תרגול, תכנון מבצעי וכיוצא-בזה.

[משמאל: כריכת הספר: 'הרהורים על צבא וביטחון' לאלוף במילואים יעקב עמידרור, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, בינואר 2002]

השאלה העיקרית היא מדוע שונה הדיון על אחריותם של מפקדים מכל דיון אחר על אחריותם של מי שעוסקים בנושאים רגישים וסבוכים? הרי טעות של רופא או של מנהל מחלקה בבית חולים, כמו טעות של טיס או אחראי לטיפול הטכני במטוס על הקרקע, יכולים להביא לאבדן חיי אדם, באופן שאינו פחות ישיר ממפקד. ובכל זאת, בכל העולם הדמוקרטי מקובל, שיש משהו "אחר" בהקשר של אחריות מפקדים.

נראה, שלתחושה זאת יש על מה להתבסס, באופן אובייקטיבי. זאת משום שבעולם הלחימה של הצבא יש כמה מרכיבים שאינם קיימים בשום מקום אחר[2], ודאי לא באותה אינטנסיביות. על כן, מיוחדים המפקדים בעשייתם, וטעות היא להחיל עליהם את מדדי האחריות המקובלת בתחומי עשייה אחרים (איני מדבר על עברות פליליות אלא על טעויות הנעשות תוך כדי מעשה הלחימה ובהכנות לקראתו).

[להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון]

הייחוד הראשון:

אין שום מקצוע בעולם שבו המבחן הראשון הוא גם המבחן העליון. איש הצבא מתאמן שנים, מתכונן ללחימה, אבל כאשר הוא נכנס לאירוע של לחימה, הרי ב - 99% מהמקרים זה אירוע הלחימה הראשון בחייו. זה ודאי נכון למלחמות גדולות, אבל, במידה רבה, זה נכון גם להיתקלות בלבנון (אצל רוב המפקדים).

שום בר דעת לא יעלה בדעתו לאפשר לרופא חסר כל ניסיון מעשי לנתח את אביו בניתוח הראשון בחייו, ואף עורך דין לא מופיע בבית-המשפט העליון במשפטו הראשון. אפילו שרברב מתחיל אינו מתיימר להכין מערכות אינסטלציה בבניין רב-קומות כפרויקט ראשון, ואם יתיימר, קרוב לוודאי שלא יזכה במכרז.

מה שאין כן המפקדים. אין שום דרך להעביר אותם דרך קרבות קטנים לפני הקרב הגדול. אין אפשרות לחנוך אותם בהיתקלות, לפני שהם מפקדים בעצמם על אירוע שכזה. וודאי, שאין דרך לערוך סימולציה של המלחמה. באותו האופן, אין שום סיכוי לאמן מישהו בפיקוד בכיר, שאינו קיים כלל בשגרה. הדבר בולט בלחימת היבשה, אך נכון, במידה מסוימת, גם ללחימה באוויר ובים.

[האלוף במיל' יעקב עמידרור: אין שום דרך להעביר מפקדים דרך קרבות קטנים לפני הקרב הגדול. אין אפשרות לחנוך אותם בהיתקלות, לפני שהם מפקדים בעצמם על אירוע שכזה. וודאי, שאין דרך לערוך סימולציה של המלחמה. באותו האופן, אין שום סיכוי לאמן מישהו בפיקוד בכיר, שאינו קיים כלל בשגרה. הדבר בולט בלחימת היבשה, אך נכון, במידה מסוימת, גם ללחימה באוויר ובים. הכרזה: 'ייצור ידע']

הייחוד השני

הייחוד השני בלחימה הוא, שמעטים הם המקומות והמקרים בהם יש סיכוי להיכנס לאותו מבחן עליון ללא הכנה וידיעה מוקדמת, שהנה זה הולך להיות. המפקדים על יחידותיהם חייבים לדעת לעבור משיגרה למלחמה, משקט לסערה, תוך דקות. חווינו זאת באופן ברור במלחמת יום-הכיפורים (ניתן להשוות זאת, אולי, לחדר מיון).

