[בתמונה: בקו ראשון להגנת ציר 90 נדרשת שליטה בקו הגבעות השולט על הציר ממערב. בהעדר שליטה כזו לא ניתן יהיה לאבטח את התנועה בציר. התמונה היא צילום מסך מסרטון היו טיוב: מצגת תמונות בקעת הירדן]

[גרסה מקוצרת של המאמר ראתה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

בקעת הירדן במבחן שלוש שאלות

שלוש שאלות יסוד מדייקות את ההבחנה בין העמדות שהושמעו ביומיים האחרונים בסוגיית סיפוח בקעת הירדן:

• הראשונה: מה הרוחב הנדרש לבקעת הירדן בתפקידה הביטחוני, האם רק ממעברי הירדן ועד כביש 90, או במרחב המשתרע מעל חמישה עשר ק"מ מערבה, כתיאורו של יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה." (5.10.1995).
• השאלה השנייה, האם הדרישה הישראלית לבקעת הירדן כגבול הגנה מזרחי,  מוצבת בתוקף הנסיבות הנדרשות לפי שעה לצורכי הביטחון ופתוחה ביסודה למשא ומתן, או שמדובר בדרישה בסיסית וקבועה לעתיד מדינת ישראל?
• השאלה השלישית, כיצד חבל ארץ זה משתלב  בתכנית מתאר ארצית כוללת לפריסת התיישבות, דרכים ותשתיות, כשדרה מזרחית למדינת ישראל?

להלן הצהרת נתניהו בסוגיית בקעת הירדן:

והנה הצהרות כחול לבן בסוגיית הבקעה:

.

לרוב העוסקים בסוגיה אין מחלוקת, כי בנסיבות הקיימות, בקעת הירדן חיונית למדינת ישראל כמרחב בידוד בשליטת צה"ל. השאלה היא מה רוחבו?

על פי תורת הלחימה, לארגון המרחב לצורכי הגנה, כפי שהציעה גם תכנית אלון, השליטה הישראלית נדרשת למלוא המרחב, מאפיק הירדן ועד לקוי הרכס בשומרון, בשתי מדרגות:

1. בקו ראשון להגנת ציר 90 נדרשת שליטה בקו הגבעות השולט על הציר ממערב. בהעדר שליטה כזו לא ניתן יהיה לאבטח את התנועה בציר.
2. באותו הגיון, גם בקו השני, לאורך  כביש אלון, נדרשת שליטה בקווי הרכס ממערב: בקו זה פרוסים היישובים אלון מורה, מגדלים, קידה, והר בעל חצור.

הטוענים לכורח לסיום הנוכחות הישראלית בבקעת הירדן, בהם ראשי הממשלה לשעבר אהוד ברק ואהוד אולמרט, אינם מכחישים ניתוח צבאי זה. אהוד ברק שנאות בקמפ דיוויד 2000, לוותר על כל בקעת הירדן, זכר מטבע הדברים את השיקולים למתאר המגננה בחזית המזרחית, לאורם קבע כרמטכ"ל את מרחב המגננה כמשתרע מקו הירדן עד קו הרכסים המערביים בשומרון: הר עיבל, הר גריזים. אלא שאשליות השלום גברו אצלו ואצל אהוד אולמרט, על השיקולים הצבאיים. את השאיפה לגבולות בני הגנה, החליפה הציפייה למציאות של שלום שתיווצר עם הנסיגה, ותתקיים בחסות פיקוח כוחות בינלאומיים. כך הוצע גם בתכנית הגנרל ג'ון אלן שנשלח לאזור בשרות הנשיא ברק אובמה.

[תמונתו של אהוד ברק מימין: צילום מסך מסרטון פייסבוק; מקור תמונתו של אהוד אולמרט משמאל: צילום מסך מסרטון פייסבוק]

שינויים רבים התרחשו באזור מאז וויתורי ברק ואולמרט. בכלל זה לקחי האיום האסטרטגי שהתהווה ברצועת עזה, והתפשטות האיום האיראני בפריסת מליציות במרחבי סוריה עיראק ולבנון. בתפנית השינויים, חזרה ונלמדה מגבלת ההסתמכות על כוחות בינלאומיים, המתקשים להבטיח נוכחות אפקטיבית במרחבים עוינים לאורך זמן. בהצבת תנאים אלה יש לבחון את העמדות השונות לעתיד בקעת הירדן. גישת הימין לשלושת שאלות היסוד ברורה: הבקעה במלוא היקפה, בפירושה הרחב, חיונית לביטחון מדינת ישראל ואינה נתונה כלל למשא ומתן. החזקתה בידי מדינת ישראל נדרשת להתקיים לעד, ומצריכה פיתוח פריסה התיישבותית רחבה כשדרה מזרחית למדינת ישראל.