[בתמונה: המנצח האולטימטיבי - ולדימיר פוטין. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי klimkin לאתר Pixabay]

[גרסה מקוצרת של המאמר ראתה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

אירועי השבועות האחרונים באוטונומיה הכורדית, ממזרח לפרת, ילמדו היטב בבתי הספר למלחמה. נשיא תורכיה ארדואן הוביל את צבאו למערכה קצרה ופשוטה יחסית. ההתנגשויות הצבאיות נגעו באופן הישיר רק בחלק קטן ממרחב המערכה שבין הפרת לגבולה הצפוני של עיראק; ובכל זאת, די היה בהם כדי לחולל תפנית אסטרטגית במערכת הכוחות המתהווה במזרח התיכון. זו למעשה טבעה המובהק של מערכה, כשהיא מצליחה לחולל התרחשות החורגת במכלול השלכותיה ומשמעויותיה, הרבה מעבר לרצף ההתרחשויות הטקטיות בשדות הקרב.

מי הפסיד?

בסיכום עד כאן, די ברור כי הכורדים הפסידו בענק. המערכה בה פתח ארדואן, ביטלה במידה רבה את שהשיגו הכורדים. לאחר שמונה שנות מלחמת האזרחים, בהן הצליחו לייצב אוטונומיה כורדית באזורי סוריה מצפון מזרח לפרת - במרחב הכולל כשלושים אחוז משטחה הכולל של סוריה - הישגם נלקח מידם. הדבר נעשה תוך הפניית עורף אמריקאית להשתתפותם המשמעותית בלחימת הקואליציה האמריקאית כנגד דאע"ש.

[המפסיד האולטימטיבי: סוף החלום הכורדי למדינה בחלקה הצפון מזרחי של סוריה... התמונה היא נחלת הכלל]

מי ניצח?

אם נראה ברור מי הפסיד, לא לגמרי ברור מי ניצח. על פניו, ארדואן נראה כמנצח. הוא מימש כביכול את תכלית המערכה אליה יצא. הסכמת פוטין לרצועת ביטחון תורכית על אדמת סוריה - בעומק 30 ק"מ לאורך כ-120 ק"מ בגבול סוריה תורכיה - נראית כמימוש תכלית המערכה התורכית.

אלא שבמבט נוסף הישגו של נשיא רוסיה פוטין משמעותי פי כמה, בהשלכותיו האסטרטגיות להתרחשות האזורית.

 לפי שעה, כל הידוע על המערכה מסתכם באירועי הלחימה הגלויים לעין ובמפגשים המדיניים שקיבלו ביטוי פומבי. אולם, להתרחשויות אסטרטגיות על פי טבען, קיימים גם ממדים משמעותיים סמויים מן העין.  למרות דיווחי המומחים, המפתח להבנה אסטרטגית של ההתרחשות מצוי במידה רבה בממד החשאי הנותר סמוי מן העין. בממד הסמוי, טמונות במידה רבה התשובות לשאלות היסוד להבנת ההתרחשות, כמו לדוגמה: מה באמת הניע את נשיא ארה"ב טראמפ להסיג את כוחותיו ולזנוח בשעתם הקשה את בני הברית הכורדים? מה הסכימו ביניהם פוטין וארדואן בהסכמות שגובשו בפגישתם שלשום בסוצ'י?  בסיכום שלא נחשף, טמון כנראה מידע  קריטי להבנת ההתרחשות. מידע זה, לא זו בלבד שנותר חסוי מעבר להישג ידם של המומחים והפרשנים; אף יתכן כי מה שפורסם, קיבל בכוונת מכוון ביטוי גלוי ומוצהר באופן המובנה במודע להוליך שולל.