אבל אפילו מי שמבצע סיור או מארב בלבנון ולכאורה, לפחות, אמור להיות מוכן להיתקלות, עובר במציאות ממצב אחד למשנהו, ללא שהות, כשמתקיימת קיצוניות גדולה בין המצבים. אחרי עשרים מארבים, בהם לא ארע מאומה, קשה לחשוב, שהוא באמת מוכן להיתקלות בכל רגע נתון, אבל זה מה שמצפים ממנו (רק תאונות מטוסים דומות אולי מבחינה זאת, של מעבר משיגרה למשבר תוך זמן קצר ביותר).

בתנאים אלה, ללא הכנה ובעת מעבר חד לסיטואציה של התנקשות, מעורבות חיצונית מסכנת את היכולת לבצע את משימה ותעלה בחיי אדם, כי במצבים אלה רק השיקול המקצועי חייב להנחות את המפקדים, ולא כל שיקול אחר.

הייחוד השלישי

הייחוד השלישי לצבא הוא היותו הארגון היחיד שמהותו היא מוכנות להרוג ולקחת סיכון עד כדי הקרבה. כדי לגבור על האויב צריך להיות מוכן להרגו, ובמהלך הלחימה קיים סיכון לא קטן שניהרג גם אנחנו.

לא מדובר בהרג למניעת סכנת חיים, בבחינת "הבא להרגך השכם להרגו",  אלא בהרג כדי להשיג משימה ובנכונות להקריב חיים לשם ביצועה של אותה משימה. זה נכון למי שמבצע, וזה נכון לגבי מי שמחליט על הביצוע.

[בתמונה: מדובר בהרג כדי להשיג משימה ובנכונות להקריב חיים לשם ביצועה של אותה משימה... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Marek לאתר flickr]

[בתמונה: מדובר בבהרג כדי להשיג משימה ובנכונות להקריב חיים לשם ביצועה של אותה משימה... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Marek לאתר flickr]

לעתים קרובות קשה מאוד לראות את הקשר בין המעשה הצבאי הקונקרטי לבין החשבון ארוך הטווח של הצלת חיים. לעתים, לא החיים עצמם מונחים על הכף אלא ערכים אחרים, כמו עצמאות, דרך חיים וכיוצא-בזה, ובכל זאת מצפים מהחייל לנכונות להקרבה.

יחוד זה שאין כמותו מחייב שתי מסקנות:

  • האחת, אחריות מוחלטת של המפקדים, אשר אי אפשר לצמצמה או ליטול חלק ממנה, כי אנו עוסקים בעולם טוטאלי של חיים ומוות, הנוגע להמוני אנשים.
  • השנייה, אי אפשר להחיל על המעשה הצבאי כללי התנהגות מתחומי עשייה אחרים, שבאף אחד מהם אין מוטיב הירואי, שעיקרו הנעת חיילים להסתכן, ובעת הצורך אף להיהרג.

ייחוד זה הוא כה משמעותי, עד כי אפשר לומר בוודאות גבוהה, כי רק מי שנושא על כתפיו את עול העשייה וקבלת ההחלטות על עשייה מעין זאת, יכול לבקר את מי שטעה במהלכה של עשייה שכזאת ולשפוט אותו בכלים מקצועיים מתאימים.

לכן, אין פלא שכמעט בכל העולם, מערכת המשפט על עשייה צבאית היא צבאית. בארצות-הברית, שם עובדת שיטת המושבעים - גם המושבעים הם אנשי צבא, מה שאין כן בשום משפט אחר ויהיה אופיו המקצועי אשר יהיה.

הייחוד הרביעי

הייחוד הרביעי בעשייה הצבאית הוא הידיעה, שלעולם מקבלי ההחלטות והמבצעים אינם יודעים מה באמת מתרחש במציאות בה הם פועלים. לעולם המפקד הבכיר לא יידע, עד תום, מה המצב בשדה הקרב, ולעולם לא יהיה בידי המבצע בשדה הקטל מידע שלם על מה שמכוון את מפקדיו.

