[בתמונה: הפצצת ארמון הממשל, בהפיכת 1973 בצ'ילה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Biblioteca del Congreso Nacional. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט... [לאתר של עמר דנק, לחצו כאן] הרעיון למאמר זה בא מהספר How Democracies Die / Levitsky & Ziblatt.

*  *  *

ה-11 בספטמבר 1973 היה דרמטי בסנטייאגו צ׳ילה. הנשיא סלבדור איינדה, נבחר כשלוש שנים קודם לנשיא ועמד בראש קואליציית שמאל סוציאלית. במהלך כהונתו, צ׳ילה נקלעה למשבר כלכלי חריף, מחאות חברתיות פרצו ברחובות והפוליטיקה הייתה משותקת.

ביום הגורלי, בזמן שארמון הנשיאות מופצץ ע״י מטוסים נשא איינדה נאום ברדיו וקרא לתומכיו לצאת לרחובות להגן על הדמוקרטיה. אוגוסטו פינושה הוביל את הצבא להשתלטות על המדינה, המשטרה הצבאית שהגנה על הארמון עזבה את הנשיא.

בסופו של היום איינדה מת, ואיתו גם הדמוקרטיה הצ׳יליאנית. (לימים, כאשר הותרו לפרסום מסמכים מסווגים, התברר שה-CIA עמד מאחורי ההפיכה בצ'ילה):

.

עד סיום המלחמה הקרה, זאת הייתה הדרך בה נפלו דמוקרטיות ברוב המקרים. ארגנטיה, ברזיל, גאנה, ניגריה, פקיסטן, יוון, גווטמאלה, הרפ׳ הדומיניקנית, ועוד. גם מצרים עברה הפיכה צבאית ב-2013 אחרי בחירות דמוקרטיות.

אבל לא תמיד הדמוקרטיה מסתיימת באבחת רובה או טנק. הדרך השנייה בה זה מתרחש היא מתוך המערכת הפוליטית הדמוקרטית ע״י נשיא או ראש ממשלה שנבחרו ועושים שימוש במנגנון שהביא אותם לשלטון כדי לנטרל את הדמוקרטיה. במקרים נדירים, זה קורה במהירות כמו שאדולף היטלר עשה ב-1933. לרוב, זה קורה בהדרגה, בצעדים קטנטנים ובלתי נראים. במרבית המקרים זה נובע ממשבר במערכת הפוליטית; ואז, למהלך יש לזה שותפים מתוך המערכת שמזהים הזדמנות לקידום אינטרס אישי, כפי שהיה בונצואלה.

[בתמונה: הפגנת תמיכה באיינדה שהתקיימה בצ'ילה, 1964. התמונה היא נחלת הכלל]

ונצואלה

ונצואלה הייתה הדמוקרטיה היציבה והמפותחת באמריקה הלטינית, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, היא נקלעה למשבר כלכלי חריף, בגלל התלות הכלכלית בייצוא נפט. כתוצאה מהמשבר, העוני הוכפל; וזה הוביל למחאות ענק. ב-1992 ניסתה קבוצת אנשי צבא בראשותו של הוגו צ'אבס לעשות הפיכה צבאית. הם כינו את עצמם בוליווארים על שם גיבור העצמאות של ונצואלה. ההפיכה נכשלה, גם הניסיון השני בסוף אותה שנה. צ'אבס החליט לשנות כיוון ולזכות בכוח דרך הבחירות.

בליל ההפיכה, רפאל קלדרה, נשיא בעבר (1969-1974) וסנטור מכהן שהיה בשלהי הקריירה הפוליטית שלו זיהה את ההזדמנות. בנאום שנשא בישיבת החירום של הקונגרס המשותף אמר: "קשה לבקש מהאנשים להקריב את עצמם עבור חופש ודמוקרטיה, כאשר הדמוקרטיה לא מסוגלת לתת להם אוכל … ולא מצליחה לשים סוף לשחיתות, שבעיני העולם מכרסמת במוסדות של ונצואלה בכל יום שחולף".

