[בתמונה: עשו מוכר ליעקב את בכורתו תמורת נזיד עדשים (יאן ויקטור, 1653). התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על פרשת תולדות, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

ציון מותו של אברהם וסיפור תפוצתם של בני ישמעאל בסוף פרשת חיי שרה, חותמים את מחזור סיפורי אברהם במקרא. מכאן ואילך, בפרשתנו, תולדות, נפתח מחזור חדש של סיפורים אודות יעקב.

הסיפור על יצחק, הינו חטיבה ספרותית בפני עצמה; ומקוצר היריעה, לא נעסוק בה כאן. נחזור לסיפורי יעקב. סיפורים אלה מתחלקים לחמישה חלקים:

1. יעקב ועשיו;
2. יעקב ולבן;
3. שובו של יעקב לארץ כנען וההתפייסות עם עשיו;
4. מעשה דינה
5. והסיפורים על התגלות אלוהית במקומות קדושים (בית אל, פניאל, מחניים).

חלק הארי של הפרקים מוקדש על ידי המספר המקראי לשני סיפורים, המאבק של יעקב ועשיו ויחסי יעקב ולבן. ומטבע הדברים אנו נעסוק בסיפור הראשון המופיע בפרשתנו. בתחילת פרשת תולדות מצוי הסיפור אודות הולדת יעקב ועשיו. המוטיבים הקיימים בו, ידועים במחקר גם מספרות העולם הקדום[1]. הולדתם של תאומים לא זהים, מבטא את העובדה, שככול הנראה, יש כאן התפצלות אתנית מיחידה משפחתית אחת לשתי יחידות. הניגוד בין יעקב ועשיו בולט מאוד, ובתחילתו הוא נסוב על השוני הפיזי ביניהם.

יעקב הוא רועה, איש תם יושב אוהלים, ולעומתו עשיו, המתואר כפרא אדם, שנולד שעיר ואדמוני. הוא מייצג את האדם חסר התרבות, הבא לידי ביטוי באפוס המסופוטמי בדמותו של אנכידו בעלילות גילגמש[2].

בדומה לעשיו, גם אנכידו הוא אדם שעיר ופראי שמזלזל בתרבות האנושית. אצלנו עשיו מזלזל בזכות הבכורה ועצם נכונותו למכורה תחת נזיד עדשים, מעידים כאלף מונים על העדר תרבותיות באישיותו. בהמשך הסיפור, יעקב נוקט יחד עם אימו בתחבולות של עורמה כדי להשיג את מבוקשו.

[בתמונה משמאל: אנכידו נאבק באריה, פרט מחותם גליל. התמונה היא נחלת הכלל]

המספר המקראי בפרשתנו, אינו מגנה את הדרך הלא ראויה בה הוא משיג את מבוקשו, אולם בספרי הנביאים היחס להונאה של יעקב מקבל פרספקטיבה אחרת המטובלת בביקורת. להלן נביא שתי התייחסויות של הנביאים מלאכי והושע.

ספר מלאכי[3], פותח בנבואת זעם כנגד אדום בין שהיא מכוונת לאומה בשם זה או לכלל אויבי ישראל. בפרשתנו, אין היחס כלפי עשיו, המזוהה עם אדום בספר מלאכי, שלילי, ולעיתים הקורא יכול להרגיש הזדהות עם הבכור שרומה על ידי אחיו.

ברם, בספר מלאכי היחס לעשיו הינו שלילי ביותר, ועולה בו התמונה שהאל אוהב את יעקב ושונא את עשיו כדלקמן:" אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה, וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב.  וְאֶת-עֵשָׂו, שָׂנֵאתִי; וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר"[4]. שנאת האל כלפי עשיו, היא מידה כנגד מידה, לשנאת עשיו את יעקב כפי שהיא מתוארת בפסוק הבא:" וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב, עַל-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי"[5]. שנאה אלוהית זו, מתבטאת להפיכת נחלתו של עשיו למדבר שממה. אולם מלאכי אינו עוצר כאן, ואומר כי בסופו של דבר שנאת האל כלפי עשיו/אדום תביא למפלתו כדלקמן:" כִּי-תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ, וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת--כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס; וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה, וְהָעָם אֲשֶׁר-זָעַם יְהוָה עַד-עוֹלָם.  וְעֵינֵיכֶם, תִּרְאֶינָה; וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְהוָה, מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל"[6], כלומר עם ישראל יודה לאלוהיו בעקבות מפלת אדום.

[בתמונה: עשיו מוכר ליעקב את הבכורה תמורת נזיד עדשים; מאת ז'ראר הואט, 1728. התמונה היא נחלת הכלל]

כך הוא היחס לעשיו בספר מלאכי, אולם בספר הושע[7] ישנה התייחסות שונה וביקורתית כלפי מעשיו של יעקב, המתוארים גם בפרשתנו. הושע רומז בדבריו על בריחתו של יעקב לארם אל לבן, עבודתו שם שכללה גם את עבודתו קשה במטרה לשאת את רחל:" וַיִּבְרַח יַעֲקֹב, שְׂדֵה אֲרָם; וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה, וּבְאִשָּׁה שָׁמָר"[8]. הביקורת הקטלנית כלפי מעשיו של יעקב מובאת בפסוק הבא:" בַּבֶּטֶן, עָקַב אֶת-אָחִיו; וּבְאוֹנוֹ, שָׂרָה אֶת-אֱלֹהִים"[9], כלומר לפי דבריו של הושע, יעקב רימה את עשיו, ללא הצדקה כלשהי. שורש המילה ע.ק.ב הינה רמייה כפי שאנחנו מוצאים במקור אחר:" וְעַתָּה כָל-נְבִיאֵי הַבַּעַל כָּל-עֹבְדָיו וְכָל-כֹּהֲנָיו קִרְאוּ אֵלַי אִישׁ אַל-יִפָּקֵד, כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל--כֹּל אֲשֶׁר-יִפָּקֵד, לֹא יִחְיֶה; וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה, לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת-עֹבְדֵי הַבָּעַל"[10].