ההבנה שבאופן קבוע, עולם הלחימה הוא עולם של חוסר ודאות, שנקרא "חיכוך" "ערפל קרב" וכדומה, שונה מהבנה של כל ארגון אחר, ובכל זאת אנו מצפים, שהמפקד יקבל החלטות נכונות, ושפקודיו יקריבו את חייהם לביצוע אותן החלטות, כשהכל נעשה בלחץ זמן ובידיעה שהאויב (שהוא 50% לפחות משדה הקרב) יעשה כל שביכולתו להפריע.

זאת הסיבה, שלשום בעיה צבאית אין פתרון מראש, ותמיד, ללא יוצא מן הכלל, צריך להכניס שינויים בהחלטות ובתוכניות, תוך ידיעה ברורה, שהבסיס, הן לתכנון מראש והן לשינויים, רעוע מבחינה עובדתית אובייקטיבית, ובשדה הקרב המודרני המצב אף ילך ויחמיר (לא בכדי אנו מדברים על אומנות המלחמה). לכן, גם תהליך קבלת החלטות בלחימה הוא תמיד תהליך של נטילת סיכונים ולא של קבלת ההחלטות הכי טובות. השיפוט לגבי סיכונים הוא כמעט תמיד סובייקטיבי.

[אחריות... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Trending Topics 2019 לאתר flickr]

[תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Trending Topics 2019 לאתר flickr]

האופי המיוחד  של מעשה הלחימה הביא לכך, שיש בצבא מאפיין ארגוני (אולי משפטי?) מיוחד - כפיפותו של איש הצבא למפקדיו באורח מתמשך כל הזמן ובכל מקום. אם הרמטכ"ל יתקשר ויורה לו להתייצב במשרדו בעוד שעה יהיה עליו לעשות זאת. הדבר נכון גם אם יצא לחופשה בחו"ל, והוא נכון באשר לכל חייל, העומד מול כל אחד ממפקדיו.

כל המדינות הבינו את ייחודיות התחום הצבאי, אפשרו לחוקק חוקים צבאיים, שהם בבחינת תוספת למגבלות החוקים הקיימים, והכפיפו את אנשי הצבא לחוקים אלה ללא שיור זמן ומקום. הבנה בסיסית זאת גם היא רבת חשיבות בבואנו לבחון את שאלת גבול אחריותם של מפקדים וייחודו.

לאן מובילים הדברים?

המעשה הצבאי כה מיוחד ושונה, עד כי אי אפשר, ואסור לחשוב, שניתן להחיל עליו את המדדים המקובלים בתחומי עשייה אחרים, הכל במסגרת החוק המקובל וכהשלמה לו. היומרה להכריע באשר להסתערות מימין או משמאל, שלא מתוך חשיבה צבאית, מקורה ביוהרה ובאי הבנה מוחלטת של ייחודיות המעשה הצבאי. על-מנת להעמיד דברים על דיוקם, ניתן לשפוט את מעשיהם של מפקדים כמעט בכל נושא, בהנחה שהם פועלים במסגרת החוק, אבל השיפוט צריך להתבצע על-ידי מפקדים ועל-פי הקריטריונים המקצועיים. שיפוט שמטרתו יעילות, לא צדק. בעיקר חשובה לעניין זה העובדה, שהוא מתבצע תמיד מתוך הבנה עמוקה, שהנתונים, בעת קבלת ההחלטה, אינם ידועים.