הנאום החזיר את הקריירה של קלדרה בן ה-76 לחיים. שנה לאחר מכן הוא זכה בבחירות לנשיאות. הפלרטוט של קלדרה עם צ'אבס עשה יותר מזה, הוא נתן לצ'אבס לגיטימציה מחודשת. במקום להוקיע את האיש שניסה לחסל את הדמוקרטיה בת ה-34 של ונצואלה, קלדרה העניק לו אמפטיה, וכרטיס כניסה לפוליטיקה.

מיד אחרי השבעתו כנשיא, העניק קלדרה חנינה מכל ההאשמות נגד צ'אבס, שהמתין בכלא למשפטו. כאשר יצא מהכלא נשאל ע"י כתב לאן פניו, והשיב "To Power". צ'אבס זכה בבחירות הבאות לנשיאות ב-6 בדצמבר 1998.

ב-1999 הוא ערך בחירות חופשיות לאסיפה מכוננת, שתכונן חוקה חדשה (במקום החוקה מ-1961), בהן זכו שותפיו לרוב מוחץ. החוקה אושרה בסוף באותה שנה, זאת הייתה חוקה דמוקרטית; וכדי לקבל לגיטימציה, הוא הקדים את הבחירות לנשיאות ולשני בתי הפרלמנט בשנת 2000, בהן ניצח בגדול.

רק ב-2003 החל בצעדים ראשונים של דיכוי. הוא עצר לשנה מנהיג אופוזיציה עד שמחירי הנפט חזרו לעלות. ב-2004 הממשלה "סימנה" אנשים שחתמו על עצומה נגד פעולותיה ל"הרחבת" בית המשפט העליון מ-20 ל-32 ומינוי 12 שופטים חדשים מטעמו. (גם בפולין הייתה "רפורמה" בבית המשפט, לרוב זה כדי לשפר את היעילות ולמען "המשילות" ו"רצון העם").

אחרי ניצחונו המוחץ בבחירות לנשיאות ב-2006 צ'אבס (ראו תמונה משמאל) המשיך בצעדים האנטי דמוקרטיים. השלטון סגר תחנת טלוויזיה מרכזית בטענה של רפורמה בתקשורת. (החלשת התקשורת, שליטה ומעורבות בוטה למען האיזון גם הם מאפיינים במהפכות הללו).

[תמונתו של הוגו צ'אבס משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Marcello Casal Jr./Abr. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

מנהיגי אופוזיציה (שחשודים בבגידה, חתירה נגד המדינה וחבירה לאויבים), שופטים ודמויות מובילות בתקשורת נעצרו והוגשו נגדם כתבי אישום. הגבלת 2 קדנציות לנשיא הוסרה מהחוקה, כדי שצ'אבס יוכל לכהן לנצח.

צ'אבס, גוסס מסרטן, ניצח גם בבחירות 2012, שהיו חופשיות אבל לא הוגנות. מפלגתו שלטה ברוב כלי התקשורת והציבה בה דמויות "אובייקטיביות" מטעמה. שנה לאחר מכן צ'אבס נפטר, וניקולס מאדורו ניצח את הבחירות לנשיאות. ב-2014 ממשלתו עצרה את מנהיג האופוזיציה הבכיר, אבל הניצחון של האופוזיציה בבחירות לפרלמנט ב-2015 השתיקה במעט את הטענות שונצואלה אינה דמוקרטיה יותר. הבחירות לאסיפה המכוננת ב-2017 בהן הורשתה להתמודד מפלגה  אחת בלבד, ונלקח כוחו של הפרלמנט, היו הפעם הראשונה בהן ונצואלה הוכרה כאוטוקרטיה, 20 שנה אחרי עלייתו של צ'אבס לשלטון.

ב-2011 התבקשו אזרחי ונצואלה לדרג מ-1 עד 10 את הדמוקרטיה במדינתם – 51% נתנו ציון 8-10. כאשר אין רגע אחד מכונן בו נשלף הרובה או מגיע הטנק, ואין החלטה מובהקת (אפילו לא שינוי מהותי בבית המשפט) בהם השלטון "חוצה את הקו", הפעמונים לא מצלצלים. אלו שזועקים נגד חיסול הדמוקרטיה, מואשמים בקריאות "זאב, זאב".

