[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משא ומתן, לחצו כאן]
זהו מאמר מעודכן ממאמר קודם, לפני הבחירות
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
גם לאחר שהסתיימו הבחירות (לעת הזו), ונותרנו עם סימני השאלה מי וכיצד יקים/תוקם ממשלה חדשה, אם בכלל, גובר השיסוי הבין-מפלגתי יחד עם חיזור אחר הקול הערבי.
בעקבות זאת, אנו עדים להתבטאויות של אנשי פוליטיקה וחברה ערביים, כאשר ברובם נשמעת ביקורת נוקבת על "הדרה ודיכוי ערביי ישראל" המלווה כמעט תמיד בכינויי "פשיטגזען", שאינו אלא מניפולציה רגשית, להשתלת תחושת אשמה כוזבת בלב הציבור הישראלי כ"אחראי הבלעדי לנתק בין שתי הקהילות, ואין כינוי הפוגע יותר בציפור נפשו של הישראלי המצוי מאשר "הקללה" האיומה הזו...
[למאמר: 'ההיגיון הפרדוקסלי של הרב תרבותיות והגזענות', לחצו כאן]
עצוב הוא שחלקים בציבוריות הישראלית 'מאמצים לליבם' את האשמה והכינוי הזה, ביניהם - לצערנו כי רב - כמה אנשי צבא, מדינאים ואנשי תרבות מסוימים, באופן שרק מחמיר את המצב.
אף שיש בקרב הציבור הערבי בודדים המנסים באמת לשלב את גורלם עם החברה הישראלית, אין הם מייצגים את הקולקטיב הערבי, וקולם נבלע נוכח עשרות האלפים המשתתפים בכנסי התנועה האסלאמית נושאי דגלי פלסטין, קריאות הסתה, האדרת שהידים, קולות צהלה על הרג ישראלים, והימנעות מכול סממן העלול להחשיד אותם בהזדהות לאומית כמו שירות קהילתי. הכותרת המלווה את השיח של מנהיגי הרשימה המשותפת (כולל בל"ד) היא שאיפה ל"מדינת כול אזרחיה", שבה הזהות היהודית והמוסלמית מקבלים התייחסות שווה ברוח השוויוניות האוניברסלית; והעובדה, שיש ליהודים זכויות ייחודיות (זכות השיבה), נתפסת כדוגמה ל"גזענות" המאפיינת את מדינת ישראל בכול מה שנוגע ליחסה לציבור האזרחים הערביים. היינו – הדרישה היא לשוויון מלא בזכויות ואף לא מילה אחת על שוויון בחובות כמו שירות חובה צבאי/ לאומי... אם היה המודל ההודי, למשל, לנגד עיני הרשימה המשותפת, לפיה הינדים ומוסלמים הם אזרחים שווים לזכויות ולחובות – היה אפשר להתחיל לנהל איזשהו דיאלוג; אבל, כאשר מדובר בזכויות ללא חובות, האשמות על "גזענות" או אפרטהייד, הן בטלות מעיקרן. ואם כבר הזכרנו את הודו, יש לציין, שהשוויון בה קיים חרף העובדה שקיים סכסוך מדמם בין הודו ובין פקיסטן, המלווה בטרור מוסלמי חסר מעצורים; ועדיין מוסלמים רבים משרתים בצבא הודו, גם בתפקידים בכירים, כולל תכניות הגרעין והחלל. ואם צריך - נלחמים נגד הטרור המוסלמי - מצב שאינו קיים בישראל) ונגד פקיסטן.
[בתמונה: גזענות מילת מפתח... המקור: אתר היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות]
לאחרונה, קרא ד"ר נחמן שי (ראו תמונה משמאל) למפלגות השמאל הישראלי לחדש את המאמצים לאמץ ולקבל את החברה הערבית למען עתיד של שיתוף ושלום. אלא שהוא מתעלם מהעובדה, שבכול שלושת הבחירות (2006-1992), הייתה לשמאל הישראלי (בראשות רבין, ברק, אולמרט) הזדמנות לנהל מדיניות ברוח של פיוס וויתורים על גבול חוסר אחריות לאומית, שתוצאתם הייתה טרור קשה עוד יותר.
