[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Alexas_Fotos לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על חג הסוכות, לחצו כאן] [לאוסף פרקי מגילת קהלת, בפרשנותו של ד"ר אבי הראל, לחצו כאן]

עודכן ב- 16 באוקטובר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

על הקשרה של מגילת קהלת לחג הסוכות, מי כתבה, ומבוא כללי אודותיה כתבנו במאמר קודם [1]. בדברים הבאים נדון אודות מספר רעיונות מרכזיים שנמצאים בה, על פי המבנה הכרונולוגי של פרקי המגילה:

פרק א'

המילה הבל, שמופיעה כבר בפסוק השני של פרק א', היא מילת המפתח החשובה ביותר במגילה. הוראתה המקורית של המילה הבל, היא נשיפה, או אד, והוראתה המופשטת הינה שווא או חוסר תועלת. המילה הבל נזכרת בקהלת 38 פעמים [2], ומחברה משתמש בה בכמה הקשרים וביניהם: חוסר תכלית, אבסורד, בר חלוף ועוד. משפט המפתח הבל הבלים אמר קהלת, הינו סוג של הנחת יסוד או מעין סיכום למשנתו של המחבר, שהיא – כל הדברים בחייו של האדם הינם חסרי משמעות, הן במהותם והן בהיותם זמניים וארעיים. כל פעולותיו של האדם להשיג יציבות או חלון זמן של שקט אין בהם ממש, והם נידונים לכישלון ידוע מראש. לשון אחר - הכאוס - שהוא כל הדברים וכל המצבים, שאיננו יודעים ואיננו מבינים [3], הוא השליט האמיתי בעולם וכל ניסיון ליצור סביבה מוגנת מובנת ובטוחה נידונה לכישלון מראש.

אין חדש תחת השמש. לאחר שקהלת קבע כי הכל הבל, הרי שאין לאדם תועלת בכל מעשיו בעולם, אשר הוא עושה תחת השמש, כלומר בימי חייו. על פי קהלת, התהליכים בטבע הינם מעגליים, וסובבים באופן נצחי. תהליכים אלו סובבים ללא מטרה ולכן דור הולך ודור בא, השמש במקומה עומדת, וכל חוקי הטבע נמשכים ללא הפסקה. שום דבר חדש אינו מתרחש, ואם צץ לכאורה דבר חדש, הוא רק נראה כך והאמת שהוא חדש בגלל זיכרון אנושי קצר או חוסר ידיעה. משמע מכאן, שאין שום תכלית למעשיו של האדם בעולם. הנחה זו עומדת בניגוד גמור למחשבה ההודית, הטוענת כי הטבע אמנם נע באופן מעגלי, אולם אין בה את האמירה שמה שהיה הוא שיהיה, היות וההתייחסות ההודית אל רפטיציה (חזרה) שכזו, היא טבעית ומפויסת. המצב של הטבע הוא שהוא נע באופן מעגלי ונצחי, דבר המאפשר לפי החשיבה ההודית את האפשרות וההתנהלות של פעילות רפלקטיבית של ידיעה עצמית שאיננה בנמצא בעל אותו אופן במגילת קהלת [4].

[למאמרו של ד"ר אבי הראל: 'מגילת קהלת וחג הסוכות', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'כאוס', לחצו כאן]

[בתמונה: תענוגות החיים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי holzijue לאתר Pixabay]

פרק ב'

הנאה וערכים. בפסוקים ט' – י"א, אומר קהלת כי לא מנע מעצמו את תענוגות החיים, והוא חי חיי תענוגות ככול אשר ראו עיניו. ברם, למרות שהתענג בעולם הזה, הרי הוא נוכח לדעת כי הכל היה חסר תכלית. כאן קיימת אחת מהסתירות הגדולות הקיימות במגילת קהלת.

מצד אחד, אומר המחבר כי הוא ממליץ לאדם להנות מעושרו וממעשיו, כדברי הפסוק:" וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ בידיעה שזה גורלו, נחלתו, כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו לאחר שימות (האם רוחו תעלה למעלה, או תרד לשאול)"[5]. אולם בפרק ב', פסוק י"א, הוא מגדיר את כל מעשי האדם כהבל, כך שאם אנו רוצים לקבל הדרכה מעשית כיצד יש לנהוג, קהלת לכאורה איננו המדריך הראוי לכך. יתכן שהפתרון לפרדוקס (Paradox) האמור נעוץ בהבדל שמבחין קהלת בין שמחה ועונג הנופלים בחלקו של האדם בחייו. בעוד שהשמחה והעונג הם חיוביים, בהיותם עוזרים לאדם להקהות את תחושת אפסותו מול הטבע וחוקיו, אין אין הם גורמים לסיפוק בעל תוכן משמעותי פנימי לאדם. אשר על כן, קהלת קובע כי שמחה והעונג בסופו של דבר הם אכזבה לאדם היות והם אינם מותירים כל רושם איכותי בתודעתו.