גם במשחק ליגה בכדורגל, עלולה להתקיים מסכת אינטרסים מורכבת סמויה מן העין. על פניו, המשחק הגלוי מתנהל במסגרת כללים סדורה, בקריטריון מוגדר לניצחון. אלא שבהתרחשויות סמויות מן העין, כמו מכירת המשחק, יכולים להיות מנצחים אחרים במשחק סמוי, כמו לדוגמה מהמרים שזכו בטוטו בזכות מכירת המשחק. בהיבט זה להתרחשות המלחמה, שעל פי טבעה מורכבת וסבוכה פי כמה  ממשחק ליגה בכדורגל, ישנם ממדים רבים ההופכים את קביעת המנצח לשאלה מורכבת.

ההישג הרוסי

התבוננות בתופעת המלחמה - מנקודת המבט של מהנדס תעשייה וניהול - מייחסת לתכנית המלחמה, כמו לתכנון פס הייצור, את הדרישה ל"סוף מעשה במחשבה תחילה". תכנית המלחמה במבט כזה צריכה להיות פועל יוצא של הגדרת מצב הסיום הרצוי. מנקודת מבט זו, ההתרחשות במלוא שלביה, אכן תוכננה מראש. כלומר: הנשיא פוטין בערמתו, עודד את ארדואן לצאת למערכה כנגד האוטונומיה הכורדית בציפייה לניצול ההזדמנות להבאת כוחות הנשיא אסד חזרה למרחב שממזרח לפרת. תחבולה, שהפכה את צבא סוריה למושיע הכורדים...

[להרחבת המושג: 'תחבולה', לחצו כאן]

זו להערכתי נקודת מבט מערבית רחוקה ביותר מהגיון ההתנהלות רוסי. הרוסים כנראה לא היו מלכתחילה בסוד העניינים. אולם מרגע שנוצרה ההתרחשות, הם בחרו למצות אותה במלוא ממדיה, כהזדמנות אסטרטגית להרחבת השפעתם האזורית.

עם הכנסת הכוחות הסורים, נוצרה לארדואן דילמה שלא ציפה לה. כשפותחים במלחמה, יודעים היכן היא מתחילה, אבל קשה לשלוט בהתפתחותה. השאלה המטרידה תמיד מרגע היציאה למלחמה, היא כיצד ניתן לסיים אותה בהשגת התכלית הרצויה. ביציאתו למלחמה ארדואן ציפה למערכה קצרה ופשוטה, בסיומה תחוסל האוטונומיה הכורדית. עם כניסת הכוחות הסוריים לזירת הפעולה, בתמיכה רוסית, העניינים מבחינתו הסתבכו. במציאות שהסתבכה, קשה היה לו לראות כיצד  יוכל לסיים את המערכה בהישג הרצוי. בהזמנתו לפגישה בסוצ'י, הנשיא פוטין הציע לו כחבל הצלה, נקודת יציאה לסיום המלחמה בכבוד. בהתערבותו זו, רכש פוטין את השפעתו על ההתרחשות, בהשגת שליטה בכל השחקנים המעורבים: התורכים, הסורים הכורדים וגם האיראנים.

[בתמונה: העניינים מבחינת ארדואן הסתבכו... לכתבה המלאה של צבי בראל, לחצו כאן]

המפתח הרוסי ליציבות

הנשיא פוטין הפך בנקודה זו למי שמחזיק באופן בלעדי במפתח לסיום המערכה, ולכינון יציבות בסבך האינטרסים של כלל הכוחות המעורבים.

אילו למדנו כהלכה את מלחמת איראן עיראק שהחלה לפני 39 שנים, היינו לומדים עד כמה מלחמה יכולה להימשך ללא מוצא. מערכה שתוכננה על ידי נשיא עיראק סדאם חוסיין לשבועיים, נמשכה שמונה שנים. היא התארכה כיוון שלא הייתה בסביבה מעצמה בת אינטרס להביא לסיומה. גם מלחמת יום הכיפורים, הייתה עלולה להימשך, אלמלא המעורבות האמריקאית בתיווכו היעיל של קיסינג'ר. בתהליך זה רכשה ארה"ב השפעה גוברת במזרח התיכון, כבעלת המפתח ליציבות האזור. עם מפתח זה בידם, הובילו בהמשך את הסכמי השלום: ישראל- מצרים, ישראל- ירדן, והסכם אוסלו. כמעט שהשיגו גם הסכם שלום בין ישראל לסוריה. ארה"ב עדין תופסת עצמה כמחזיקה בידה מפתח להסדר אזורי, אלא שבינתיים בהתפתחויות החדשות המנעול הוחלף. בשבוע האחרון למדנו כי מפתח חדש לכינון היציבות באזור מוחזק בידי הנשיא פוטין.