[בתמונה: מצעד התנגדות לצ'אווס בבירה קראקס. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Carlos Granier-Phelps. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

הפגיעה הדמוקרטיה מתחילה בקלפיות

מאז סיום המלחמה הקרה רוב הדמוקרטיות שנשברו, לא נפלו ע"י גנרלים או חיילים אלא ע"י ממשלות נבחרות כמו צ'אבס. מנהיגים נבחרים פגעו במוסדות הדמוקרטיים של מדינותיהם בגיאורגיה, הונגריה, ניקרגוואה, פרו, פיליפינים, פולין, רוסיה, סרי לנקה, טורקיה ואוקראינה. בכל המדינות הללו הפגיעה בדמוקרטיה התחילה בקלפיות.

בשנות ה-20 של המאה שעברה, מרבית מדינות אירופה חוו משברים פוליטיים חריפים. באיטליה המשבר גרם למלך עמנואל ה-3 להזמין את מוסוליני לכהן כראש ממשלה, מתוך תקווה שזה ירסן את הגל האלים והפשיסטי, שמפלגתו (לה היו 35 חברי פרלמנט מתוך 535) חוללה. ורסיות שונות של אותו סיפור היו אצל היטלר בגרמניה, גטוליו ורגאס בברזיל, אלברטו פוג'ימורי בפרו וצ'אבס. הכוח הפוליטי הוענק לאנשים שהיו מוכנים לפעול כדי להשתלט על הדמוקרטיה בדרכים דמוקרטיות. הגל הפשיסטי באירופה הוליד גם שני סיפורים שונים, בהם הפוליטיקאים נלחמו על ערכי הדמוקרטיה למרות הפיתוי. הדמוקרטיה התגוננה ועמדה בפרץ האנטי דמוקרטי הפנימי.

בלגיה

בבחירות 1936, כאשר הפשיזם התפשט ברחבי אירופה (מאיטליה וגרמניה) זכו 2 מפלגות ימין קיצוני – Rexist Party & the Flemish Nationalist Union – אנטי דמוקרטיות, ביותר מ-18% מקולות הבוחרים. התוצאה הרעידה את המערכת הפוליטית הבלגית, שלושת המפלגות המייסדות – הלייבור, המפלגה הקתולית, המפלגה הליברלית – לא יכלו להקים קואליציה ביניהן. במידה מסוימת, בדומה למה שארע בגרמניה ואיטליה, בהן מתוך המבוי הסתום הפוליטי הובאו מוסוליני והיטלר לשררה והשתלטו על הדמוקרטיה.

הדילמה הייתה גדולה יותר בעבור המפלגה הקתולית, מהצד הימני של המפה, כיוון שחלקה אידאולוגיה משותפת עם מפלגות הימין הקיצוני, למעט הדחייה שלהן את הערכיות של הדמוקרטיה. בשונה מחברותיה הימניות בגרמניה ואיטליה, המפלגה הקתולית החליטה להיאבק בטרנד הפשיסטי בבלגיה. בתוך הבית, הם זרקו מועמדים שהביעו עמדות קיצוניות. במקביל, הם הקימו תנועת נוער כדי לנסות להשאיר בבית, בני נוער שהיו מרכז התמיכה של ה-REXIST.

המהלך העיקרי התרחש אחרי בחירות 1936, כאשר המועמד של המפלגה הקתולית ראש ממשלת בלגיה פול ואן זיילנד (1893-1973; Paul van Zeeland; ראו תמונה משמאל), קיבל את המינוי להרכיב ממשלה. האפשרות הראשונה היתה ממשלת אחדות עם הלייבור והליברלים. האפשרות השניה היתה ממשלת ימין קיצוני, אפשרות זו נתמכה ע"י ברית מסורתית שניסתה לארגן "מצעד לבריסל" בדומה ל"מצעד לרומא". אבל מנהיגי המפלגה הקתולית עמדו בפרץ, ובחרו באפשרות הראשונה.