העניין השני הוא אופיים המיוחד של האימונים הצבאיים, שאף על-פי שאינם מעשה מלחמה הרי הם הדרך היחידה להכנת הכוח ללחימה. לכן, צריך למדוד אותם, לא בפני עצמם, אלא ביחס לנזק היחסי שייגרם מהם או בעטים במלחמה. האימון צריך להיות הסימולציה הקרובה ביותר למלחמה, וככזה, הוא מסוכן על-פי ההגדרה. הרצון להתייחס אליו כמו אל מעשה שאינו קשור ללחימה מביא לירידה במדדים, ולפחות נפגעים בתאונות אימונים, וזה טוב, אלא שבגלל יחס זה לאימונים הם מהווים פחות ופחות סימולציה טובה למלחמה ואת המחיר ישלמו חיילים רבים יותר בלחימה. מבחינה ציבורית, ולעתים משפטית, יוצאים המפקדים הזהירים נשכרים מבחינה מקצועית, ובשורה התחתונה הצבא ישלם על כך מחיר גבוה במלחמה.

.

אין ספק, שהפחתת הסיכונים באימונים, ולכן גם הירידה ברמת הכנתו של הצבא למלחמה, הם תוצאה של כניסת מדדים זרים לעולם הצבאי ולמערכת המושגים המודדת ושופטת את האימונים. במידה רבה, נלקחה כבר מהמפקדים סמכותם לקבוע איך יתאמנו. הבעיה הקשה כיצד לבנות אימונים לתרגילים, שיכינו למלחמה, ובכל זאת לא יסכנו את החיילים מעבר למידה הנכונה, נחסכת מהמפקדים על-פי הנהוג כיום. תשומת הלב ניתנת רק לבטיחות, כי כך שופטים אותם.

זאת ועוד, התאונות והטעויות באימונים הם הדבר הקרוב ביותר למלחמה (שיש הגורסים, כי  היא אוסף של טעויות ומנצח מי שטועה פחות…) לכן, הכרחי שהם ייחקרו מקצועית, יופקו מהם לקחים ובעקבותיהם יוטמעו שינויים, שכן התהליך נעשה כדי ללמוד, ולא כדי למצוא אחראי ולהענישו. רק כך תקודם ההתכוננות למלחמה טוב יותר מאשר באמצעות דברים אחרים. לכן, יש לראות בחקר ובשיפוט התאונות חלק מהכנת הכוח, ואסור בתכלית האיסור, שיהפוך להליך פלילי שעיקרו מציאת אשמים, עשיית צדק ומתן עונש.

המרכיב הרביעי הוא אופיו של הארגון, המכוון כולו לביצוע המשימה הבלתי אנושית, הכרוכה בהנעת חיילים לסכן ואף להקריב את עצמם בעת הצורך. לכן, יש בצבא ייחודיות שאינה מתקיימת במקומות אחרים כגון:

  • אימון: כל מפקד נסמך על דיווחי הפקוד שלו. מרמת מפקד הגדוד ומעלה אין איש בשרשרת הפיקוד, שרואה את שדה הקרב, וכולם מקבלים החלטות על סמך שרשרת ארוכה של דיווחים. בניגוד לכל ארגון אחר, התלות של הדרגים הבכירים בדרגים הנמוכים היא מוחלטת. מנגד, הפקודים קמים להסתער ומסכנים את חייהם, בידיעה שאין הם יודעים עד תום מדוע זה חשוב, משום שהם מאמינים, שהמפקד, נותן הפקודה, שקל עד תום את הדבר ומצא שהוא הכרחי על-סמך המטרה, ואין תחליף טוב יותר מבחינה מקצועית.
  • תפיסה "הרואית": בצבאות אחרים קוראים לזה כבוד. כל הצבאות בחנו מדוע חיילים מסתערים, והסתבר, שהמניע העיקרי הוא הבושה מפני חבריהם ומפקדיהם. הכבוד הוא הרף, שמעמידים בתוך יחידה צבאית, כדי לוודא, שאנשים יעשו את הבלתי אנושי. מי שאצלו הכבוד העצמי הוא ערך, ימות למענו.

אם למערכת הייחודית הזאת, של אמון אין סופי וחינוך להירואיקה, נכניס מושגים זרים: ניהוליים, משפטיים ואחרים, לא יוכלו המפקדים לשאת באחריות.