נחזור לדבריו של הושע. למה כוונתו כי יעקב רימה את עשיו בזמן היותם בבטן רבקה? בפרשתנו נאמר רק כי:" וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב"[11], פסוק שקשה ללמוד ממנו על מעשה רמאות כלשהוא של יעקב בזמן ההיריון. יתכן שהושע הכיר מסורת אחרת מהמסופר בפרשתנו אודות לידת יעקב ועשיו, והאפשרות הסבירה ביותר הוא סיפור לידת התואמים בני יהודה ותמר:" וַיְהִי, בְּעֵת לִדְתָּהּ; וְהִנֵּה תְאוֹמִים, בְּבִטְנָהּ.  וַיְהִי בְלִדְתָּהּ, וַיִּתֶּן-יָד; וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת, וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר, זֶה, יָצָא רִאשֹׁנָה.  וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ, וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו, וַתֹּאמֶר, מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ.  וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח."[12].

בסיפור הזה פרץ היה אמור לצאת שני, אולם הוא עושה מעשה עוד במעי אימו, יוצא ראשון לאוויר העולם וזוכה בבכורה הנחשקת. האפשרות כי מסורת זו הייתה לפני הושע הינה סבירה, היות ובמקרא יש רק שני סיפורים אודות לידת תאומים, יעקב ועשיו ופרץ וזרח. אם אכן סיפור לידת יעקב ועשיו הוא כלידת סיפור זרח ופרץ, יעקב היה ראוי לגינוי אולם המקרא בפרשתנו טשטש  את המסורת אודות סיפור הלידה, כדי שלא לגרום לגנות את יעקב על התנהגותו[13]. רמז נוסף לכך שסיפור לידתם של יעקב ועשיו היה אחר מהמסופר לנו אנו מוצאים גם במקום נוסף:" גַּם לֹא-שָׁמַעְתָּ, גַּם לֹא יָדַעְתָּ--גַּם, מֵאָז לֹא-פִתְּחָה אָזְנֶךָ:  כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד תִּבְגּוֹד, וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ"[14].

[בתמונה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־אָבִיו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ, עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. קוּם־נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי, בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ. יצחק מברך את יעקב הלבוש בבגדי עשו, בנוכחותה של רבקה. ציור של גריט ווילמס הורסט ההולנדי משנת 1638. התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

זכות הבכורה במזרח הקדום הייתה נתונה לבן הבכור, הראשון שנולד לאישה הראשית. אולם היו מקומות בו האב או האחים שללו מהבן הבכור את היותו בכור על כל המשתמע מכך, תמורת סכום כסף. במקומות אחרים במזרח הקדום האב יכול היה להכריז באופן חוקי על הבן הצעיר כבור כלומר זה שירש אותו. במקרא משוקעת המסורת כי הבן הבכור הוא אשר יורש את אביו, אבל ניתן להעביר את הבכורה באמצעות כסף או שווה כסף, כפי שאנו רואים בפרשתנו.

מוטיב הרמייה של יעקב, בקניית הבכורה מעשיו עובר בשתיקה במקרא מחד, ומאידך, יש קוראים שיזדהו עם עשיו, נוכח מעשיו של יעקב, בעיקר בגלל דברי הפסוק הבא:" הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים, את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי"[15]. אם אנו יוצאים מספר בראשית, ומתבוננים בספרי הנבואה, הרי ששם יש שינוי מגמה. אמנם בספר מלאכי מצוין כי האל אוהב את יעקב ואת מעשיו, אולם לא כך הם פני הדברים בספר הושע. שם מצויה ביקורת נוקבת כלפי מעשיו של יעקב עוד ברחם אימו. ביקורת זו שייכת גם  לפולמוס היהודי נוצרי בדבר מוסריותו של  מעשי יעקב, נושא שצריך לדון עליו במאמר מעמיק ונפרד.

[לקובץ המאמרים על פרשת תולדות, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] עולם התנ"ך, ספר בראשית, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 164 – 165.

[2] ראה - ש. שפרה, עלילות גלגמש: סיפור הידידות בין גלגמש המלך וידידו אנכידו,  עם עובד, תש"ס, 2000.

[3] מַלְאָכִי הוא הספר האחרון בקובץ תרי עשר בפרט ובתנ"ך בכלל. הוא נקרא כשמו או ככינויו של הנביא המוסר את הנבואות בו, וזמן כתיבתו המשוער המאה השישית לפני הספירה.

[4] מלאכי, פרק א', פסוקים: ב' – ג'.

[5] בראשית, פרק כ"ז, פסוק מ"א.

[6] מלאכי, פרק א', פסוקים: ד' – ה'.

[7] הושֵעַ בֶּן-בְּאֵרִי היה נביא שפעל בממלכת ישראל באמצע ימי בית ראשון, לקראת חורבן ממלכת ישראל. נבואותיו של הושע מרוכזות בספר הנושא את שמו, ועיקרן תוכחות לאנשי ממלכת ישראל.

[8] הושע, פרק י"ב, פסוק י"ג.

[9] שם, פסוק ד'.

[10] מלכים ב', פרק י', פסוק י"ט.

[11] בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"ו.

[12] שם, פרק ל"ח, פסוקים: כ"ז – ל'.

[13] לידת יעקב ועשיו אצל הושע, מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, ויצא , תשס"א .

[14] ישעיה, פרק מ"ח, פסוק ח'.

[15] בראשית, פרק כ"ז, פסוק ל"ו.