[מקור תמונתו של נחמן שי: טוויטר]
מה יכול ישראלי-יהודי להרגיש ולחשוב כאשר נציגי הציבור הערבי אומרים בצורה ברורה שלא רק שלא ישתפו פעולה, אלא אף יגנו כול ממשלה שתתקוף את החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה; שביניהם, יש התומכים בפה מלא בטרור נגד יהודים באשר הם, הקוראים תיגר על עצם זהותה ומהותה של המדינה הציונית? הם לא רצו בהקמתה של המדינה אז; ושאיפתם לחזור לגבולות - מהנהר ועד לים - שרירה וקיימת. אמנם, ראשי המנהיגות הערבית מקפידים לציין - באופן אוטומטי, כול אימת שמצפים מהם לגנות את הטרור הערבי - שהם "נגד כול מעשה אלימות באשר הוא", אך זה אפילו לא מתקרב ל"התחמקות אלגנטית" משאלה מכשילה. זו צביעות, תוך הסרת כול אחראיות אישית וציבורית לנתק בין שתי הקהילות.
לכן, התגובה הישראלית היא של פחד. פחד מפני כול מי שרוצה להרוג אותו, ולא משנה צבעו, שפתו, מקורו אם הוא "הוטנטוטי, זוליקפרי, אינדיאני" (כמאמר השיר), או פלסטיני. לכן הוא חף מכול ניחוח של "גזענות", שלמען האמת, ניתן לייחס אותה, במידה לא מעטה של צדק - דווקא לצד השני.
שלום
גזענות ? אני מציע שנביא לביקור בישראל אזרח דרום אפרקאי ונשאל אותו אם הבחין בגזענות כלשהי. התשובה בודאות תיהיה: לא! ולכן היא מופנת כלפי כל מי שחושש מהתנהגותם של ערביי ישראל בהווה וגם בעתיד. והנה בבחירות האחרונות מתגלה שמה שחששנו מתממש הציבור הערבי הקצין עמדותיו.אני לא מבין את הציבור הזה ואת מנהיגיו האם הם חושבים שברגע שיהיו להם יותר חברה כנסת הם יוכלו להתנגד לתוכנית המאה ולהשאר בארץ היהודים? ההיפך הוא הנכון עכשיו יש סיבה לכל היהודים לשלוח אותם כגוש אחד לאחיהם שבמזרח. עכשיו יש סיכוי שתיהיה שם דמוקרטיה הרי הם למדו משהו מהיהוד! זו לא גזענות ולא טרנספר אלא הגנה בסיסית למי שרוצה להרוס את המדינה היהודית הפורחת והמשגשגת כמו שהם עושים זאת באירופה. מגיעים לארץ כלשהי במקום להגיד תודה מנסים להשליט את השריעה שבארצם המקורית לא רק שלא הצליחה אלא הבריחה אותם לארץ שקיבלה אותם ודאגה להם. השאלה הגדולה מה הם בעצם רוצים ? מדינה פלשתינית בבטחון הם לא רוצים אחרת למה להם להתנגד למעבר לאחיהם שבמזרח. הם רוצים להרוס את המדינה היהודית . אי של הצלחה באוקינוס של הרס עצמי שסביבנו ושום התממות של גזענות לא תוכל להסוות את הרצון המטופש הזה שבו גם הם יסבלו. חבל שערביי ישראל לא התערבבו במפלגות היהודיות רק בצורה הזו יכלו להשיג עבור המגזר הערבי את מה שמגיע לו בצורה דמוקרטית שלא גורמת ליהודים להרגיש את מה שהוא חש היום.