[בתמונה: דוד אלעזר (דדו) (מימין) וחיים בר לב – אלוף פיקוד צפון וסגן הרמטכ"ל מסכמים בקונייטרה את כיבוש הרמה הסורית במלחמת ששת הימים - יוני 1967 (ארכיון צה"ל)]

[לריכוז המאמרים על 'ניהול משותף', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 4 באפריל 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

ניהול משותף או ניהול קולקטיבי הוא ניהול אותה קבוצת אנשים המתבצע באופן סימולטני על ידי מספר מנהלים (לעתים מדובר בניהול דואלי; ולעתים אף יותר...). בארגונים אזרחיים זה עובד לעתים רחוקות. האם זה יכול לעבוד בארגון צבאי?

במאמר זה אביא את היוצא מן הכלל, שהמעיד, בדרך כלל, על הכלל: את סיפור הניהול המשותף (סיפור הצלחה) שמוסד במלחמת יום הכיפורים, בין הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר (דדו), לחיים בר לב.

חיים בר לב היה הרמטכ"ל שקדם לדדו. הוא העביר לו את הפיקוד על צה"ל שנה וחצי לפני המלחמה. לאחר פרישתו ב-5 במרץ 1972, התמנה בר לב לשר המסחר והתעשייה וכיהן בממשלת גולדה מאיר, אף שלא היה חבר כנסת. בימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור, היה יועץ לאלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, וב-10 באוקטובר מונה למפקד חזית הדרום, בעקבות תפקודו הכושל של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש), בימי הלחימה הראשונים. הצליח לייצב את החזית, והרים תרומה חשובה לבלימת המתקפה המצרית ולמעבר למתקפה.

שניהם - דדו ובר לב היו ילידי יוגוסלביה, מה שמטבע הדברים, שהגביר את האמון ביניהם.

לצורך המחשה אביא אירוע אחד שבו תפקד בר לב כשלוחו של הרמטכ"ל:

את הסיפור הבא שמעתי יותר מפעם אחת מהאלוף מוסה פלד (ראו תמונה משמאל), שהיה מפקד העתודה המטכ"לית היחידה אוגדת מוסה פלד - שהוטלה על ידי דדו לצפון, עוד בתחילת המלחמה ב-6 באוקטובר, כי הוא הבין ששם נקודת התורפה ושם נדרש מאמץ עיקרי. 

[מקור תמונתו של האלוף מוסא פלד משמאל: מוזיאון יד לשריון]

הסיפור עוסק ביציאה להתקפת הנגד של מוסה פלד ב-8 באוקטובר. מרתק ללמוד את השוני במתקפות ה-8 באוקטובר: המתקפה המוצלחת ברמת הגולן - שיצרה תנאים למתקפת הנגד לעומק סוריה - לבין המתקפה הכושלת בסיני.

הפקודה שקיבל מוסה פלד מאלוף פיקוד הצפון דאז, יצחק חופי (חקה), כשהוא הגיע ב-7 באוקטובר (היום השני למלחמה) לצומת צמח, הייתה לארגן קו הגנה שני ממערב לירדן. הוא ואריה שחר (הרמ"ט) ואברהם רותם (הסגן) היו משוכנעים שצריך למצות את התנאים להתקפת נגד כמה שיותר מהר.

אז הגיע לשם רב אלוף חיים בר-לב כשליח הרמטכ"ל, והם הצליחו לשכנע אותו. בר לב התקשר לדדו - ואת חלק מהשיחה הם דיברו בסרבו-קרואטית - ודדו אמר לו: "לך על זה".

עכשיו מה עושים? אלוף הפיקוד אמר לעשות משהו אחר, ומוסה מספר איך בר לב עלה איתו לפיקוד הצפון, ולפני שנכנסו לאלוף הפיקוד חופי (חקה) אמר בר לב למוסא: "סתום את הפה, אני אדבר... אני אסדר את זה".

הם נכנסו אל האלוף. בר לב ניגש אליו, חיבק אותו ואמר: "דיברתי עם הרמטכ"ל, הוא ממש שמח על ההחלטה הנועזת שלך לצאת מחר להתקפת הנגד. הוא מברך אותך על זה". לפני שהם יצאו אמר חקה למוסה פלד: "תזכור: אם אתה נכשל, אני אמרתי לך להישאר בצד המערבי של הירדן, כי אין לנו כוח אחר".

זאת הייתה החלטה דרמטית, נועזת ביותר, והיא הטתה את הכף. דיברתי על זה עם גנרלים סובייטים שבאו לבקר ברמת הגולן, התזמון היה כזה, שהשריון הסורי פשוט התקדם מהר, והחי"ר לא הגיע בעקבותיו באותו הקצב, ולא הצליח להחזיק מערכי הגנה, כפי שמלמדת הדוקטרינה הסובייטית. לכן, התקפת הנגד בשלביה הראשונים הצליחה מאוד. בסיני קרה הפוך...

זה אחד הדברים המרתקים: צורת הפיקוד שבנה דדו במלחמה...

האופן שבו הוא סמך על בר-לב (שהעביר לו את שרביט הרמטכ"ל שנה וחצי לפני המלחמה), שבעצם יצר מעין שלוחה של מוסד הרמטכ"ל; נוכחות כפולה, שהרי אף אחד לא יכול להיות בו זמנית בשני מקומות; ודדו ובר לב יצרו את האפשרות, שרמטכ"ל יכול להימצא בו זמנית בשני מקומות... זה משהו שמתחיל עוד בילדותם בסרייבו... אינני מכיר הרבה רמטכ"לים ובעצם גם מג"דים שהיו עושים זאת.. קשה לראות מג"ד חדש שקורא לקודמו בתפקיד לעזור לו... בטח לא רמטכ"ל...

[הכרזה: 'ייצור ידע']

[לריכוז המאמרים על 'ניהול משותף', לחצו כאן]