הסתירה בין עולם המושגים הצבאי לעולם המושגים המשפטיים בולטת במיוחד. זאת משום, שבשיטת החשיבה המשפטית בוחנים את העשייה מכיוון ביצוע הנוהל, קרי, האם מה שנעשה נוגד (או לא) את החוקים העוסקים בנושא. המפקד, לעומת זאת, אמור לחשוב במושגים של ביצוע המשימה, כשהנהלים הם כלי עזר שמומלץ להשתמש בהם, אבל ההחלטה על כך נתונה בידי המפקד בשטח בהתאם לנסיבות. החשיבה במונחים של נהלים, כדי להתכונן לאפשרות של משפט או ועדת חקירה, תגדיל את הסיכון שהמשימה לא תבוצע[3].

אם המפקדים יבינו, שכללי המשחק הם כללי משחק של החשיבה המשפטית הם ינהגו בהתאם, והמעשה הצבאי יימצא נפגע, ולא יועיל ככל שתסביר שאין זאת הכוונה, ושהדבר מיועד רק למצבים מסוימים. המסר תמיד נראה מעט שונה מכוונתו המקורית של המוסר אותו. כשאנשים חוששים שיהפכו לנאשמים, הם מגיבים ופועלים בהתאם. זאת ועוד, הכנסת מושגים משפטיים לדיון הצבאי מחייבת גם הסתייעות בעורכי דין, ואלה, מעצם טיבם, מסיטים את הדיון מאופיו המקצועי לאופיו המשפטי/פלילי. הם הופכים את "הסף" (מה אסור לעשות) ל"רף" (לא עשיתי את שאסור, לכן אני בסדר). הם גם פוגעים באמון, שהוא כה הכרחי בין מפקדים, בכך שהם מסיטים את הויכוח, גם אם הוא קשה מאוד, לכיוון האשם - קרי, לגופו של אדם, במקום לשאלות המקצועיות: מה נעשה נכון, מה לא ומדוע. מערכת צבאית, הנעזרת בעורכי דין בוויכוח בין מפקדיה, תקרוס תחת לחץ, כי יחסר הדבק המחבר והמניע אותם, האמון.

ולבסוף, פרט אחרון וחשוב הוא האחריות של המפקד: אופיו של שדה הקרב מחייב אותו לנקוט יוזמה. בניגוד למקומות אחרים, חובתו להרחיב את אחריותו לצורך ביצוע המשימה, מעבר לנאמר לו על-ידי מפקדו. בלשון המסמך הצה"לי המחייב[4]:

נקיטת יוזמה במימוש כל אחריות או בביצוע כל מטלה, תוך נכונות ליטול,  בעת הצורך, סמכות נוספת ולתת על כך דין וחשבון איננה רשות, אלא חובה קבועה: מפקד, שאיננו דבק במשימה לאור המטרה ואיננו מגלה יוזמה, הוא מפקד שאיננו עומד באחריותו. כל שגיאה או טעות, המתרחשת עקב גילוי יוזמה, דינן כטעות שנעשתה במהלך ביצוע פקודה, שניתנה על-ידי הממונה; ואין בסכנת הטעות כדי למנוע מן המפקד למלא את חובתו לגלות יוזמה. עם זאת,  חובתו של כל דרג לעשות לכך שהכפופים לו יגלו יוזמה; ולכן, תגובת ממונה על  תקלה, טעות או שגיאה שאירעו כתוצאה מנטילת יוזמה, צריך שתהיה שונה עניינית לחיוב מתגובתו על תקלה, טעות או שגיאה דומות, שאירעו כתוצאה מאי-נטילת יוזמה.

אין דברים שכאלה בעולם העשייה האחר, באורח רגיל וקבוע, הגם שהמפקד הזוטר הוא, בדרך-כלל, צעיר בן עשרים.

