[צילום: COHEN FRITZ - לע"מ]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון' והוא מובא פה באדיבות nrg.co.il, באישור מערכת העיתון והמחבר] [לאוסף המאמרים על דוד בן גוריון, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

על פרשת הדרכים שנוצרה עם תכנית טראמפ, פנו מימין ומשמאל למורשת ההחלטות של בן גוריון.

היו ששאלו: למה זה בכלל רלוונטי? בן גוריון פעל במאה הקודמת, ומדינת ישראל כבר הוקמה. העניין הוא שהעיון המחודש המתבקש בדברי בן גוריון,  אינו מתבקש בתפקיד מקור סמכות להחלטות. מורשתו המופלאה לא יכולה להחליף את חובת הבירור האסטרטגי, בנסיבות החדשות שנוצרו. אבל מה שבכל זאת יש בה, הוא מפתח להתנהלות אסטרטגית במציאות רוויית מתחים והצעה לדרך חשיבה אחרת.

ביסוד גישתו טמונה אלטרנטיבה לזו המקובלת במערב: בניגוד לגישה המערבית המודרנית, השואפת לפתרון ולהסדרה סופיים של עימותים וסכסוכים, בתפיסת בן גוריון ממש להפך: לא רק שהמציאות נתונה להתהוות בהתפתחות פתוחה לאין סוף, אלא שאת פוטנציאל הדינמיקה הפתוחה הזו, הוא ביקש לנצל להתקדמות מתמדת בגאולת ישראל.

מראשית דרכו המנהיגותית, בן גוריון חזר והדגיש כי המפעל הציוני הוא תהליך לאין קץ – לגמרי לא פרויקט עם תכנית פעולה שיש לה התחלה וסיום. את האסטרטגיה הבין כתהליך מתמשך. בתוך כך, פיתח  את תורת השלבים, לאורה פעל ברגעי ההכרעה בצמתיי חייו. בשהותו בגלות ניו-יורק, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה כתב: "הרגע הנוכחי אינו התחלה ואינו סוף, שאלת ארץ ישראל אינה שאלה של הזדמנות רגעית... לא ברגע אחד - ואם גם גדול ונכבד הרגע הזה - יבוצע הדבר. בעבודה ממושכת וקשה בארץ גופה נכבוש את הארץ...אין מקבלים ארץ מקונגרסים. אין מקבלים ארץ במתנה. מולדת לעם נוצרת ונבנית בכוח העם.  בנין הארץ, תקומת העם היהודי בארצו – עבודה זו מוטלת על העם עצמו." (1915, ממעמד לעם, עמ'  17,16).

[להרחבת המושג 'התהוות', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]

נאמן להגיון התהליכי, כשעלתה תכנית חלוקת ארץ ישראל המערבית ב- 1937,  הסביר במכתב לבנו עמוס: "מדינה יהודית בחלק של הארץ אינה סוף אלא התחלה." הקמתה של המדינה "תשמש מנוף רב כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה." (שבתאי טבת, בן גוריון וערביי ארץ ישראל, עמ' 314) על עניין הגבולות אמר למנהיגים יהודיים בניו-יורק, הכול יהיה תלוי ביכולות העם היהודי  "וגם הגבולין לא יהיו נצחיים". (שם, עמ' 313)

בהגיון זה, בדיון במועצת המדינה, על הצעות הרוזן פולקה ברנדוט (ראו תמונה משמאל), לקראת דיון בעצרת האו"ם, 27.9.1948 אמר: "משימתי בעצרת האו"ם תהיה לסכל את קבלת הדין וחשבון של ברנדוט ברוב של שני שלישים ולהשאיר ממילא את החלטת כ"ט בנובמבר כיסוד החוקי מבחינה בינלאומית להסדרת ענייני ארץ ישראל... בזה אין אני בא להציע שעמדתנו לגבי החלטת כ"ט בנובמבר, תהיה עמדה של הערצה כדבר שבקדושה, שאין לנגוע בו... אני עם אלה שלא גרסו שיש סתירה בין תביעת ארץ ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית, ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מארץ ישראל המערבית. דרשנו מה שהגיע לנו וקיבלנו מה שיכולנו להשיג. אך מעולם לא הכרזנו שזה המקסימום שלנו. הכרזנו בהדגשה יתירה שזה המינימום שלנו." (דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת,  עמ' 290).

[תמונת הרוזן ברנדוט משמאל היא נחלת הכלל]

בהיגיון הזה, תיאר את הימנעותו מהתייחסות לגבולות המדינה שעליה הכריז: "חבר אחד עורר בעיית הגבולות. כי אי אפשר להכריז על מדינה בלי לפרש גבולותיה... התנגדתי לפרש הגבולות... כי אינני יודעים אם או"ם יעמוד על שלו. לא נילחם נגד האו"ם, אבל אם או"ם לא יהיה קיים בעניין זה, ויעשו בנו מלחמה, ואנחנו נכשיל אותם – נתפוס אז את הגליל המערבי ואת הדרך משני עברי הכביש לירושלים וכל זה יהיה חלק של המדינה, אם יספיק לנו הכוח למה להתחייב? (ד.בן גוריון, הקדמה, תולדות מלחמת הקוממיות, מערכות, 1959, עמ' 58).

בשימור פתח להתהוויות חדשות, דחה את הצעת אבא אבן (ראו תמונה משמאל) לפעול להכרה בגבולות שביתת הנשק 1949, כגבול בינלאומי. באחד מספריו סיפר אבא אבן כי בהיותו שגריר ישראל באו"ם בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, אכן הציע לפעול להכרת האו"ם בגבולות הקו הירוק כגבול בינלאומי ובן גוריון דחה את הצעתו בנימוק שצריך להשאיר את העניין פתוח - תהיינה מלחמות נוספות והגבול ישתנה, למה להתחייב?

[תמונתו של אבא אבן ז"ל משמאל היא נחלת הכלל]

ביסוד גישתו לניצול מציאות מתהווה, ראה בן גוריון חשיבות עליונה למאמץ לקביעת עובדות מעשיות. עם הכרזת בלפור כתב: "אנגליה לא החזירה לנו את הארץ. דווקא עכשיו ברגע של גיל הניצחון הגדול, יש להדגיש דבר זה בתוקף מיוחד: אין בכוחה של אנגליה להחזיר לנו את הארץ... אין ארץ נקנית לעם אלא בייסורי עבודה ויצירה, מאמציי בניין והתיישבות. אנגליה הגדילה לעשות: היא הכירה בקיומנו כאומה פוליטית ואישרה את זכותנו על לארץ, העם העברי בעצמו חייב להפוך זכות זו לעובדה חיה וקיימת." (ניו-יורק, נובמבר 1917, ממעמד לעם, עמ' 18)

בתחילת מאורעות 1936, במבוי סתום אליו נקלע בשיחות שקיים עם מנהיגים ערביים, התמקד בתפיסה שהצטברות העובדות בשטח - בהרחבת העלייה וההתיישבות היהודית - הן שיחוללו את השינוי בגישת הערבים. ב-16 אפריל 1936, במרכז מפא"י הודיע שהגיע למסקנה שאין סיכוי להבנה עם הערבים,  "אם לא תהיה לנו הבנה עם האנגלים. ואם על ידי הבנה עם האנגלים נהיה מחר לכוח גדול בארץ ישראל, מה יכול לדחוף את הערבים להבנה הדדית אתנו? עובדות! רק לאחר שיעלה בידינו ליצור עובדה יהודית גדולה בארץ הזו... שיהיה פה כוח יהודי כזה אשר כל אדם יראה שאין להזיזו, רק אז ייברא התנאי המוקדם לדיון עם הערבים. לפיכך אם רוצים בהבנה עם הערבים... אזי תנאי מוקדם לכך – יצירת כוח יהודי גדול בארץ הזאת." (שבתאי טבת, בן גוריון וערביי ארץ ישראל, עמ' 254).

מבן גוריון לשוחרי הנסיגות...

תהום פעורה בין הפרגמטיזם המהפכני של בן גוריון לבין הפרקטיקה "הפרגמטית" המוצעת על ידי שוחרי הנסיגות. גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים לחלוקת ארץ ישראל המערבית, לא רק שלא נטש את חזון גאולת ישראל, אלא שהפך אותו לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור.

הנשיא טראמפ בתכניתו מבקש אולי לפתור סופית את הסכסוך, ואת זה כנראה לא ישיג. בינתיים הכניס למערכת האזורית אנרגיה חדשה ופוטנציאל להתהוות. במקום הזה, בן גוריון יכול ללמד אותנו גישה למיצוי נכון של פוטנציאל ההתהוות במערכת שנפתחת למאבק נוסף.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Owantana לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על דוד בן גוריון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• יחזקאלי פנחס (2014), התהוות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.