עמל. המילה עמל הינה ממילות המפתח המצויות והשכיחות ביותר בקהלת. היא מופיע במקרא עשרים פעמים, מתוכם 13 פעמים במגילה. המחבר משתמש במילה עמל באופן דו משמעי. לעיתים המילה עמל מציינת את הטורח והמאמץ ולפעמים את התוצר של מאמץ זה. קהלת מצהיר כי הוא שונא את עמלו שהוא עמל תחת השמש, ומתכוון לעשייה ולפעולה האנושית בעולם. דו משמעות זו, של פעולה או תוצר ביחס למילה עמל, מלווה אותנו לאורך כל פרקי המגילה.

[להרחבת המושג, 'פרדוקס', לחצו כאן]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 12019 לאתר Pixabay]

פרק ג'

עת לכל חפץ. בפרק ג', ממשיך המחבר של המגילה לפתח את הרעיון המרכזי של חיבורו – אפסותו של האדם וההבל של הערכים האנושיים. הפעם הוא משקף לנו את העניין מתוך תיאור מעגל חייו של האדם. זה האחרון אינו שליט על גורלו, אלא גורל זה נתון בידיו של האל. אל זה קובע מראש את כל מהלך חייו של האדם, עובדה המקשה על האפשרות ליצור אלטרנטיבה ראויה לחייו. לכל זמן ועת לכל חפץ, הכוונה על פי קהלת כי כל המאורעות בחייו של האדם קורים בעת שהאל קובע, אולם אין פירוש הדבר כי לכל אירוע יש זמן התואם את רצונו של האדם. כמו שאין לאדם אפשרות לתזמן את יום הולדתו או את יום מותו, כך אין אפשרות לתזמן שום אירוע במהלך ימי חלדו של האדם. הגישה של קהלת הינה גישה דטרמיניסטית[6], הטוענת כי כל אירועי החיים נקבעים מראש על ידי האל ללא יכולת לשנותם. לכן על האדם להכניע את מחשבתו לגורל שכזה, ולהבין שאין לו בחירה חופשית אמיתית.

שחיתות ועיוות המשפט. לקראת סוף פרק ג', דן קהלת בעיוות המשפט מחד גיסא, והיותו של האדם בר חלוף מאידך גיסא. הקשר בין שני עובדות אלו מעורפל, וגם שלל ההסברים אודות קשר זה לא מבהירים טיבו של הקשר האמור. קהלת אשר צופה מהצד על התנהלותה של החברה האנושית, רואה שחיתות בכל מקום בכלל, ובבית המשפט בפרט. המחשבות של קהלת אודות חוסר הצדק בעולם, מביאים אותו להרהר על המוות. הרעיון המרכזי בפסוק י"ט, אומר כי אין האדם נבדל מבעלי החיים, שכן המוות אורב לשניהם. החיים הינם חסרי תכלית, היות שהפרט בסופו של דבר נעלם מהעולם, ובעצם חייו מסתיימים באותה נקודה בה הם התחילו. מכלל לאו אתה שומע הן, לו ידע האדם כי גורל רוחו שונה מגורל רוחם של בעלי החיים, או אז חייו היו מקבלים משמעות. היות ואין האדם יודע בביטחון מלא שאלה הם פני הדברים, הרי שהכל בא מעפר וחוזר לשם, אדם ובהמה יחדיו.

[בתמונה: שחיתות ועיוות המשפט... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי QuinceMedia לאתר Pixabay]

פרק ד'

עושק. בתחילת פרק ד', מקדיש מחבר המגילה את הגיגיו שוב על עיוות הדין והצדק בעולם. מסקנתו מכך היא עגומה וקודרת. לדמעות של האנשים שהמערכת עשקה אותם אין מנחם. המסקנה – האנשים שכבר מתו, מצבם עדיף על האנשים החיים, והטוב ביותר לאדם שלא ייוולד כלל. בניגוד לנביאים שדרשו מהכלל והפרט שינוי, כדי להיטיב עמם, הרי שקהלת אינו מעלה על דעתו להטיף מוסר בכדי שהפרט או החברה ישנו את דרכם הנלוזה. לדידו המדובר באירועים מוכתבים מראש, שכאמור אין לאדם שליטה כלשהי על התרחשותם.

בדידות  בהמשך פרק ד', דן קהלת בחיי הבדידות מול חיי החברה. לדעתו, יש חוסר תכלית בחיי הבדידות ללא משפחה כלל, היות ויש תועלת לאדם בחיים החברתיים. לפי תפיסתו, אין הגיון לעמל האנושי, אם אין לאדם יורש. מנגד הוא משבח את חיי הצוותא האנושיים, אבל שבח זה מוגבל לתחום התועלתני גרידא. אדם בודד יתקשה לשרוד בעולם עוין, לעומת זאת, משפחה או זוג יוכלו לעזור איש את רעהו כאשר תבוא עליהם גזירה משמיים.

.

פרק ה' 

קמצנות ופזרנות. בפרק ה', מתייחס קהלת למידת הקמצנות האנושית. לדידו, על האדם ליהנות בכל רגע שהדבר אפשרי, ולא לחסוך את כספו ליום המחר. המחבר מתאר אדם שצבר רכוש רב, אולם מפאת קמצנותו, הוא מונע מעצמו את הנאות העולם. העושר הוא מתת האל, ויש לממשה למרות שאין בהנאה השארת רושם פנימי על נפשו של האדם. הדבר שיש בהנאה לעזור, היא באפשרות להמתיק את הסבל שהיא מנת חלקו של המין האנושי.

פרק ו'

עושר. בפרק ו', שב קהלת ומתעסק בבעיית העושר שאינו מנוצל כראוי על ידי האדם. הוא מתאר את מר גורלו של אדם שמתוך חסכנות וקמצנות אין הוא נהנה מתענוגות החיים. אדם שכזה שהתעשר, אך לא נהנה מעושרו, גורלו לפי המחבר גרוע משל נפל, שממנו לפחות נמנע הצער מהתנסות שכזאת.

חוסר האונים האנושי. קהלת חוזר ומדגיש את אחד מרעיונותיו המרכזיים במגילה, שהיא – הכל נגזר וקבוע מראש על ידי האל. בשל כך, אין האדם יכול לבקש מהאל כי יסיר את מכתו ממנו, וכל מעשי האדם הינם לשווא. התפיסה של המחבר היא פסימית כך שהאדם אפילו לא יודע אם פעולותיו טובות עבורו או לא. כל החלטה שהאדם הוגה ברוחו, אין הוא יודע תוצאותיה, ולכן אין לו אפשרות להעריך את משמעותה של החלטתו או מעשיו.

[בתמונה: חוסר אונים. אילוסטרציה. התמונה היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי KELLEPICS לאתר Pixabay]

פרק ז'

טוב וטוב יחסי. בפרק הקודם הדגיש קהלת כי אין אפשרות לאיש לומר כי מחשבה או מעשה כזה או אחר הוא טוב לאדם או לא. בפרק ז', הוא מייעץ לקורא על דרכי התנהלות מסוימות, שיכולות לעזור לו בהחלטותיו. בין השאר מונה קהלת את הדברים הבאים: ששמו של האדם יתפרסם לטובה – טוב שם משמן טוב.  כאשר שמו של האדם מתפרסם לטובה, הרי שבשעת מותו, יום המוות מאשרר שם טוב זה, מה שלא היה קיים בשעת לידתו של האדם – טוב יום המוות מיום היוולדו. בהמשך דבריו אומר קהלת כי כעס עדיף על שמחה, משום שאדם כועס מיטיב את ליבו של חברו ששומע את תוכחתו. לכן עדיף לקבל הערה מחכם מאשר להאזין לשירת הכסיל – טוב כעס משחוק.

ולבסוף – טוב אחרית דבר מראשיתו – רק בסוף מעשה האדם יכול להעריך את תוצאותיו, לכן על האדם לחכות באורך רוח לראות כיצד ייפול דבר, ולא לנקוט עמדה שיפוטית נחרצת בעוד התהליך בעיצומו.

חכמה וצדק.  בפסוקים ט"ו – כ"ג, דן המחבר בבעיות קיומיות נוספות של האדם, ובעיקר הוא מתלבט בשאלה, האם יש תועלת בחכמה ובעשיית צדק? לדעתו, כי על פי ניסיונו הפרקטי עקרון הצדק מופר בכל עת, ולכן יש להימנע מהפרזה בעשייה חיובית או שלילית, אלא יש לשמור על איזון ביניהם. יתכן שיש כאן הד לדרך הביניים, או לשביל הזהב. ברם, אין כוונת קהלת לשביל הזהב שהתווה אריסטו, אותו אימץ הרמב"ם בפירושו למסכת אבות (שמונה פרקים). אריסטו והרמב"ם כיונו את דבריהם למציאת שביל הזהב בין שתי מידות טובות, ואילו קהלת מתכוון בדבריו לאיזון בין מידה טובה שהיא חוכמה, לבין מידה רעה שהיא טיפשות.

מעמד האישה. בפסוקים כ"ה – כ"ט של פרק ז', עוסק קהלת באישה והשפעתה. לדבריו, האישה מהווה סכנת מוות לכל הבא עימה בקשר. מי שהינו בר מזל ימחט נפשו ממנה, ואילו החוטא או הכסיל ייפול ברשתה. יחס זה של קהלת אל האישה הינו ייחודי וקיצוני. בדרך כלל המקרא מתייחס לנשים באהדה וכבוד, למעט סיפור גן עדן בפרשת בראשית [7]. ספרת החכמה מזכירה טיפוסים של נשים שליליות, אולם היא מעמידה כנגדן את אשת החיק האהובה. לא ברור מה הביא את קהלת ליחס שלילי שכזה כלפי נשים, אולם לשם ה"איזון", בסוף הקטע הוא מדגיש כי גם רוב הגברים הם דמויות לא חיוביות, כך שכלל המין האנושי, נשים וגברים יחדיו, למרות שנבראו ישרים בידי האל, הרי התנהלותם בעולם היא על דרך המזימה והתחבולה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ninocare לאתר Pixabay]

פרק ח'

בעיית הגמול. בפרק ח', עוסק קהלת באחת הבעיות המרכזיות של ספרות החכמה – צדיק ורע לו רשע וטוב לו. על פי המקובל, הצדיק והרשע מקבלים גמול הולם ותואם את מעשיהם. אולם המציאות משקפת לכאורה סתירה לכך, ובה רשעים זוכים לכבוד ויקר ואילו הצדיק נעזב ונשכח מלב. יתרה מזאת, לעיתים לפי קהלת, אנו עדים לכך שהרשע מאריך ימים, ואילו הצדיק מת טרם זמנו. עובדות אלה מרפות את ידיו של האדם שרוצה ללכת בדרך הצדק. הפתרון של קהלת פשוט – היות ונדמה כי גורלו של האדם אינו בידו, ומצבו אינו מוטה בגין מעשיו, מוטב לו להפיק הנאה מחייו הקצרים וכך למצוא נחמה בחוסר הצדק הקיים בעולם.

פרק ט'

חיים ומוות. כפי דבריו קודם לכן, מדגיש קהלת שוב בפרק ט' את העובדה שעל האדם להנות כל רגע מחייו עלי אדמות. בנוסף, מעודד קהלת את האדם למלא את תפקידו בעולם באופן ראוי, למרות שהוא מסייג את דבריו בכך שהוא מסופק האם המאמץ האנושי יכול לשנות את הגזירה הקדומה הרובצת על האדם עוד קודם בואו לעולם. היות והיכולת האנושית לדעת קהלת, הינה מוגבלת, גם בני אדם עם כישרונות מיוחדים לא יצליחו בסופו של דבר להינצל מגורלם.

פרק י'

ענינו של פרק י', בלקט של פתגמים שונים, שהרעיון המקשר ביניהם הוא היחס בין החכמה לסכלות. למרות שהחכמה היא רבת כוח, הרי שמדובר בכוח מדומה בלבד. כוחה של הסכלות עולה על כוחה של החכמה, משום שיש בכוחה של סכלות מועטה להרוס דברי חכמה רבים. לקט הפתגמים בפרק, משקף את מעמדו של קהלת, כאחד ממורי החכמה בישראל, שתפקידם היה לאסוף וללמד פתגמים עממיים להמון. הפתגמים השונים המובאים כאן, טבועים בסגנונו הייחודי של קהלת, וכוללים בתוכם את השקפת עולמו הפסימית.

פרק י"א

חוסר ודאות בעולם. בפתיח של פרק י"א, חוזר קהלת על העיקרון שכל הקורא בעולם הוא גזירת האל, שלא ניתן להבינם על בוריים. אם נוסיף לכך את העובדה שהאדם אינו יכול לשלוט על חוקי הטבע, הרי אף פעם אין הוא יכול לדעת, אם מעשיו יוכתרו בהצלחה אם לאו. על רקע זה, מפתיע קהלת ואומר כי על האדם לנקוט במספר דרכי פעולה היות ויתכן שאחת מהן תצליח. לאחר מכן אומר קהלת כי כל רגע מחייו של האדם הוא יקר מפז ויש לנצלו כיאות. האם יש כאן קריאה לחיי הוללת? ספק רב. קהלת מראה את האור בחיי האדם מול החושך שקיים לאחר מותו.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי qimono לאתר Pixabay]

מעגל החיים. במקבץ הפסוקים ט' – י"ב, מסתיימים דברי קהלת עצמו והוא משמש כחתימה של המגילה כולה. המחבר מדבר בתחילה על ימי הבחרות, שיש להפיק ממנה את המירב, כי תקופה זו עוברת במהירות מסחררת. בצד הקריאה למצות את תקופת הבחרות, המחבר מזהיר שלא לחרוג לחיי הוללות. לאחר מכן הוא עוסק בתופת הזקנה של האדם, זקנה הבאה על כל אדם ללא הבדל במעמדו האישי או מצבו הכלכלי. המחבר מתאר את ניוונו של האדם המזדקן במספר משלים, ללא נמשלים, שבין משל ומשל משבץ המחבר תיאור של הקושי להזדקן, ובסוף דבריו הוא רומז למותו של האדם. במשל הראשון מתאר המחבר על קדרות ושיבת העננים לאחר הגשם, הניגוד למצב בו השמש שבה לאחר הגשם. הפרשנות בהקשר לאדם הזקן – מצבו הנפשי המעורר שבו הכל נעשה מעורפל. בתיאור השני הוא מדבר על זקן משכים קום לקול הציפור, כי אינו יכול לישון, ולאחר מכן הוא מתאר כי הזקן הליכתו קשה וכל דבר פעוט מהווה מכשול עבורו. תיאור התנוונות הגוף מסתיים במשל מעולם הצומח. כמו שפרי נובל לאחר הבשלתו, כך גוף האדם בזקנותו, נובל עד שהוא מגיע למותו. בדברי הסיכום לפרק זה, חוזר המחבר על אמרתו שהכל הבל, החיים עוברים מהר ללא תכלית, חיים שיש בהם לא מעט כזב ושווא, חיים שלא ניתן להבין לא את תחילתם ולא את סופם.

פרק י"ב

בפרק החתימה של המגילה, מתואר קהלת כאיש חכם שכל חייו תר אחר לימוד החכמה והבנת החיים עלי אדמות. לפי הנאמר קהלת הגיע לתובנות שלא היו מקובלות בימיו, תובנות כואבות ונוקבות. בסוף הדברים מייעץ קהלת לקורא כי יש לפחד מהאל ולשמור את מצוותיו, כי האל שופט את כל מעשי האדם לטוב או למוטב.

אחרית דבר

מגילת קהלת עצמה, הינה אחד מספרי המקרא הקשים ביותר להבנה, היות ורעיונותיו לעיתים מוזרים, ולעיתים אף סותרים זה את זה. אין הספר בנוי על פי מבנה סדור, והטקסט שלו קופץ מנושא לנושא ללא כל הגיון שנהיר לנו. למרות כל זאת, כאשר מעיינים היטב בין פסוקי המגילה, ניתן להתרשם מהמוטיב מרכזי שחוזר על עצמו והוא – החיים של האדם עלי אדמות כמשל לטרגדיה מתמשכת. בדברינו הבאנו את הרעיונות המרכזיים של קהלת, שהחוט המקשר ביניהם היא האמורה – חיי האדם כמשל לחוסר הבנה וטרגדיה מתמשכת.

[לאוסף המאמרים על חג הסוכות, לחצו כאן] [לאוסף פרקי מגילת קהלת, בפרשנותו של ד"ר אבי הראל, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על חג הסוכות.
• אוסף פרקי מגילת קהלת.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), סוכות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 19/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2020), מגילת קהלת באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/6/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), כאוס, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.

[1] אבי הראל, מגילת קהלת וחג הסוכות, ייצור ידע, אוקטובר, 2018.

[2] הנתונים וחלק מהפרשנויות במאמרי לקוחים מתוך: עולם התנ"ך, קהלת, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים :170 – 210.

[3] פיני יחזקאלי, כאוס: כשהכל מתערבב ואין שליטה, ייצור ידע, אפריל 2014.

[4] שלמה בידרמן, מסעות פילוסופיים, ידיעות אחרונות, 2003, עמוד 86.

[5] קהלת, פרק ג', פסוק כ"ב.

[6] אבישי מרגלית, ‏דטרמיניזם וחופש הרצון, מחשבות, 64, דצמבר 1992, עמודים: 48–55.

[7] יעל שמש, ומוצא אני מר ממות את האשה : האומנם מצויה שנאת נשים במקרא?, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י"ט, תשס"ט, עמודים: 77–101.