[בתמונה: המפתח בידי פוטין... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי congerdesign לאתר Pixabay]

השלכות אסטרטגיות לישראל

כאשר המפתח לשליטה בנקודות היציאה לסיום המלחמה, מצוי במידה רבה בידיי הרוסים, הסיכוי לסיום מלחמה בהסכם מדיני רצוי לישראל הולך וקטן. מדינת ישראל - הנתונה באיום מלחמה למול הציר הצפוני - חיזבאללה, איראן, סוריה - עלולה למצוא עצמה, בהתפרצות המלחמה, מנצחת בקרבות ובכל זאת מתקשה לסיים את המלחמה בהישג אסטרטגי.

במציאות החדשה הולכת ומשתנה תשתית היסוד עליה נבנתה מגמת ההסדרים, מאז הסכם השלום עם מצרים. עם התעצמותה המחודשת של רוסיה במעורבותה באזור, מגמת ההסדרים האמריקאית שהושתתה מראשיתה על הדומיננטיות האמריקאית, הולכת ונסדקת.

לנוכח ההתרחשויות האזוריות האחרונות ככלל, ובמזרח סוריה בפרט, על מדינת ישראל לברר, האם הניווט האסטרטגי, שבו היא מתנהלת מוביל אל הצד הנכון של ההתפתחות ההיסטורית...

לסיום

מעצמה ניכרת בחיפוש הזדמנויות להתערבות, גם בחיכוך שאינו כרוך עבורה באינטרס קיומי ישיר. בהתערבות מסוג זה, מדינה מביאה את נוכחותה לביטוי, גם כאשר לעיתים היא פועלת למימוש אקטיבי של עצם הנוכחות, כתכלית לעצמה. בהיבט זה, בדפוס פעילותה הגלוי במרחב שמחוץ לגבולותיה, מדינת ישראל נמנעה - בכל שנות מלחמת האזרחים בסוריה - מהפעלת כוח להתערבות בהגיון מעצמתי.

הריסון שגילתה ישראל - במיקוד פעולותיה הגלויות והסמויות בסוריה רק לתכלית הגנתית, במוכוונות תוצאתית להגנת קיומה - מנע ממדינת ישראל את היכולת לשוות לעצמה בשנים אלה נוכחות של מעצמה אזורית.

בשנות ה-60 של המאה הקודמת לעומת זאת, כשמדינת ישראל החזיקה בעוצמה פחותה פי כמה, היא העזה להתערב בסיוע לכורדים בצפון עיראק, בהשתתפות בלחימה של קציני צנחנים סדירים (תא"ל במיל' צורי שגיא, לדוגמה).

המסקנה נראית ברורה למדי: גורם כוח שאינו מעז לעלות למגרש לתכלית - המסתכמת לעיתים בלא יותר מעצם הנוכחות במגרש - להיות שם בחיפוש אחר הזדמנויות מתהוות, יהיה שותף להתרחשות רק כצופה מהצד.

לנוכח מסקנה זו, בהשתנות הנסיבות, ראוי למדינת ישראל, לבחון מחדש את הגיון התנהלותה האסטרטגי, לא רק בפעולותיה הסמויות והחשאיות במעגלי המדינות השכנות, אלא גם בפעולותיה הגלויות.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2016), תחבולה, ייצור ידע, 11/2/16.