מהיכן שואבת האחריות את מקורותיה? גם זה מוגדר במפורש באותן הנחיות מחייבות של הצבא:

"האחריות בצבא נובעת משני מקורות אלה גם יחד:

  1. החוק ופקודות הצבא, בין פקודות כלליות, בין פקודות אישיות ובין התורה הצבאית.
  2. הנורמה הצבאית-מקצועית הבסיסית של “DUTY”: זאת אומרת, של חובה במובנה הרחב, הכולל גם מחויבות לאומית מיוחדת, מחוייבות מוסרית מיוחדת ומחוייבות של כבוד ((honor, שמקורן בחשיבות התפקוד הצבאי לקיום הלאומי, ובמאפיינים של העשייה הצבאית הייעודית, שהיא עשיית מלחמה [5]."

סיכום

אחריות המפקד היא מוחלטת להכנת הכוח ולהפעלתו. ההכנה היא מרכיב בלחימה ולא עומדת בפני עצמה. הטוטליות של המשימה מחייבת אחריות, סמכות מוחלטת ונטילת יוזמה מתמדת על-ידי המפקד מעבר למוטל עליו.

יחודו של המעשה הצבאי אינו מצדיק התעלמות מהחוק, אך מייחוד זה מתחייב, שהוא יתבצע ללא התערבות ההליך המשפטי הרגיל במעשה הצבאי, כל עוד נשמרים הערכים הצבאיים המקצועיים, לרבות הסיכון של עשיית טעויות, שהוא חלק מהמעשה הצבאי, מכוח אופייה המיוחד של הלחימה. יש להדגיש, כי כאשר אנו מדברים על מעשה הלחימה, הרי לא תמיד החלק הקשה והסבוך ביותר הוא תחת אש. לעתים, דווקא הלחימה בדרך אל היעד, ללא מגע אש, ייחודית ומיוחדת יותר.

היומרה להבין ולשפוט את המעשה הצבאי, כולל האימונים, על-פי ערכי החוק הרגיל, ולא על-פי קריטריונים מקצועיים כחלק מעשיית הצבא, תביא לכך שביום פקודה המערכת הצבאית לא תתפקד כיאות. לצערי, הניצנים לכך נראים כבר במציאות, ומוטב להחזיר למפקדים את האחריות והסמכות במלואן.

[האלוף במיל' יעקב עמידרור: היומרה להבין ולשפוט את המעשה הצבאי, כולל האימונים, על-פי ערכי החוק הרגיל, ולא על-פי קריטריונים מקצועיים כחלק מעשיית הצבא, תביא לכך שביום פקודה המערכת הצבאית לא תתפקד כיאות. לצערי, הניצנים לכך נראים כבר במציאות, ומוטב להחזיר למפקדים את האחריות והסמכות במלואן. התמונה היא נחלת הכלל. הכרזה: ייצור ידע]

[תמונתו של האלוף יעקב עמידרור היא נחלת הכלל]

[לפרקים נוספים בספרו של האלוף יעקב עמידרור: 'הרהורים על צבא וביטחון'] [להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון[לקובץ המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן]

[מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!]

מקורות והעשרה

[1]  פורסם במקור במשפט וצבא, בית הספר למשפט צבאי, הפרקליטות הצבאית, גיליון מס' 14, יוני 2000, עמ' 30-24, על בסיס דברים שנאמרו בכנס "יובל למשפט הצבאי", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 12/10/99.

[2]   הטענה, כי המקצוע הצבאי ייחודי מבחינות רבות, פותחה במאמרי "למהותו של המקצוע הצבאי", בספר זה.

[3]   התווסף לדברים לאור הערה מחכימה של עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה במהלך הדיון החופשי בכנס "יובל למשפט הצבאי", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 12/10/99.

[4]    אג"ם/תוה"ד, מטכ"ל (1999), "אחריות וסמכות בצבא", צה"ל, סימון: 1-100, , עמ' 5.

[5]   אג"ם/תוה"ד, מטכ"ל (1999), "אחריות וסמכות בצבא", צה"ל, סימון: 1-100, עמ' 7.

One thought on “יעקב עמידרור: אחריות מפקדים

  1. תודה על המאמר המעניין.

    לדעתי, חסרה בו התייחסות למקרים דוגמת ״סברה ושתילה״.

    בברכת שנה טובה

    עופר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *