.

החוק בישראל אינו רואה בכישוף לכשעצמו איום ועבירה פלילית, בניגוד להלכה היהודית הקדומה, שנולדה בחברה שפחדה מכישוף והאמינה בכוחותיו, בעוד שהתלמוד פוטר מאשמה דווקא את השרלטנים ומאחזי העיניים, ומרשיע את המכשף ה"אמיתי" שבדרך כלל דינו מוות, הרי בישראל היום, אם נאשם בכישוף יצליח להוכיח לבית המשפט את כושרו המאגי, הוא יזוכה במשפט; רק המתחזים והשרלטנים נחשבים עבריינים שדינם מאסר.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי pendleburyannette לאתר Pixabay]

חוק הכישוף הישראלי מניח הנחת יסוד, שבעולמנו אין כישוף "אמיתי", ולכן כישוף זהה להתחזות למרמה...

"המתחזה לעשות מעשה כישוף בכוונה לקבל דבר", הכולל ב"מעשה כישוף" גם "מעשה קוסם והגדת עתידות". בפרשנות מרחיבה אפשר להכליל בקבוצת העבריינים הזאת אלפי אסטרולוגים, קוראות בקפה, פותחות קלפים, מרפאים למיניהם, מוכרי קמיעות ורבים אחרים.

בחוק העונשין אין הגדרה למכשף. למעשה, אין המחוקק מתייחס לכישוף כאל עיסוק אלא מתייחס למי שמתחזה לעשות כן –"המתחזה לעשות מעשה כישוף. " כמו כן, אין הבדל מבחינת המחוקק בין תוצאות חיוביות או שליליות בשל הכישוף. נקודת ההנחה הפשטנית של המחוקק הוא כי התחזות למבצע מעשי כישוף, לרבות קסמים והגדת עתידות, במטרה לקבל דבר, משתייכת לעבירת מרמה, ואותה יש למנוע.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Victoria_Borodinova לאתר Pixabay]

אבל, ההתנגשות האמיתית של החוק והתפיסה החילונית אינה עם הבדרנים הללו, אלא עם עולם המקובלים, האמיתיים והמתחזים, ובמיוחד עם אלה העוסקים בקבלה מעשית ומקבלים תמורתה "דבר", כלומר, תשלום בכסף או בשווה כסף.

מנקודת המבט של הדת היהודית או הנוצרית, "כישוף" שימש כמונח שלילי עבור פולחנים פגאניים של קבוצות אתניות יריבות, נחותות לכאורה, המחללות שם אלוהים ועובדות אלילים.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי pendleburyannette לאתר Pixabay]

הדתות המונותאיסטיות תמיד גינו את העוסקים בכישוף, וראו בכישוף מאפיין של פוליתאיזם (שהיהדות מכנה "עבודה זרה" והנצרות מכנה "פאגאניזם") ושל תרבות נחותה. כאמור, איסורי כישוף ביהדות נזכרים במספר מקומות בתורה, ונמנים בתרי"ג מצוות. הראשון שהם הוא הנזכר בספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י"ז: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה".

לעניות דעתי, דווקא אנשי האמונה (הקבלה המעשית), ולא השרלטנים, הם המסוכנים לחברה, אולם בחברה שלנו, "ציד המכשפות והמכשפים" הוא סוג של פאניקה מוסרית ובמצב כזה לא מאבחנים בין המסוכנים לשרלטנים "דער קונצמאכער".

דווקא אמונתו האיתנה של ה"מכשף" בכוחותיו הטמירים לניצול הכוחות העל-טבעיים, באמצעים שהם מעבר לכוחותיו הרגילים של אדם, ויכולתו בכוח אמונתו זו לכבוש אמונם של הנופלים ברשתו - היא היא המהווה אחד הרכיבים המסוכנים שבמעשי הכישוף, מפניהם יש להגן על הציבור...