[בתמונה משמאל: ראש ממשלת בלגיה פול ואן זיילנד (1893-1973). התמונה היא נחלת הכלל]

גורם מכריע נוסף להצלת הדמוקרטיה היה המלך ליאופולד ה-3. אחרי שמפלגת הלייבור, שזכתה במירב הקולות נכשלה בהקמת קואליציה, הוא אסף את ראשי 3 המפלגות הגדולות, במקום להכריז על בחירות חדשות, שסביר היה שיביאו להגדלת כוחם של המפלגות הפופוליסטיות, ושכנע אותם לשתף פעולה ולהסכים למתן המנדט להרכבת ממשלה למנהיג הקתולים.

המערכת הפוליטית בבלגיה הצליחה להתרומם מעל האינטרסים הרגעיים, על סף התהום!

פינלנד

דינמיקה דומה התרחשה בפינלנד. ב-1929 פרצה לבמה הפוליטית תנועה ימנית קיצונית "Lapua Movement". התנועה שאפה לחסל את הקומוניזם בפינלנד, בכל אמצעי אפשרי. התנועה איימה באלימות אם דרישותיה לא ייענו, ותקפה פוליטיקאים ששיתפו פעולה עם סוציאליסטים. בהתחלה, פוליטיקאים ממפלגת המרכז-ימין (AGRARIAN) פלרטטו עם הלאפוואה, כיוון שהאנטי קומוניזם שלה היה מועיל. הם קיבלו את הרעיון למנוע פעילות פוליטית קומוניסטית, אבל לא את האלימות הימנית קיצונית שלה.

[בתמונה: תומכי תנועת לפועה מכים את "הקצין האדום" אינו ניימינן מול בית המשפט בוואסה במהלך ההתפרעות ב -4 ביוני 1930. התמונה היא נחלת הכלל]

ב-1930, פאהר אווינד סווינהופוד ( Pehr Evind Svinhufvud), הפך לראש ממשלת פינלנד, שהלאפוואה החשיבו אותו "משלהם". הוא הציע להם שני מושבים בקבינט. שנה לאחר מכן, הוא הפך לנשיא, אבל הלאפוואה המשיכו בקידום מטרותיהם.

עכשיו כאשר הקומוניסטים היו בחוץ, הם החלו לרדוף מתונים יותר, ממפלגת הסוציאל-דמוקרט הפינית. ביריוני לאופוואה חטפו יותר מ-1000 חברי המפלגה הסוציאל דמוקרטית, כולל מנהיגי ארגונים וחברי פרלמנט. יותר מ-12000 השתתפו "בצעדה להלסינקי" וב-1932 הם ניסו לעשות פוטש להחלפת הממשלה באחת שהיא "לא פוליטית" אלא "פטריוטית".

[בתמונה משמאל: פאהר אווינד סווינהופוד, נשיא פינלנד 1931-1937. התמונה היא נחלת הכלל]

אבל גם בפינלנד הפוליטיקאים גילו אחריות. ככל שהלאפוואה נהייתה יותר קיצונית, מפלגת הימין-מרכז ניתקה מהם מגע. בשלהי 1930 הם חברו ליריב הפוליטי שלהם המפלגה הסוציאל דמוקרטית, לברית להגנת הדמוקרטיה שנקראה "החזית לשמירת החוק והגנת הדמוקרטיה מפני אלימות קיצונית". פינלנד ניצלה מהמשב הפשיסטי שחלף בה.

*  *  *

רפורמה בבית המשפט העליון, השתלטות על התקשורת, סימון האופוזיציה כבוגדים וחקיקת חוקים להגבלתה, הגדלת המשילות כדי לממש את רצון העם אלו הסימנים המשותפים.

מפקד חיל האוויר לשעבר, בני פלד ביקש שאחרי מותו יצאו לרחוב ויצלצלו בפעמון גדול ויקראו "מת משוגע שחשב שהיהודים יכולים להקים מדינה". הפעמונים מצלצלים בישראל זה מכבר!